"׳הסתכלו שוב, חשבו שוב׳ זו אמירה על האופן שבו אמנות גורמת לך לאתגר את עצמך בעקביות ולראות את העולם בדרכים שונות. לכל אחת יש דרך אחרת להבין אמנות, זה עניין של לא להיות יותר מדי מקובעת, אז כל התדמית צריכה לשקף משהו לא קבוע, אלא פתוח מאוד ונזיל מאוד״ אמרה המעצבת הגרפית מרינה ווילר (Marina Willer) על הלוגו הראדיקלי שעיצבה בשנת 2000 עבור ה-TATE הלונדוני.
בשנה שעברה עבר הלוגו ׳מתיחת פנים׳ שמיתנה וקרבה אותו אל חיק המודרניזם. המהלך כולו שופך אור על הקשר המהותי שבין המודרניזם ליומרות הבסיסיות של פעולת העיצוב: לפשט, להסדיר ולתווך. על זאת ועוד באלכסון.
אחד מקטעי הארכיון בסרט Graphic means מציג גרפיקאיות שקועות בעבודתן, לבושות בשמלות מיני עם טקסטורות מהפיפטיז, שלובות רגליים. קולו הפסקני של הקריין מכריז ש״הטכנולוגיה בימינו מאפשרת לכל אחד לעצב״, ולכן ״הן לא עוסקות ביצירה אלא במתן מענה לצרכי הלקוח״. הקהל באולם (90% מעצבים גרפיים, אני מהמרת) לא נשאר אדיש לאירוניה; למעלה משישים שנה חלפו מאז שצולם הקטע, ואותה קביעה ממשיכה להתגלגל.
אבל Graphic means איננו סרט על השיח שנלווה לעיצוב אלא סרט על טכנולוגיה, והוא לא מתעד את מה שנותר על כנו, אלא דווקא את השינויים שחלו ביצור ובהפקה של העיצוב הגרפי בין המצאת הדפוס במאה ה-15 ועד כניסתם לשימוש של המקינטוש, תוכנות אדובי והדפוס הדיגיטלי בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. Graphic means לא עוסק כמעט בהשלכות של השינויים הללו: בשינויים שהם חוללו בעולם העבודה, בדרישות המקצוע או בשדה התקשורת. מהבחינה הזאת זהו סרט יבש וטכני מאוד.
הסרט משלב קטעי ארכיון וראיונות עם נשים וגברים שהשתמשו בטכנולוגיה בזמן אמת: פועלי דפוס, ״בנות״ (כלומר – פועלות דפוס שביצעו את אותה עבודה אבל הרוויחו חצי), מעצבות ומעצבים גרפיים, מעצבי אותיות, עובדי מערכות עיתונים ובעלות תפקידים טכניים שפסו מן העולם. הללו מספרים בפרוטרוט על שיטות העבודה של פעם ומדגימים אותן, ספק מתרפקים על הזכרון ספק משועשעים, ונדמה שגם הם מתקשים להאמין לאיזו מיומנות גבוהה נדרשו כדי לבצע פעולות שנעשות היום בלחיצת כפתור.
גם למי שבאה מצויידת בהיכרות מסויימת עם התחום, קשה שלא להוותר פעורת פה למראה התהליכים המורכבים, הארוכים והפיזיים של הדפוס וההפקה הגרפית, שנראים מסורבלים כל כך במציאות שבה רעיונות קורמים עור וגידים בין רגע, והמרחק שבין הדמיון ליישום ובין התכנון לביצוע שואף לאפס. כשהתחלתי ללמוד עיצוב בתחילת האלף למדנו פריהנד ופוטושופ בשנה א׳ ואת העבודות קיבלנו במרחק פקודת ״הדפס״, בעוד זקני המרואיינים שמבוגרים ממני בסך הכל בדור, נדרשו לשלוט בטכנולוגיה אנלוגית ומסורבלת בהרבה – עניין שדי בו כדי להמחיש את קו פרשת המים של המהפכה הדיגיטלית.
