אולה ברסלון נילסן (Ole Barslund Nielsen) מסטודיו Monstrum מתכנן ובונה מגרשי משחקים נפלאים ומלאי דמיון. על האתגרים שעומדים בפניו הוא מספר:
״יש קונפליקט בין הצורך של הילדים באתגרים פיזיים, לבין רצון ההורים לדעת שהם משחקים בבטחה. כדי לספק את הצרכים המנוגדים הללו אנחנו מנסים ליצור מגרשי משחקים שנראים מסוכנים. אם מגרש משחקים נראה מסוכן, הוא מאתגר ומעורר השראה עבור הילדים. כשהסביבה נראית מסוכנת הילד יהיה מודע לבטיחות שלו, ויקח אחריות על המצב (לא שזה תמיד מוצא חן בעיני ההורים…).
״חשוב שילדים ילכו למקומות חדשים ויבחנו את עצמם, ובאתגר טמונה מידה של סכנה. את לא רוצה שהילדים שלך ישחקו רק במקום שטוח; הם לא ילמדו מזה כלום. את צריכה לתת להם את ההזדמנות להפגע ולהתגבר. כמובן שאת לא רוצה שהם ישברו את הצוואר, אבל אם הם שוברים יד זה לא כל-כך נורא. לקיחת סיכונים היא חלק מההתבגרות; להתמודד עם כשלון ולקום שוב״.
על זאת ועל היחס שבין מגרש המשחקים לעולם האמיתי, איך מתכננים מגרש משחקים שנראה מסוכן, ומה משותף לעבודה שלו ושל הקולנוען לארס פון טרייר, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
סופי בייאר (Sofie Beier); מעצבת פונטים, חוקרת קריאות (legebility) וראשת התוכנית לתואר שני בעיצוב אות והכוונה במרחב באקדמיה המלכותית לאמנות ועיצוב של דנמרק, מספרת מה מייחד את עיצוב האות בדנמרק:
״יש לנו מסורת של שילוט לבניינים שמקורה ברקע האדריכלי של המעצבים, שנובע מהחינוך שלהם בבתי הספר לאדריכלות, ולעומת זאת אין מסורת מפוארת של עיצוב טקסט רץ ואות לספר. מטרת עיצוב האות במסורת הדנית היא שילוט. אני חושבת שיש שפה חזותית דנית שמתאפיינת בשילוב של קשיחות וידידותיות״.
על ההבדל בין עיצוב גרפי לעיצוב אות היא אומרת:
״בעיצוב גרפי אין חוקים; את יכולה לעשות דברים בהרבה צורות וזה בסדר. בעיצוב אות יש הרבה חוקים וכל העניין הוא ללמוד אותם, ואחר כך לשכוח אותם כדי לא להסתבך, ואז פשוט להתחיל לעבוד״.
על זאת וגם על הסיבה שמעצבת פונטים בוחרת לכתוב דוקטורט, על היתרון המקצועי שלה ביחס לחוקרים מסורתיים ועל טיפוס האות האידאלי, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
Lasse Andersen מסטודיו Dark Matters, שמעצב בתנועה עבור מועדונים, מוזיאונים ופרוייקטים אמנותיים, מספר מה חשוב לו בכל סוגי העבודה שבהם הוא מעורב:
״חשוב לי שיהיה שיתוף פעולה טוב עם הלקוח; לעבוד יחד למען מטרה משותפת. ישנם שני קצוות מסוכנים: או שאתה מנסה לדחוף את זה יותר מדי ואז הפרויקט לא מתחיל כמו שצריך, או שאתה מנסה לרצות את הלקוח ואז אתה עובד ללא תשוקה. צריך למצוא את דרך האמצע שבה אתה מציע אפשרויות שונות במקום להיענות לבקשה באופן אוטומטי״.
״מה שהכי חשוב זה עם מי אתה עובד; שותפי חלומות יכולים להפוך כל פרויקט לפרויקט חלומות. אם לשותף שלך יש חזון ויש לו מספיק כסף בעבורך, זה נהדר: אתה יכול לעשות כל דבר. פחות חשוב מאיזה תחום. הרי כך זה עובד גם בחיים הפרטיים: אתה לא רוצה להתעסק עם אנשים שמביאים קארמה רעה ואנרגיה שלילית. מה שחשוב זה להיות מוקף באנשים טובים. אם אתה מוצא את השותף הנכון, שיש לו חזון שאפילו לא חשבת עליו, זה יכול להיות מושלם. כשיש סינרגיה אתה מגיע למקום שבו אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה והרעיונות מלבלבים״.
