הפעם הראשונה שבה הבנתי משהו לגבי עיצוב דני היתה בסניף הדואר שליד הבית. ביקשתי מהפקיד לבחור את הבולים בעצמי, והוא ענה שהוא כבר נתן לי את הכי יפה, הצביע על הבול החום הקטן, והסביר לי שהוא מוקדש לאדריכל דני מפורסם.
מאז שמתי לב לשני דברים:
הראשון – למעצבים דנים (ובכלל זה לאדריכלים) יש כאן מעמד של חיים נחמן ביאליק: לא רק שכולם שמעו עליהם, אלא שאפשר למצוא את העבודות שלהם בכל מוסד ציבורי וכמעט בכל בית. אל נא תאמר ״שירים ופיזמונות״, אמור PH Lamp. אל נא תאמרי ״שולחן ערוך״, אמרי כיסא של ואגנר.
השני – לדנים יש קראש על כסאות. בין אם זה בחדר המורים בבית הספר, בחדר הישיבות של משרד מיתוג או בפינת האוכל בבית, כסאות מעוצבים הם הלחם והחמאה של הפנים הדני: מככבים בתערוכות מוזאליות, נמכרים בחנויות יוקרה, ואם יש לך מזל – תמצאי אותם מונחים על המדרכה אחרי שבעליהם הקודמים רכשו סט חדש. בכלל, לדנים מאוד חשוב שיהיה לך נח.
פגשתי גם כמה אנשים שלא נולדו בדנמרק. הם מיהרו לצאת מהבית לפני ההפצצה הבאה ואת כל הכסאות השאירו מאחור. לא יכולתי שלא לחשוב על סבא וסבתא שלי שנולדו לא רחוק מכאן וסבלו מאותה בעיה.
להיסטוריה יש אירוניה, לפעמים: ארנה יקובסון, אדריכל מפורסם ויהודי, לקח את הרגליים ונמלט מכאן בזמן המלחמה. כשהיא נגמרה הוא חזר לדנמרק, ועיצב כסאות שנמכרים היום באלפים רבים של קרונות בחנויות העיצוב שבמרכז העיר.
האוטופיה הדנית מאפשרת עיצוב נינוח של כסאות מתחשבים ומוקפדים, למי שזה חשוב ושידו משגת, אבל יש מי שדופקת על הדלת, לפעמים עם תינוק על הידיים, לפעמים לבד. שני העולמות ממעטים להפגש, כאילו שלהמשיך ולהתקיים כמו שני קווים מקבילים זאת בכלל אפשרות. לאלה גם לאלה מוקדש הפרוייקט TAKE A SEAT.
לצפיה בפרוייקט המלא לחצו כאן.
הדסה קל 