כשאני חושבת על מהפכות בהקשר הגרפי, האסוציאציה המיידית שלי היא כרזות מחאה באדום ושחור, שלטי קרטון שמונפים בהפגנות ואסתטיקה כללית של אלתור. בהקשר הכללי מהפכה מזוהה אצלי עם ציבור והמון ועיניים נוצצות.
אולי זאת הסיבה שנהניתי במיוחד לגלות שב-Graphic means מה שמקנה למושג הזה פנים וגוף אינם המרואיינים דווקא, אלא פרטי הפרטים הטכניים שנפרשים בפני הצופה: ההפקה וההדבקה והריווחים והגזירה והחיתוך והצילום והריטוש וההפרדה והתנועות הקצובות והמדודות של הגוף שמנצח על כל העניין. וכך, דווקא הצטברות הפרטים הטכניים, היבשים, האפורים, מציעה תשובה לא צפויה לשאלה ״איך נראות מהפכות?״.
״בעבור רובנו עיצוב הוא בלתי נראה. עד שהוא נכשל״, כותב המעצב ברוס מאו בפתח ספרו Massive Change, ״למעשה, השאיפה הסודית של עיצוב היא להיהפך לבלתי נראה, להיטמע בתרבות, להיעלם ברקע. הביטוי הגבוה ביותר של הצלחה בעיצוב הוא להימצא בכל מקום, להפוך למובן מאליו.״ זאת גם הגישה בה נקט מאו כשהתבקש לעצב מחדש את לוגו המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק, ואכן הלוגו המחודש נשאר כל כך דומה לקודמו, שרק יודעי ח״ן הצליחו להבחין בשינוי.
האם השינוי המינורי הצדיק את המאמץ המקצועי והכספי שהושקע במהלך? על זאת ועוד באלכסון.
׳הדסה קל׳, אם להאמין לחשבונית השנתית מוורד פרס, חוגג יום הולדת. בשלוש השנים האחרונות אספתי אליו רשימות שהתפרסמו בבמות אחרות, וכאלה שלא התאימו לאף מגירה מלבד תפריט הטיוטות שלו, שקיבל בהבנה גבולות פתוחים בין עיצוב לאמנות, זכרונות אישיים ומידע היסטורי, דימויים ומלל, זוטות ועניינים ברומו של עולם ועבודות של אחרים ושלי.
ועצרתי לרגע לחשוב – כי אם הגבולות שלו נזילים מאוד, אז במה הוא בעצם עוסק, מעבר לתשובה המתבקשת – במה שאני רואה?
והבנתי (או ככה לפחות נדמה לי) שכל אחד מהפוסטים לא היה נכתב אלמלא איזשהו קונפליקט שנמצא בבסיסו.
הנה כמה דוגמאות שהן גם הזמנה לקריאה (או לקריאה חוזרת):
״מר גוזמאי והמעיל הכחול״: על האיורים הנהדרים של ירמי פינקוס לספר ׳מר גוזמאי הבדאי׳ שחותרים תחת הבחירה האופנתית המתבקשת.
״ארץ אות״: על המתח שבין הצורך בשיכות תרבותית לסלידה מסממנים לאומיים, והאופן שכל זה בא לידי ביטוי בפריחתה של הטיפוגרפיה העברית.
״החלל הרואה״: שבו הזכרונות הצבאיים שלי צצים דווקא מול הנוף במקום הכי יפה בדנמרק, ועל הניגוד המהותי בין שני חללים אדריכליים שפונים אל הנוף, ובין הקלסטרופוביה של לואיז בורז׳ואה לגאולה שמוצעת על ידם.
וגם בטורים שנאספו אליו כמו בראיון עם סימונה מסקי שעומדת בראש Copenhagen Institute for Interactive Design ובו דיברנו על הפרדיגמות השונות בעולם העיצוב (מתוך המדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו).
וב״גבולות ופרספקטיבה״: על השינוי שחל בסמל העיר תל אביב, שמשקף את השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שחל בחברה ישראלית (מתוך הטור ״סמלילאות״).
והנה יצא שבלי להתכוון התחלתי עם גבולות ופרספקטיבה ואיתם אני גם מסיימת. לפחות בינתיים.