על זאת ועל עבודה עם טכנולוגיה חדשה, עיצוב למוזיאונים ועיצוב לאנשים שיכורים, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
הבלעתי חיוך. בפינת ימי-ההולדת שבקצה החנות נתלו מבחר אביזרים: מפיות, קשים, כרטיסי ברכה, מדבקות אדומות בצורת לב וקיסמי שיניים, מעוטרים כולם בדגל הדני. במהלך הזמן התחלף הגיחוך בפליאה של ממש, כשהבנתי שלא מדובר בקוריוז של חנות פופ; הדגל הדני נמצא בכל מקום: בכניסה לבית בו מתקיימת מסיבת יום ההולדת (לציון המקום), בפנים (לקישוט), נעוץ בעוגת הקרם (להלן: גרסת קסמי השיניים). דגלים קטנים מקבלים את פני הבאים בשדה התעופה, מונפים ברחובות בידי בוגרי התיכון השתויים, ומקשטים את האוטובוסים הציבוריים בכל פעם שאחד מבני משפחת המלוכה מציין יום הולדת. אפילו בשביל מישהי שהגיעה ממקום שבו הלאומיות היא עניין גדול, חדירתו של הדגל לאתרים אינטימיים כל-כך נראתה תמוהה, או כפי שניסחה זאת שכנתי הצרפתיה: ״הם כאלה שוביניסטים! תוקעים את הדגל שלהם בכל מקום, אפילו בסופר!״
אפילו בסופר
למחרת היום בו הכריזה ראשת הממשלה על בחירות כלליות, נמלאו רחובות קופנהגן בכרזות עם פני המועמדים. היות והתרגלתי לפגוש בדגל בשלל נסיבות, ציפיתי שיהיה לו תפקיד מפתח גם בתעמולת הבחירות, אך התבדתי: מרבית הכרזות התאפיינו במינימליזם צבעוני, והאדום – אפשרות אחת מני רבות.החיים בדנמרק הרגילו אותי לנוכחות הנשית, לשיער הבלונדיני, ללבוש הבלתי פורמלי, לפורמט האחיד, וגם לסדר המופתי והמתחשב. אבל איפה הדגל?
שאו ציונה נס ודגל
רוב הפרסומים שמלווים את מערכות הבחירות בישראל הם בגוונים של כחול; הצבע משמש כהפניה לדגל, הדגל מסמל את המדינה. בזרם המרכזי בישראל 2015, ציונות עודנה ערך מותג מוביל, נכס אלקטורלי.
את דגל ישראל נהוג להניף בהקשרים לאומיים; בין אם כאקט פורמלי (כמו בתצלום הרשמי של ראש הממשלה ביום העצמאות), סולידריות (בטקס יום הזכרון), התרסה (על כתפי התיכוניסטים באושוויץ), לאומיות (לצדי הכביש המהיר לקראת יום העצמאות) או לאומנות (ברובע המוסלמי ביום ירושלים), הדגל מסמן את הנוכחות הציונית; הקשר בין קבוצת אנשים לטריטוריה. נוכחותו המובלעת בתעמולת הבחירות מסמנת את גבולות הגזרה של קהל היעד, ומבקשת ללכד אותו סביב מחנה משותף. לעומתו דווקא הדגל הדני, שמככב באירועים פרטיים, נעדר כמעט לגמרי מאירוע לאומי מובהק כמו הבחירות לפרלמנט.
דגלים במקום נירות
מארק, אנתרופולוג הולנדי, סיפר לי על הרתיעה שחש בפעם הראשונה שאשתו הדנית קישטה את עוגת יום ההולדת של ביתם בדגלים אדומים. ״לקח לי זמן להבין״, הוא אמר, ״שהדנים לא רואים בהנפת הדגל ביטוי ללאומיות, קל וחומר הצהרה טריטוריאלית. הדגל נתפס כאובייקט משפחתי, חם ומקרב, שמשרה אוירה טובה, נינוחה וביתית, או במילה (דנית) אחת: hyggelig״. ״אנחנו פשוט אוהבים את הדגל שלנו״, אמרה לי מישהי אחרת. אם נביט בו ככזה, סוכן של קרבה ומושא לאהבה, לא פלא שאיננו משחק תפקיד בתעמולת הבחירות.
