אחד מקטעי הארכיון בסרט Graphic means מציג גרפיקאיות שקועות בעבודתן, לבושות בשמלות מיני עם טקסטורות מהפיפטיז, שלובות רגליים. קולו הפסקני של הקריין מכריז ש״הטכנולוגיה בימינו מאפשרת לכל אחד לעצב״, ולכן ״הן לא עוסקות ביצירה אלא במתן מענה לצרכי הלקוח״. הקהל באולם (90% מעצבים גרפיים, אני מהמרת) לא נשאר אדיש לאירוניה; למעלה משישים שנה חלפו מאז שצולם הקטע, ואותה קביעה ממשיכה להתגלגל.
אבל Graphic means איננו סרט על השיח שנלווה לעיצוב אלא סרט על טכנולוגיה, והוא לא מתעד את מה שנותר על כנו, אלא דווקא את השינויים שחלו ביצור ובהפקה של העיצוב הגרפי בין המצאת הדפוס במאה ה-15 ועד כניסתם לשימוש של המקינטוש, תוכנות אדובי והדפוס הדיגיטלי בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. Graphic means לא עוסק כמעט בהשלכות של השינויים הללו: בשינויים שהם חוללו בעולם העבודה, בדרישות המקצוע או בשדה התקשורת. מהבחינה הזאת זהו סרט יבש וטכני מאוד.
הסרט משלב קטעי ארכיון וראיונות עם נשים וגברים שהשתמשו בטכנולוגיה בזמן אמת: פועלי דפוס, ״בנות״ (כלומר – פועלות דפוס שביצעו את אותה עבודה אבל הרוויחו חצי), מעצבות ומעצבים גרפיים, מעצבי אותיות, עובדי מערכות עיתונים ובעלות תפקידים טכניים שפסו מן העולם. הללו מספרים בפרוטרוט על שיטות העבודה של פעם ומדגימים אותן, ספק מתרפקים על הזכרון ספק משועשעים, ונדמה שגם הם מתקשים להאמין לאיזו מיומנות גבוהה נדרשו כדי לבצע פעולות שנעשות היום בלחיצת כפתור.
גם למי שבאה מצויידת בהיכרות מסויימת עם התחום, קשה שלא להוותר פעורת פה למראה התהליכים המורכבים, הארוכים והפיזיים של הדפוס וההפקה הגרפית, שנראים מסורבלים כל כך במציאות שבה רעיונות קורמים עור וגידים בין רגע, והמרחק שבין הדמיון ליישום ובין התכנון לביצוע שואף לאפס. כשהתחלתי ללמוד עיצוב בתחילת האלף למדנו פריהנד ופוטושופ בשנה א׳ ואת העבודות קיבלנו במרחק פקודת ״הדפס״, בעוד זקני המרואיינים שמבוגרים ממני בסך הכל בדור, נדרשו לשלוט בטכנולוגיה אנלוגית ומסורבלת בהרבה – עניין שדי בו כדי להמחיש את קו פרשת המים של המהפכה הדיגיטלית.
כשאני חושבת על מהפכות בהקשר הגרפי, האסוציאציה המיידית שלי היא כרזות מחאה באדום ושחור, שלטי קרטון שמונפים בהפגנות ואסתטיקה כללית של אלתור. בהקשר הכללי מהפכה מזוהה אצלי עם ציבור והמון ועיניים נוצצות.
אולי זאת הסיבה שנהניתי במיוחד לגלות שב-Graphic means מה שמקנה למושג הזה פנים וגוף אינם המרואיינים דווקא, אלא פרטי הפרטים הטכניים שנפרשים בפני הצופה: ההפקה וההדבקה והריווחים והגזירה והחיתוך והצילום והריטוש וההפרדה והתנועות הקצובות והמדודות של הגוף שמנצח על כל העניין. וכך, דווקא הצטברות הפרטים הטכניים, היבשים, האפורים, מציעה תשובה לא צפויה לשאלה ״איך נראות מהפכות?״.
כל הדימויים לקוחים מתוך אתר הסרט.
הלוגו שעיצב 
הדסה קל 
