הדסה קל

הלוגו שעיצב לאנס ווימן (Lance Wyman) עבור אולימפיאדת מקסיקו 1968 מזכיר מסלול ריצה באצטדיון. בדומה למתווה הקווים שמפרידים בין מסלולי הספורטאים, הוא מורכב מכמה ערוצי סיפור מתחרים שמרכיבים אותו בלי להיפגש. ריבוי הגרסאות אינו מפתיע. הפרויקט כולו הוגדר על ידי היסטוריון העיצוב פיליפ מגס (Meggs) כ״אחת ההצלחות הגדולות באבולוציה של הזהות החזותית״ ולהצלחה, כידוע, אבות רבים. אבל מעבר למחלוקת בענייני זכויות וקרדיט, נחבא מתחת לעיצוב הנקי והשטוח רובד נוסף, שנושא בתוכו את זכר האירועים המדיניים והפוליטיים שהתרחשו במדינה באוקטובר של אותה שנה.

את הפוסט המלא שמספר כיצד הפכה תדמית חזותית שנוצרה כדי להלל מדינה לכלי מחאה נגדה, אפשר לקרוא באלכסון.

המדינה שלחה אותי לצבא והצבא שלח אותי למוזיאון, ובכל פעם שנמאס לי משניהם הלכתי להתחבא בחלל הרואה שבגן הפסלים. אמנם הזווית הנטויה של ספסליו הקשתה על הנמנום, אבל היה פיצוי בקרירות של האבן, ושקט להעביר בו את שעות הצהריים הלאות. רק מבקרים ספורים הרחיקו אל הפסל שבנה ג׳ימס טורל בקצה הגן, ומעטים עוד יותר הבינו שאל תוך קוביית הבטון האפורה אפשר גם להיכנס, כך שרוב הזמן היה לי אותו לעצמי. בפנים חיכו קירות לבנים וגבוהים, וספסלי אבן שהשענות עליהם שולחת את המבט אל הפתח בתקרה שהבטיח גאולה ומפלט – ומה עוד חיילת צריכה.

הרבה לפני שהאינסטגרם גזר אסתטיקה מוקפדת לתוך מסגרות מרובעות, נעמד טורל מעל המרקם הדחוס של העיר ומיקד את המבט אל תוך ריבוע השמיים הכחול, מסנן 3000 שנות היסטוריה אל מאחורי קירות האבן, ואני, שקיבלתי משכורת צבאית כדי לדבר על מה שמתחת לאדמה ומה שמעליה, התמסרתי.

בכל זה נזכרתי השבוע כשנסעתי ללואיזיאנה רגע לפני סוף הסתיו, ובקצה גן הפסלים שיורד אל הים הבחנתי בגרם מדרגות צר, והלכתי בו אל מה שאם היה באמצע המדבר הייתי קוראת לו מדף סלע, אבל בהתחשב בנסיבות הוא סוג של מרפסת, ונשענתי על קיר החדר שתלוי מעל הים, נסתרת מעיני המבקרים שבתוכו כמו נוסעת סמויה.

כשהספיק לי מהמים נכנסתי פנימה לראות את לואיז בורז׳ואה (Louise Bourgeois). הפעם הראשונה שנפגשנו היתה לפני 20 שנה בספר של רוברט מייפלתורפ בחוג לציור ואפילו לא ידעתי שהיא אמנית. את הקמטים, המבט הנוקב והחיוך הממזרי שלה תרגמתי לפורטרט, שניתלה על קיר חדר המגורים בבית וזיכה אותה, למרות החיוניות המתפרצת, בתואר ״הזקנה״. ולמרות שבינתיים למדתי מי היא, גיליתי ששוב אני קוראת את עבודותיה, שנוצרו בעשרים השנים שקדמו למותה בגיל 98, מתוך וביחס לזיקנה.

 

החלל האפלולי הוליך אותי בין המיצבים – תא ועוד תא ועוד שמסתכמים לכדי 25, משתאה מבולמוס העשייה, מההספק, מהקצב. מרבית התאים נראים כמו מבנים מאולתרים, חלקם מזכירים ערימת גרוטאות שהוסבו לבתי עץ, פתרונות זמניים של אתר בניה, כלובים, ובכולם ניכרת דחיפות שאין בה שהות לעידון ולפרטים, חפירה עיקשת עד התהום וצורך להספיק. כל תא מתפקד כמו עולם מיניאטורי עם חוקים משלו, פיסות ביוגרפיה שילדות ולידה ומוות נוכחים בן בערבוביה, והרושם הכללי הוא של פחד, וכאב ומצוקה הולכת ומצטברת. הכיתוב על הקיר מספר שבורז׳ואה התכוונה לתת לצופים להכנס פנימה, אבל למוזיאון כללים משלו ונותרתי מציצה בהם מבעד לחרכים, לחלונות ולחורים שברשת, ואולי טוב שכך, כי את המועקה קשה להכיל אפילו מבחוץ.

בתאים של בורזואה אין גאולה וגם לא קתרזיס ועל בריחה אין מה לדבר. סדרת הרישומים המדהימה ממש שציירה ערב מותה נראתה, לי לפחות, כמו דימויים של לידה, והמפגש הזה – בין ההתחלה לקו הגמר ובין האקטיביות שבנתינת החיים לויתור הכרוך בסיומם, משאיר את הצופה לרוץ בתוך הגלגל בלי מוצא.

אבל, כאמור, למוזיאון כללים משלו, ורגע לפני השיבה לחנות המזכרות הוא מוליך אל החדר שצף בקצה האגף, אבל הפעם מבפנים. כמו בחלל הרואה של טורל גם הוא קבוע על שפת הנוף, מרובע ונקי ושקט, אבל תקרת העץ שלו נמוכה וחלונותיו נמתחים לצדדים כמו מסך קולנוע ישן, והוא מציע מפלט שאינו בשמים אלא קדימה והלאה מכאן.

דיאנה אסוביץ׳ נילסן התחילה את דרכה המקצועית כמעצבת תעשייתית ואדריכלית. אחרי הלימודים עבדה עבור עיריית קופנהגן, חוויה שבעקבותיה הבטיחה לעצמה ״שלא אעבוד יותר במגזר הציבורי כי לא מגיעים שם לשום דבר; חשבתי שיש להם המון ידע והם לא עושים איתו כלום״. הרבה קרה מאז והיום היא מנהלת החדשנות של עיריית קופנהגן.

על מה זאת בכלל חדשנות, מה תפקידה במגזר הציבורי בדנמרק, מיהם אנשי הצוות שכדאי להעסיק והערך שעיצוב תורם לתהליך העבודה אפשר לקרוא בפורטפוליו.