ההבדל בין מה שמסמן דגל דנמרק למה שמסמן דגל ישראל איננו רק במדינה המסומנת, אלא במכלול של נורמות וערכים שגלומים בעצם הנפתו. בעוד שדגל ישראל מסמל שייכות על בסיס לאומי וטריטוריאלי, הדגל הדני פורט על נימי השייכות המשפחתית, הקהילתית והתרבותית. בעוד הראשון מסמל עבור מניפיו את הארץ, השני מסמל עבורם את הבית. למרות ששתי הצורות הגרפיות משתייכות לקטגוריה המשותפת ״דגל״, הן סימנים שונים בתכלית.
אנה פברציוס מולה (Anne Fabricius Møller) היא מעצבת ואמנית המתמחה בהדפסת טקסטיל. על מקורות ההשראה שלה היא מספרת:
״סדרת הבדים המקופלים אינה מלאכת יד נאה במיוחד, אלא יותר קונספט. אני מקפלת את הבדים ומניחה אותם בשמש לפרקי זמן ממושכים: כתוצאה מכך נוצרות שכבות שדוהות ברמות שונות, כך שזו בעצם טכניקה צילומית.
״הרעיון לעבודה נולד מצירוף של שתי חוויות: ב-1987 נסעתי לדוקומנטה בקאסל עם בעלי המנוח שהיה אמן, חוויה נפלאה ופוקחת עיניים. הכל שם היה גדול, ולאן שלא הסתכלנו ראינו ציורי ענק ופסלים עצומים. בתוך כל זה ראיתי שלושה דפי משרד קטנים תלויים על קיר, חופפים זה את זה, דוהים. זה היה יפה וצנוע מאוד ביחס למה שהלך מסביב. כשחזרנו מקאסל נסעתי לבית הורי לסופשבוע, וכשפתחתי את הווילון הישן הבחנתי שהחשיפה לשמש הותירה עליו פסים דהויים. זה הזכיר לי את העבודה שראיתי בדוקומנטה. אני חושבת שהצירוף בין שתי החוויות הללו גרם לי להתחיל לקפל בדים, ולחקות באופן יזום את מה שקרה באופן ספונטני לווילון בבית הורי״.
על זאת ועל חיבתה לבולים, דברים שאפשר לעשות עם פרחים ומסורת עיצוב הטקסטיל בדנמרק, אפשר לקרוא בפוסט המלא בפורטפוליו.
הנה-לואיז יוהנסן (Hanne-Louise Johannesen) היא הסטריונית אמנות דנית, ומישל גוגלילמי (Michel Guglielmi) הוא אדריכל צרפתי. השניים שותפים בסטודיו הדני Diffus, שעוסק בעיצוב ופיתוח טקסטיל אינטראקטיבי. כך הם סיפרו לי על שני העקרונות המרכזיים בעבודתם:
״בדרך-כלל המונח טכנולוגיה מעלה על הדעת מוצר קשיח ונוקשה, ואילו אנחנו מנסים לעשות את ההפך, להשתמש במוליכים רכים; ללא חוטי תיל וללא נחושת, רק ברקמה ובמנורות LED שנראות כמו פנינים קטנות. זהו לבוש שלא הופך את הלובש לאיש סייבר, אלא מתפקד כעור שני, כחלק ממך, כהרחבה של עצמך באופן רך. הטכנולוגיה הופכת לחוויה חושנית.
״ממד נוסף של העבודה שלנו הוא השאיפה להראות את הטכנולוגיה ולא להחביא אותה. זאת בניגוד לתפיסה הרווחת של הצורך בקופסה שחורה שבתוכה טומנים את הטכנולוגיה כדי שלא תיחשף, והדיכוטומיה בינה לבין האנלוגיה. למה שבעידן הדיגיטלי לא נתגאה בהצגת הטכנולוגיה כחלק מהמבנה, כפי שנעשה באדריכלות הגותית שהציגה לראווה את הקשתות התומכות? הלא כיום נוכחותן מתקבלת כחלק מובן מאליו מהאסתטיקה הגותית. למה שלא נפתח את הקופסה השחורה ונהפוך אותה לבעלת ערך אסתטי, כפי שנעשה בזמנו באדריכלות של מגדל אייפל?״.
