רואה, חושבת, מעצבת
לרגל הטור ה-30 והאחרון לעונה זו של ״זהר צפוני״, שהתפרסם בשלוש השנים האחרונות בפורטפוליו, נפגשתי עם יובל סער העורך לשיחה על עיצוב דני, השפעה תרבותית והיתרונות שבאאוטסיידריות. את הראיון המלא (הפעם אני מהצד של התשובות) אפשר לקרוא בפורטפוליו.
"׳הסתכלו שוב, חשבו שוב׳ זו אמירה על האופן שבו אמנות גורמת לך לאתגר את עצמך בעקביות ולראות את העולם בדרכים שונות. לכל אחת יש דרך אחרת להבין אמנות, זה עניין של לא להיות יותר מדי מקובעת, אז כל התדמית צריכה לשקף משהו לא קבוע, אלא פתוח מאוד ונזיל מאוד״ אמרה המעצבת הגרפית מרינה ווילר (Marina Willer) על הלוגו הראדיקלי שעיצבה בשנת 2000 עבור ה-TATE הלונדוני.
בשנה שעברה עבר הלוגו ׳מתיחת פנים׳ שמיתנה וקרבה אותו אל חיק המודרניזם. המהלך כולו שופך אור על הקשר המהותי שבין המודרניזם ליומרות הבסיסיות של פעולת העיצוב: לפשט, להסדיר ולתווך. על זאת ועוד באלכסון.
״בעבור רובנו עיצוב הוא בלתי נראה. עד שהוא נכשל״, כותב המעצב ברוס מאו בפתח ספרו Massive Change, ״למעשה, השאיפה הסודית של עיצוב היא להיהפך לבלתי נראה, להיטמע בתרבות, להיעלם ברקע. הביטוי הגבוה ביותר של הצלחה בעיצוב הוא להימצא בכל מקום, להפוך למובן מאליו.״ זאת גם הגישה בה נקט מאו כשהתבקש לעצב מחדש את לוגו המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק, ואכן הלוגו המחודש נשאר כל כך דומה לקודמו, שרק יודעי ח״ן הצליחו להבחין בשינוי.
האם השינוי המינורי הצדיק את המאמץ המקצועי והכספי שהושקע במהלך? על זאת ועוד באלכסון.
׳הדסה קל׳, אם להאמין לחשבונית השנתית מוורד פרס, חוגג יום הולדת. בשלוש השנים האחרונות אספתי אליו רשימות שהתפרסמו בבמות אחרות, וכאלה שלא התאימו לאף מגירה מלבד תפריט הטיוטות שלו, שקיבל בהבנה גבולות פתוחים בין עיצוב לאמנות, זכרונות אישיים ומידע היסטורי, דימויים ומלל, זוטות ועניינים ברומו של עולם ועבודות של אחרים ושלי.
ועצרתי לרגע לחשוב – כי אם הגבולות שלו נזילים מאוד, אז במה הוא בעצם עוסק, מעבר לתשובה המתבקשת – במה שאני רואה?
והבנתי (או ככה לפחות נדמה לי) שכל אחד מהפוסטים לא היה נכתב אלמלא איזשהו קונפליקט שנמצא בבסיסו.
הנה כמה דוגמאות שהן גם הזמנה לקריאה (או לקריאה חוזרת):
״מר גוזמאי והמעיל הכחול״: על האיורים הנהדרים של ירמי פינקוס לספר ׳מר גוזמאי הבדאי׳ שחותרים תחת הבחירה האופנתית המתבקשת.
״ארץ אות״: על המתח שבין הצורך בשיכות תרבותית לסלידה מסממנים לאומיים, והאופן שכל זה בא לידי ביטוי בפריחתה של הטיפוגרפיה העברית.
״החלל הרואה״: שבו הזכרונות הצבאיים שלי צצים דווקא מול הנוף במקום הכי יפה בדנמרק, ועל הניגוד המהותי בין שני חללים אדריכליים שפונים אל הנוף, ובין הקלסטרופוביה של לואיז בורז׳ואה לגאולה שמוצעת על ידם.
וגם בטורים שנאספו אליו כמו בראיון עם סימונה מסקי שעומדת בראש Copenhagen Institute for Interactive Design ובו דיברנו על הפרדיגמות השונות בעולם העיצוב (מתוך המדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו).