היא פתחה את המזוודה והוציאה שרשרת דגלי ישראל וארבעה דגלים קטנים לחלונות הרכב ״שיהיה לילדים לחג״. ניסיתי לכבוש את חוסר הנחת מקרנבל יום העצמאות שפרץ לי באמצע הבית, אבל חדר הילדים כבר נראה כמו הבמה בהר הרצל. הלכתי להרגע בחדר השני, עם הקירות שנמצאים בשטח השיפוט שלי, שם חיכה לי פוסטר טיפוגרפי של מיכל סהר שאספתי פעם במוזיאון תל אביב: 22 אותיות עבריות – לא כולל סופיות, ספרות וסימני פיסוק בשלושה משקלים. בזמנו, כשגלגלתי אותו אל תוך אחד הארגזים, הצדקתי את שליחתו אל מעבר לים בכך שלא מדובר רק בחולשה המקצועית שלי. אחרי הכל – אנחנו לא רוצים שהילדים ישכחו מאיפה הם באו.
אותיות בסלון הן כבר לא שריטה פרטית של מעצבים; בשנים האחרונות רואה אור מבחר חסר תקדים של טיפוסי אות עברית, בזכות הטכנולוגיה הדיגיטלית שמקלה על עיצובם והפצם. הפונטים החדשים אינם רק מרכיב בארגז כלים מקצועי שמיועד לגרפיקאים, אלא חלק מ״סצנה״ מתעוררת: בתי ספר לעיצוב מציעים סדנאות לטרינג, אירועים טיפוגרפיים מושכים מאות משתתפים, תערוכות מוזיאליות מציגות תהליכי עבודה על טיפוסי אות, ולכי תמצאי פונט אחד שיכנס לך למחשב לפני שעבר ״אירוע השקה״ מיוחצן. צורתה של האות העברית כבר אינה רק נחלת אנשי מקצוע ויודעי דבר – נדמה שהיא פופולרית יותר מאי פעם.
דווקא בישראל של מירי רגב, כשלא מעט אנשים מעדיפים להשאיר את הדגל מקופל בארון מאשר לתלות אותו על המרפסת, מלאכת עיצוב האות, אובייקט תרבותי ו(במקרה של האות העברית) לאומי מובהק, אופנתית מאי פעם. בדומה להתעוררות הטיפוגרפית של שנות ה-30, שזכתה לכינוי ״המהפכה הטיפוגרפית העברית״, גם היא נוגעת לזהות ושייכות תרבותית.
איך הכל התחיל
האותיות העבריות הראשונות לדפוס עוצבו קצת אחרי המצאת הדפוס במאה ה-15, כשהתחילו להדפיס גם ספרים בעברית. הן שימשו להדפסת ספרות הלכתית, מאמרים וכתבים בנושאי דת ומסורת, כתבי קודש וכעבור שנים גם להדפסת ספרות ועיתונות חילונית בהיקף מצומצם. עיצובן התבסס על הצורה הכתובה ביד של אותיות עבריות; האותיות שנכתבו בעזרת נוצה הוסבו לצורה שנחקקה בעץ, ולימים במתכת. ההליך הזה הנציח את צורת האות שנבעה מהטכנולוגיה הקדומה, וכך נשמרה צורתה עד לתחילת המאה ה-20. כשהחלו להשתמש בשפה העברית באופן חילוני ויומיומי בארץ ישראל, היא החלה להדפס גם על גבי מודעות, עלונים, תוויות ומוצרי פרסומת בעיתונות. מאחר והיו בנמצא מעט סוגים של אותיות דפוס, במספר גדלים מצומצם ובאיכות ירודה, נוצר צורך בעיצוב אותיות עבריות חדשות.
השנה 1938. הסתדרות העובדים העבריים מאשימה את סבתא רבה שלי ברכישת אבטיח מערבי, תוך שימוש בפונטים שבנמצא.