את הראיון המלא בו הם מספרים על הקשר בין נשים שהולכות ברחוב לג׳אם סשן, ובין עיצוב טקסטיל ללגו, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
״יש דיסציפלינה שלמה בניהול סוכנות או עסק לעיצוב שלא מדברים עליה בבתי הספר. הרבה מעצבים אינם אנשים מילוליים, ושונאים את הרעיון להציג משהו. בניגוד אליהם, אני חושב שמעניין להציג את העבודה שלך, להצליח להתחבב על הלקוח, ולהראות לו שאנחנו יצירתיים ובעלי יכולת גבוהה. מאחר ואף אחד לא אוהב לעבוד עם טיפוסים מתנשאים, צריך למצוא את הדרך להיות נחמד אבל עם edge. זה מעניין!"
ראסמוס איבפלט (Rasmus Ibfelt), מייסד ומנהל סוכנות המיתוג הדנית e-types, מספר על הדרך אל הלקוח, מה יוצא לסוכנות עיצוב מהיותה בעלת חנות למוצרים טיפוגרפיים, ולאן הוביל המרד שלו כמעצב צעיר. את הראיון המלא אפשר לקרוא בפורטפוליו.
המעצבת ססליה מאנץ סיפרה לי: ״בפגישה הראשונה עם הלקוח אני מעדיפה להראות סקיצות שצוירו ביד, כדי לא לקבע דבר. כשאנשים רואים עיבוד ממוחשב הם נוטים לחשוב שכך תראה התוצאה הסופית, ולכן שופטים עניינים ופרטים שטרם נפתרו. יש מי שמשתמש בזה כדי להראות משכנע, אך העבודה טרם הושלמה, ונדרשים עוד כמה צעדים. לכן אני חושבת שבמידה רבה זוהי דרך לרמות את עצמך; הרי טפשי להשלים את העבודה ורק אז להראות אותה ללקוח, אף אחד לא עובד ככה. דברים משתנים במהלך הדרך״.
את הראיון המלא בו היא מספרת על הקריירה שלה שהתחילה באכזבה, ההבדל בין העיצוב הדני לעיצוב הפיני, ומה היא היתה רוצה לעצב לו היתה גבר אפשר לקרוא בפורטפוליו
״כשאנחנו עובדות כל כך הרבה על המחשב עיצוב בחומר הוא פריווילגיה; הדבר נכון לגבי שטיחים, טקסטיל ושאר אובייקטים מאויירים. תמיד טוב לעשות עבודה שאינה מוזמנת, כי זה מזכיר לך מה את באמת רוצה לעשות מעבר למה שמצופה ממך. זה מקום לממש את המוטיבציה והביטוי האישי שלך. הפרויקטים הללו משליכים גם על פרויקטים מסחריים, ומעלים את הרמה שלהם. לעיתים לקוחות רואים משהו שעשית והם מבקשים את אותו הדבר, וכך נוצר מעגל שבו את עושה את אותו הדבר שוב ושוב מבלי לחשוב על הרצון שלך בתוך היצירה״.
עוד על עבודתן של סופי הניבל (Sofie Hannibal) וננה הבס (Nan Na Hvass) מסטודיו Hvass&Hannibal בפורטפוליו
פטרה אלסן גנט (Petra Olsson Gendt) היא שוודית, וטניה וויבה(Tanja Vibe) היא דנית, לסטודיו המשותף שלהן הן קראו All The Way To Paris. על ההבדלים בגישה לעיצוב בין ארצות המוצא שלהן סיפרה לי פטרה:
״יש הבדלים לאומיים אך ככל שזה נוגע אלינו כבני אדם זה קודם כל עניין של אופי; טניה אישה חיובית ואני יותר הססנית וספקנית, וזה שילוב טוב. בנוגע לעיצוב, אני חושבת שאיכות האדריכלות ועיצוב המוצר בדנמרק גבוהה יותר משום שזה חלק מהתרבות. בניגוד לדנמרק, בשבדיה הבניה צריכה להיות זולה, וזה משפיע גם על עיצוב המוצר. לעומת זאת העיצוב המסחרי והפרסום השבדים חדים יותר ותקינים פוליטית ביחס לגישה הדנית שהיא יותר סקסיסטית. מעבר לזה אנחנו נתונים לאותן השפעות והגבולות מטשטשים״.
הדסה קל 