וב״גבולות ופרספקטיבה״: על השינוי שחל בסמל העיר תל אביב, שמשקף את השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שחל בחברה ישראלית (מתוך הטור ״סמלילאות״).
והנה יצא שבלי להתכוון התחלתי עם גבולות ופרספקטיבה ואיתם אני גם מסיימת. לפחות בינתיים.
בשבוע האחרון הכנתי הרצאה על עיצוב דני עבור סטודנטים בבית ספר לעיצוב בצפון דנמרק. הנחת היסוד שעומדת בבסיס ההרצאה היא שעיצוב הוא ״תבנית נוף מולדתו״, ושאי אפשר להבין עד הסוף את האוביקט המעוצב, מבלי לרדת לפשרו של הנוף הזה.
כמו כל שפה אחרת גם עיצוב מאפשר למי שדוברת אותו, לנהל שיחה קולחת עם דוברי עיצוב מרקע אחר. אנחנו מבינים אחד את השני; הפער התרבותי מיטשטש וקל להתמכר לאשליית העולם הגלובאלי שמצמצם, כביכול, את פערי המרחק. אבל כיוון שלא הוזמנתי לדבר כמי שצמחה מתוך העיצוב הדני ומכירה אותו לפני ולפנים אלא כאורחת לרגע, דווקא רציתי להדגיש את נקודת המוצא השונה שלי ביחס לקהל השומעים, כמי שנולדה לתבנית נוף אחרת.
ביקור קצר באתר בית הספר המארח, העלה שהוא שוכן בלב כרי דשא מוריקים בצפון דנמרק. אמצע שום מקום. חשבתי שתמונה מהנוף שנשקף מהקפיטריה בבצלאל, המקום שבו למדתי אני טיפוגרפיה וצבע ורישום, תהיה אילוסטרציה מוצלחת לנקודות המוצא השונות שלנו.
אמצע שום מקום (מתוך אתר האינטרנט של Den Skandinaviske Designhøjskole )
קליק נוסף הביא אותי לאתר של בצלאל. את פני קידם באנר טיפוגרפי שמזמין להרשם לללימודים בשלוש שפות. אינטרנשיונל. הפכתי והפכתי, שוטטתי ב״אודות״, ביקרתי בגלריית עבודות הבוגרים והתרשמתי מאלגנטיות ההדמיות של הקמפוס העתידי, אבל תמונה של הקמפוס הנוכחי: הבניין, הסדנאות, חדרי ההרצאות, הנוף – אין. בצלאל, למי שמעולם לא ביקרה בו, שוכן באמצע שום מקום.
הקמפוס העתידי של בצלאל. אירופה (מתוך אתר בצלאל).
אפשר לטעון שזה מקרי. העדר חומרים מסוג מסויים באתר אינטרנט איננו דבר יוצא דופן, וניתן לתרץ אותו בדרכים שונות, או כפי שכתבה לי מנהלת האתר ״אנחנו כל כך מרוכזים בבניין החדש (ולחילופין בבנין ההיסטורי) עד שהבנין הקיים נשמט. לצערו של האדריכל נעשו בו שינויים רבים ותוספות מעבר לתיכנון המקורי״. מה שנקרא – אינני במיטבי ולכן אני מעדיפה שלא להצטלם היום. אבל הקמפוס המבוצר של בצלאל, שמתנשא מעל סביבתו המסוכסכת, מאסיבי ופוליטי מכדי שיוכל לחמוק מן העין ברגע של חוסר תשומת לב.
מוסדות גדולים ברחבי העולם, ובכלל זה מוסדות להשכלה גבוהה, נוהגים לפרסם תמונות של האתר הפיזי שבו הם נמצאים באתר האינטרנט שלהם. הרי ידוע שתמונה שווה אלף מילים, ושהרושם הראשוני עושה את שלו מעל ומעבר לרשימת המרצים, הקורסים וימי העיון. זה לא תלוי קונספט עיצובי, זאת קונוונציה. הבחירה להעלים את המקום הפיזי, הפוליטי, הקשה, השנוי במחלוקת, ולהציג את בצלאל כאקדמיה וירטואלית, היא לכל הפחות תמוהה, ביחוד בהתחשב בריבוי התכנים במוסד שעוסקים במקומיות בהיבט חברתי וביקורתי.