המהפכה הטיפוגרפית העברית
מרבית מעצבי האות שחיו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20 היגרו אליה מאירופה ולא קראו כלל עברית. מקורות ההשראה שלהם לא הסתמכו על המצאי העברי הדל, אלא על האות הלטינית בת התקופה. זאת כנראה הסיבה העיקרית שטיפוסי האות שעיצבו התאפיינו בסגנון סנסריפי ובמראה גולמי, שבניגוד לקודמיהם לא נשען על מסורת הכתיבה בדיו; כאלה הן האות ״מרים״ שעוצבה ע״י רפאל פרנק ב-1908, ״חיים״ שועצבה ע״י יאן לויט ב-1925, ״אהרוני״ שעוצבה ע״י טוביה אהרוני ב-1938 ו״הצבי״ שעוצבה ע״י צבי האוסמן ונשלמה ב-1954. המהפכה הטיפוגרפית המדוברת התבטאה הן בשינויים שחלו בצורת האות, והן בהיקף העשיה חסר התקדים בתחום.
ההשפעה הלטינית הברורה והכפירה במסורת הצורנית של האות העברית לא מנעו מיוסף בודקו, מנהל ״בצלאל החדש״, להצהיר ב-1935 שעיצובה הוא ״הקניין העתיק ביותר שנשתמר מן היצירות האמנותיות של ארצנו״. באמירה זו הוא הפקיע את מלאכת העיצוב מהדיון המקצועי והפונקציונלי, העניק לה צידוק אידאולוגי כחלק מהמסורת היהודית (״קניין עתיק״), ורתם אותה לתועלת המפעל הציוני (״של ארצנו״).
מתברגנים
בעשורים הבאים עוצב מספר מצומצם יחסית של טיפוסי אות חדשים, כפי שמעיד הקטלוג ״אות עברית חדשה״ מ-1980. בשנים הללו ראו אור, בין היתר, ״הדסה״ שעוצב ע״י הנרי פרידלנדר, ״אורון״ שעוצב ע״י אשר אורון, ואותיות ״נרקיס״ השונות שעוצבו ע״י צבי נרקיס.
אות הדסה "Hadasa molcho catalog 1". ברישיון סריקה דרך ויקיפדיה.נרקיס בלוק – נעימה לעין ועשירת צורות. אף מילה על השקותאות אורון. מקור: “אות היא לעולם” — קובץ מאמרים מוקדש לעיצוב האות העברית. הוצאת משרד החינוך, תש״ן.
בראשית שנות ה-2000 הטכנולוגיה הדיגיטלית יצרה צורך בטיפוסי אות חדשים שיתאימו לשימוש גם על גבי מסך. אותה טכנולוגיה מאפשרת למעצבים לעבוד במהירות וביעילות ולנוע בחופשיות בין מקורות השפעה שונים, ולתהליכי עיצוב והפקת פונטים להפוך למידיים מאי פעם. מגבלות מסורתיות הנוגעות לצורת האות – השתנו. כתוצאה מכך חלה עליה ניכרת במספר הפונטים החדשים שיצאו לשוק, וכיום אנחנו עדים למה שיכול להחשב למהפכה טיפוגרפית נוספת: כמו אחותה הגדולה, גם היא מושפעת מהצורך המעשי בטיפוסי אות חדשים, באה לידי ביטוי בצורתה המשתנה של האות העברית לצד היקף עשייה רחב, וכמוה יש גם לה היבטים אידאולוגים.
הטכנולוגיה המתפתחת יכולה להצדיק את קלות העיצוב וההפקה שמאפשרת את קיומם של טיפוסי אות רבים כל כך, אבל אין די בפן הטכני כדי להסביר את העניין הגואה בטיפוגרפיה העברית; האם מדובר בחלק מטרנד עולמי של הפיכת פונטים לאובייקט נחשק, או אולי, כפי שנטען כאן, זה בסך-הכל ביטוי לרצון של מעצבים לעסוק בפרקטיקה מקצועית שאינה כרוכה בעבודה עם לקוח? למרות שאי אפשר לבטל אף אחת מההשערות הללו, אינני חושבת שהן מספקות.