כתבתי בעבר שהרבה מעצבות ומעצבים ישראלים מדברים על אכפתיות כלפי ״המרחב שבו הם חיים ופועלים״, הגדרה אמורפית שתכליתה להמנע מהפרובלמטיות הפוליטית שבאזכור הגאוגרפי. אלא שהמנעות מקריאה לילד בשמו לא מחליפה לו את האופי, והעמימות שבה יכול לנקוט אדם פרטי לא חלה על מוסד אקדמי. נכון, אף סטודנטית לא מתה להרשם ללימודים במבצר והתורמים עשויים לשאול שאלות לגבי הכפר הערבי שם למטה, אבל הי – זה מה יש.
הלוגו שעיצב לאנס ווימן (Lance Wyman) עבור אולימפיאדת מקסיקו 1968 מזכיר מסלול ריצה באצטדיון. בדומה למתווה הקווים שמפרידים בין מסלולי הספורטאים, הוא מורכב מכמה ערוצי סיפור מתחרים שמרכיבים אותו בלי להיפגש. ריבוי הגרסאות אינו מפתיע. הפרויקט כולו הוגדר על ידי היסטוריון העיצוב פיליפ מגס (Meggs) כ״אחת ההצלחות הגדולות באבולוציה של הזהות החזותית״ ולהצלחה, כידוע, אבות רבים. אבל מעבר למחלוקת בענייני זכויות וקרדיט, נחבא מתחת לעיצוב הנקי והשטוח רובד נוסף, שנושא בתוכו את זכר האירועים המדיניים והפוליטיים שהתרחשו במדינה באוקטובר של אותה שנה.
את הפוסט המלא שמספר כיצד הפכה תדמית חזותית שנוצרה כדי להלל מדינה לכלי מחאה נגדה, אפשר לקרוא באלכסון.
המדינה שלחה אותי לצבא והצבא שלח אותי למוזיאון, ובכל פעם שנמאס לי משניהם הלכתי להתחבא בחלל הרואה שבגן הפסלים. אמנם הזווית הנטויה של ספסליו הקשתה על הנמנום, אבל היה פיצוי בקרירות של האבן, ושקט להעביר בו את שעות הצהריים הלאות. רק מבקרים ספורים הרחיקו אל הפסל שבנה ג׳ימס טורל בקצה הגן, ומעטים עוד יותר הבינו שאל תוך קוביית הבטון האפורה אפשר גם להיכנס, כך שרוב הזמן היה לי אותו לעצמי. בפנים חיכו קירות לבנים וגבוהים, וספסלי אבן שהשענות עליהם שולחת את המבט אל הפתח בתקרה שהבטיח גאולה ומפלט – ומה עוד חיילת צריכה.
הרבה לפני שהאינסטגרם גזר אסתטיקה מוקפדת לתוך מסגרות מרובעות, נעמד טורל מעל המרקם הדחוס של העיר ומיקד את המבט אל תוך ריבוע השמיים הכחול, מסנן 3000 שנות היסטוריה אל מאחורי קירות האבן, ואני, שקיבלתי משכורת צבאית כדי לדבר על מה שמתחת לאדמה ומה שמעליה, התמסרתי.
בכל זה נזכרתי השבוע כשנסעתי ללואיזיאנה רגע לפני סוף הסתיו, ובקצה גן הפסלים שיורד אל הים הבחנתי בגרם מדרגות צר, והלכתי בו אל מה שאם היה באמצע המדבר הייתי קוראת לו מדף סלע, אבל בהתחשב בנסיבות הוא סוג של מרפסת, ונשענתי על קיר החדר שתלוי מעל הים, נסתרת מעיני המבקרים שבתוכו כמו נוסעת סמויה.
החלל האפלולי הוליך אותי בין המיצבים – תא ועוד תא ועוד שמסתכמים לכדי 25, משתאה מבולמוס העשייה, מההספק, מהקצב. מרבית התאים נראים כמו מבנים מאולתרים, חלקם מזכירים ערימת גרוטאות שהוסבו לבתי עץ, פתרונות זמניים של אתר בניה, כלובים, ובכולם ניכרת דחיפות שאין בה שהות לעידון ולפרטים, חפירה עיקשת עד התהום וצורך להספיק. כל תא מתפקד כמו עולם מיניאטורי עם חוקים משלו, פיסות ביוגרפיה שילדות ולידה ומוות נוכחים בן בערבוביה, והרושם הכללי הוא של פחד, וכאב ומצוקה הולכת ומצטברת. הכיתוב על הקיר מספר שבורז׳ואה התכוונה לתת לצופים להכנס פנימה, אבל למוזיאון כללים משלו ונותרתי מציצה בהם מבעד לחרכים, לחלונות ולחורים שברשת, ואולי טוב שכך, כי את המועקה קשה להכיל אפילו מבחוץ.
בתאים של בורזואה אין גאולה וגם לא קתרזיס ועל בריחה אין מה לדבר. סדרת הרישומים המדהימה ממש שציירה ערב מותה נראתה, לי לפחות, כמו דימויים של לידה, והמפגש הזה – בין ההתחלה לקו הגמר ובין האקטיביות שבנתינת החיים לויתור הכרוך בסיומם, משאיר את הצופה לרוץ בתוך הגלגל בלי מוצא.
אבל, כאמור, למוזיאון כללים משלו, ורגע לפני השיבה לחנות המזכרות הוא מוליך אל החדר שצף בקצה האגף, אבל הפעם מבפנים. כמו בחלל הרואה של טורל גם הוא קבוע על שפת הנוף, מרובע ונקי ושקט, אבל תקרת העץ שלו נמוכה וחלונותיו נמתחים לצדדים כמו מסך קולנוע ישן, והוא מציע מפלט שאינו בשמים אלא קדימה והלאה מכאן.
בשנת 1925 פנו חברי מועצת תל־אביב לנחום גוטמן וביקשו ממנו לעצב סמל לישוב. הבחירה לא היתה מקרית; גוטמן, בנו של המורה והסופר ש. בן־ציון, גדל בעיר, התחנך בה, ולקח חלק במפעל השמירה העברי. לאחר מכן למד אמנות באירופה ועמד בקשר עם ידידיו הסופרים של אביו, בהם ביאליק וטשרניחובסקי שאת ספריהם אייר. הביוגרפיה והיחוס התאימו להפליא לתפקיד שהוטל עליו: עיצוב סמל לעיר העברית הראשונה.
בהתאם להנחיות הוועדה עיצב גוטמן סמל עתיר פרטים: המגדלור ושער הכניסה שצפים על גלי הים במרכז מדמים את העיר למקור אור הנישא למרחוק, נמל־בית וחוף מבטחים. הציטוט "אבנך ונבנית" הלקוח מספר ירמיהו פונה לקורא היהודי – עברי (ולא לשכנים מיפו) ומסמן את קהל היעד, ושבעת הכוכבים מסמלים את שבע שעות יום העבודה שהציע הרצל. מקבץ הסמלים תחום במגן־דוד, והמגן ההרלדי, שמופיע בסמלי ערים רבות באירופה, מזכיר שלמרות שהעיר שוכנת לחופי הים התיכון, עיניה נשואות מערבה.