סיבה אפשרית לטרנדיות של עיצוב אותיות עבריות אפשר למצוא ברווח שבין דגלי ישראל שתלויים בחדר הילדים שלנו, לפוסטר הטיפוגרפי שבסלון; חוסר הנחת משימוש בסמלים לאומיים אינו מבטל את הצורך בשייכות תרבותית. עיצוב אותיות (כמו תלייתן לקישוט על הקיר) מאפשר לעקוף את הלאומיות על סמליה המפורשים, ולהתחבר למכנה תרבותי משותף ורחב יותר באמצעות ״הקניין העתיק ביותר שנשתמר מן היצירות האמנותיות של ארצנו״. האות העברית שגויסה לפני פחות ממאה להבנית התרבות הלאומית, מתקיימת היום בערוץ תרבותי אחר שמציע לה אלטרנטיבה. ועדיין, במין הפוך על הפוך, נדמה שהאמירה בת ה-80 של בודקו עודנה רלוונטית.
את הלוגו המקורי של גוגל עיצבה בסוף שנות התשעים המעצבת הישראלית רות קידר, שסיפרה מה עמד מאחורי בחירת הצבעים: ״בחרנו בצבעי היסוד, אבל במקום לשמור על התבנית המסודרת הוספנו צבע משני ל-L, בשם הרעיון שגוגל לא ממלאה אחר החוקים״.
1999
במהלך השנים עבר הלוגו מספר שינויים בגוון ובנפח של האותיות. השינוי הלפני אחרון בוצע בו במאי 2014: מיטב המעצבים גוייסו כדי לקרב את ה-G ל-L. מיטב הבלוגרים כתבו על זה.
2013
20142015
אמנם בתחילת הדרך הלוגו של גוגל ביקש להעיד על כך שהיא לא ממלאה אחר החוקים שמכתיבים אחרים, אבל בשעה שמרבית העולם הדיגיטלי כבר עבר מזמן לשימוש בפונטים סנסריפיים, בגוגל הסתפקו בציפוף אותיות. השינוי הנוכחי בלוגו הוא לא הצהרה נון-קונפורמיסטית, אלא נסיון של חברה גדולה מאוד ליישר קו עם מציאות חזותית וטכנולוגית קיימת. אפשר ללמוד מזה על הדרך שעברה גוגל כחברה, ואולי גם על הפער בין מה שמעצבים אומרים לבין המציאות.
השינויים שחלו בלוגו יכולים ללמד אותנו משהו גם על האופן שבו אנחנו חושבים על מידע. ״ענקית המידע גוגל״ נולדה בראשית העידן הדיגיטלי. בתקופה הרחוקה ההיא נהוג היה לחפש מידע בספרים, ומכאן שעיצוב הלוגו באות ספר סריפית נראה כמו בחירה מתבקשת. היום, פחות מעשרים שנה לאחר מכן, דווקא הבחירה באות סנסריפית שמזוהה עם מסך היא שמתקבלת בטבעיות. השינוי התפיסתי הזה איננו רק צורני או טכנולוגי; הוא ממחיש את השינוי בתפיסת המידע לפני ואחרי המהפכה הדיגיטלית.
סופי בייאר (Sofie Beier); מעצבת פונטים, חוקרת קריאות (legebility) וראשת התוכנית לתואר שני בעיצוב אות והכוונה במרחב באקדמיה המלכותית לאמנות ועיצוב של דנמרק, מספרת מה מייחד את עיצוב האות בדנמרק:
״יש לנו מסורת של שילוט לבניינים שמקורה ברקע האדריכלי של המעצבים, שנובע מהחינוך שלהם בבתי הספר לאדריכלות, ולעומת זאת אין מסורת מפוארת של עיצוב טקסט רץ ואות לספר. מטרת עיצוב האות במסורת הדנית היא שילוט. אני חושבת שיש שפה חזותית דנית שמתאפיינת בשילוב של קשיחות וידידותיות״.
על ההבדל בין עיצוב גרפי לעיצוב אות היא אומרת:
״בעיצוב גרפי אין חוקים; את יכולה לעשות דברים בהרבה צורות וזה בסדר. בעיצוב אות יש הרבה חוקים וכל העניין הוא ללמוד אותם, ואחר כך לשכוח אותם כדי לא להסתבך, ואז פשוט להתחיל לעבוד״.
על זאת וגם על הסיבה שמעצבת פונטים בוחרת לכתוב דוקטורט, על היתרון המקצועי שלה ביחס לחוקרים מסורתיים ועל טיפוס האות האידאלי, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
הדסה קל 