המבט שמעניק לנו גוטמן צופה אל תל־אביב מבחוץ ונעצר בשעריה. המעצב לא מספר על הנעשה בעירו, נמנע מלגעת בנושאים שהיוו מושא מחלוקת בין תושביה, ומסתפק בייצוג המוסכם. היכולות הדיפלומטיות הללו נרמזות גם בדברים שסיפר גוטמן למזכיר העירייה, שנים רבות לאחר שנסתיים תהליך העיצוב:
"רצו לתת ביטוי להרבה כוונות שבלב, ביחס לעבר ולעתיד. יחד עם זאת דורש הסמל שיהיה פשוט, לא מגובב ומובן. לכן גם נכשלה התחרות. נועצתי על כך עם מר דיזנגוף, מר ביאליק ועם אבי ז"ל. נמסר לידי אבי שהוא יעמוד איתי על בחירת התוכן. הוא היה המציע את הכתובת "אבנך ונבנית" הנמצאת בסמל, ועמו עבדתי את הסמל לפרטיו. מתוך הטעמים שלמעלה בחרתי בעצם אחד שיש לו כמה משמעויות. שער כניסה ומגדל אור. כך הדחסתי לשם עוד כמה רעיונות (שבעת הכוכבים) והשתדלתי לעשות את הסמל לפשוט. הנה אלה הם תולדותיו, והוא נתקבל בשמחה בישיבת העירייה לשמחתנו הגדולה הימים הגדולים אשר באו עלינו, הוכיחו כי בחירת התוכן הסמל כיוון יפה למשמעותה של ת"א". (המחיקות במקור)
גוטמן כותב כיצד נאלץ לתמרן בין רצונותיהם המנוגדים של המזמינים, שביטאו חוסר מקצועיות בכל הנוגע לעיצוב, עצותיהם של אנשי התוכן והאילוצים הגרפיים, ונאלץ "להדחיס" ו"להשתדל" כדי להצליח וליישב ביניהם. הוא מתאר את עצמו כמתווך שיכולותיו המקצועיות באות לידי ביטוי ביצירת צורה, שמשקפת תוכן ומשמעות שהוכתבו על־ידי שותפים אחרים.
עוד בולטת בדבריו של גוטמן המודעות להקשר ההיסטורי שבתוכו הוא פועל ("ביחס לעבר ולעתיד") ואליו הוא מחוייב. הוא לא רואה את המדד להצלחת העיצוב בהתקבלות המיידית של הסמל, אלא באופן שבו הוא פועל ביחס למציאות שהתעצבה לאחר שראה אור. וכך, למרות שגוטמן נמנע מלקחת לעצמו קרדיט על "בחירת התוכן", הוא פועל מתוך מחויבות לעיצוב העתיד.
במהלך השנים עוות הסמל לבלי היכר. בד־בבד חלו שינויים מפליגים באופן שבו פרנסי תל־אביב ותושביה רואים את החיים בה; "העיר העברית הראשונה" פינתה את מקומה "לעיר הפתוחה ביותר בעולם". לא מפתיע, אם כן, שהלוגו החדש שעוצב ע"י ברוך נאה ב־2009 לרגל מאה שנים להווסדה של תל־אביב (בראש הפוסט), זנח את האידאולוגיה הציונית תלויית המקום לטובת דימוי של עיר גלובאלית וקוסמופוליטית שבה "הכל פתוח והכל אפשרי" (הציטוטים של נאה).
לעומת הפרספקטיבה המרומזת של גוטמן, שמזמינה את הצופה להכנס אל המקום המובחן, המסוים, והמוגדר גיאוגרפית, מושיב אותנו נאה לחלון המטוס לצפות בעיר מתפזרת, חלולה ונטולת גבולות, שניתנת להגדרה רק דרך מה שמחוצה לה. בדברים שאמר בסמוך להשקת הלוגו סיפר נאה כי הצורה היא "סימבול לאנרגיה מתפרצת, תנועה ומגוון", אך בהתבסס על מה שלמדנו מגוטמן, נוכל להרהר כיצד קלע נאה לעתידו של המקום בו הוא חי: חסר גבולות מובחנים וחף מפרספקטיבה.
תודה לעופר כהנא על הערותיו המחכימות
פורסם במקור במגזין אאא
בשנת 1962, כשגבריאל נוימן בן ה־25 זכה בתחרות לעיצוב הסמל של אוניברסיטת תל־אביב הצעירה, המודרניזם כבר התאזרח בעיצוב הגרפי הישראלי. טיפוסי האות הסנסריפיים, היציבות, הנקיון והקווים הישרים, מצאו את ביטויים בעיצוב הלוגואים של חברות ומוסדות גדולים בארץ.
המגמות הללו הגיעו לישראל באיחור ביחס לנעשה בעולם. טיפוסי האות המודרניסיטיים שעוצבו כאלטרנטיבה ביקורתית לעבר, גוייסו לשורות התאגיד האמריקאי כבר עם תום מלחמת העולם השניה, כדי להקנות לחברות מסחריות אופי יציב וסמכותי. הייצוג הגרפי המובהק שלהן היה הלוגו – סימן שנועד לקליטה מיידית, ומטרתו לקצר את תהליך הזיהוי.
על רקע האופנה הזו נראה הסמל שעיצב נוימן אנכרוניסטי. לא פלא: בשנים בהן עסקו עמיתיו משדרות מדיסון בשכלול הזהות החזותית של תאגידי ענק, הוא עלה לארץ כפליט והתגורר בכפר הנוער "עין כרם", משקם את חייו מזוועות המלחמה. ניתן בקלות לחשוב שהסמל שעיצב נוצר שלושים שנים קודם לכן, בימים שבהם חברות מסחריות ומוסדות ייצגו את עצמם באמצעות סמל ולא באמצעות לוגו.
בניגוד ללוגו, שנועד לתפיסה מיידית, הסמל דורש קריאה. הוא מבוסס על ההנחה שקיים צופן שמוכר הן למוען והן לנמען. פענוח הצופן מהווה תנאי הכרחי להבנה: כדי להבין את סמל האוניברסיטה צריך לקרוא עברית (כדי לפענח את ראשי התיבות), להבין את ההקשר הישראלי של מנורה וענפים משני צידיה, ואת ההקשר היהודי, התקופתי ואולי גם האוטוביוגרפי של נר זכרון. כך גם לגבי ההכרות עם צורת המסגרת שלקוחה מסמל העיר תל־אביב.
הגישה של נוימן קלעה לדעתם של עורכי התחרות, והסמל שעיצב נבחר לייצג את האוניברסיטה. יתכן והיה זה רק עניין של טעם, אך לא מן הנמנע שבאמצעות בחירה (לא בהכרח מודעת) בלוגו שנראה כאילו עוצב בעידן אחר, הם ביקשו להציב אותה בשורה אחת עם המוסדות הוותיקים להשכלה גבוהה, שזוהו עם הישוב העברי ונהנו מיוקרה אקדמית.
אין בידינו תעוד כיצד התקבל הסמל בקרב עובדי ותלמידי האוניברסיטה, התורמים או תושבי תל־אביב. לאלו הותיר ראש העיר דאז, חיים לבנון, את התפקיד "להעמיד את המוסד החדש על רמה גבוהה, כיאה למוסד מדעי עליון של העיר העברית הגדולה במדינה" ולתת ידם "לביסוסו של המוסד, לפיתוחו ולשכלולו".
בשנת 1929 הכריז התכניון (כן, ב-ת’ ולא ב-ט’) על תחרות ראשונה לבחירת סמל המוסד. הוצעו לא יותר מעשרה סמלים (שאת רובם ניתן לראות בארכיון הטכניון), אך ועדת השיפוט החליטה כי אף אחד מהם אינו הולם את רוח הטכניון, וכך פעל הטכניון ללא סמל רשמי ב-30 שנותיו הראשונות.
פורסם במקור במגזין אאא
את הלוגו המקורי של גוגל עיצבה בסוף שנות התשעים המעצבת הישראלית רות קידר, שסיפרה מה עמד מאחורי בחירת הצבעים:
״בחרנו בצבעי היסוד, אבל במקום לשמור על התבנית המסודרת הוספנו צבע משני ל-L, בשם הרעיון שגוגל לא ממלאה אחר החוקים״.
במהלך השנים עבר הלוגו מספר שינויים בגוון ובנפח של האותיות. השינוי הלפני אחרון בוצע בו במאי 2014: מיטב המעצבים גוייסו כדי לקרב את ה-G ל-L. מיטב הבלוגרים כתבו על זה.
השינויים שחלו בלוגו יכולים ללמד אותנו משהו גם על האופן שבו אנחנו חושבים על מידע. ״ענקית המידע גוגל״ נולדה בראשית העידן הדיגיטלי. בתקופה הרחוקה ההיא נהוג היה לחפש מידע בספרים, ומכאן שעיצוב הלוגו באות ספר סריפית נראה כמו בחירה מתבקשת. היום, פחות מעשרים שנה לאחר מכן, דווקא הבחירה באות סנסריפית שמזוהה עם מסך היא שמתקבלת בטבעיות. השינוי התפיסתי הזה איננו רק צורני או טכנולוגי; הוא ממחיש את השינוי בתפיסת המידע לפני ואחרי המהפכה הדיגיטלית.
הדסה קל 
