מטרת ההדבקה: להפריח כמה שיותר צבעונים על לוחות המודעות.
מהלך ההדבקה: הדבקתי שורת פקעות בתחתית שבעה לוחות מודעות:
בכיכר השבת, רחוב עמק רפאים, רחבת שער יפו, רחוב הילל, שיכון במוסררה, לוחות הפשקווילים ברחוב מאה שערים
וברחוב חזקיהו המלך בקטמון הישנה.
כללי ההדבקה: כל פקעת היא פוטנציאל לפרח. כל לילה מתווספת כרזה לגובה הפקעת, ה"מצמיחה״ את הפרח.
רצף של חמש כרזות יביא לצבעוני פורח. תהליך ה"צמיחה״ ימשך רק במידה והכרזות שכבר הודבקו לא יכוסו.
במידה והן יכוסו יעלם הפרח מהלוח ולא יחזור לפרוח.
ספקות: כמה פקעות יפרחו (אם בכלל?) באיזה אזורים? האם יווצר רצף של פרחים או שרק בודדים ישרדו?
האם אנשים ישימו לב ומה יהיו התגובות?
תוצאות: מתוך שלושים ואבע פקעות שהודבקו פרחו שמונה. אלה שהודבקו בשער יפו ובמוסררה פרחו במלואן וללא הפרעה,
וברחוב חזקיהו שרדה אחת משש. שלוש הגיעו לשלב הרביעי, והשאר לא שרדו את השלב הראשון.
קשה לאמוד את תגובות האנשים מפני שנראה שגם אם הם שמים לב, הרי שלא ניתן לכך ביטוי מופגן.
בשער יפו עוברי האורח לא מסתכלים לכיוון הלוח ונדמה שאיננו קיים עבורם כלל (מודעות אחרות לא מודבקות עליו), בעוד שברחוב הילל אנשים מביטים אל הלוח אך כמעט ולא מתעכבים לידו. במוסררה הלוח מושך תשומת לב מרובה,
בעיקר של ילדים שמביטים בו בסקרנות, אולי דווקא מכיוון שאיננו בשימוש בדרך כלל.
* לחצו על התמונות להגדלה
3.4 חצות. הדבקה ראשונה
רתם, עפר ואני עומדים ליד שורת הפקעות שהדבקנו ב״כיכר השבת״. עפר מחזיק את הדבק, רתם את הכרזות. נשאר לי רק לצלם. לידינו עוצר אוטו אפור של פיקוח עירוני.
– ״כן, מה זה?״
אני מתכווצת. ״זאת… עבודה לבצלאל…״ אני מגייסת את פרצופי התמים ביותר.
– ״כן, אבל מה זה?״ מפנה הפקח את ראשו אל עבר הלוח.
– ״אלה פקעות של פרחים, בצלים…״
– ״אתם יודעים שזה קנס של 420 שקל, אם יש לכם במקרה מיותר.״
הפרצוף התמים שלי משתומם עכשיו, ואני מבטיחה להפסיק תכף ומיד, וגם טורחת לברר עם הפקח היכן צריך להשיג אישור ועם מי צריך לדבר.
– ״וחוץ מזה״, מוסיף הפקח שנראה די שווה נפש, ״אף אחד פה לא אוהב אתכם, תזכרו את זה. לא אכפת להם מכלום פה, ולא רוצים אתכם כאן״.
הוא נוסע ואנחנו עוברים ללוח הבא.
4.4 בוקר
בלילה ירד גשם. חלק מהפקעות התחילו להתקלף והשאר הפכו חצי שקופות. כולן נמצאות במקומן פרט לאלה שבכיכר השבת, שכנראה כוסו כמה דקות לפני בואי ע״י המדביק, שאני מוצאת מכסה את הלוח הסמוך. מישהו ניסה לקלף את אחת הפקעות על לוחות הפשקווילים ברחוב מאה שערים, אך הן עדיין שם. בצהריים אני רואה שהלוח בעמק רפאים כוסה לגמרי במודעות חדשות, וכך גם זה שברחוב חזקיהו, למעט פקעת אחת, קצת מכוסה, קצת מתקלפת.
4.4 לילה
הפקעות בשער יפו מחכות לי כמו שהשארתי אותן בליל אמש. בהילל כוסה הלוח כולו, אבל שלוש פקעות מבצבצות עדיין תחת המודעות החדשות, חלקן העליון מכוסה. אני מחליטה לתת להן לצמוח בכל זאת, ומדביקה את החלק הבא, מהר מהר רק שלא יבוא שוב פקח.
הפקעות ברחוב מאה שערים כוסו לחלוטין. אני חוזרת לפקעת הבודדה בחזקיהו ומוסיפה את התחלת הגבעול. לעברי מתקדמים שני אברכים עם דלי גדול וגליל מודעות. הגורל זימן לי פגישה עם קולגות. לפני שהם מגיעים אל הלוח אני מבקשת שלא יכסו לי את הפרח.
– ״פרח? איזה פרח?״
– ״הדבקתי כאן פרח כזה בירוק״
– ״איפה?״ הם מביטים על הלוח.
– ״הנה – זה, זה פרח״, אני מצביעה.
– ״טוב״.
– ״תודה, בהצלחה״.
מי היה מאמין שאני אאחל בהצלחה לשני דוסים צעירים שמדביקים כרזות של מלך המשיח.
5.4 לילה
אני מרמה. ״שבט משואה״ הדביק לי A4 לבן עם הזמנה לערב בוגרים על הפרח בחזקיהו. אני תולשת את הסלוטייפ ומדביקה את המשך הגבעול.
6.4 בוקר
בשיא העומס עוצרת באמצע הכיכר בחזקיהו מכונית. הנהגת מפנה ראשה אחורה, מסתכלת על הפרח, וממשיכה לנסוע.
אני עומדת זמן מה מול הלוח בהילל, מביטה בעוברים ושבים. רובם מרוכזים בעצמם ולא מביטים אל הלוח כלל.
בשער יפו אני פוגשת מורה דרך ערבי שעומד ומחכה לתיירים. לאחר שיחת ״מצב״ אני שואלת אותו מה הוא חושב על הפרחים. ״איזה פרחים?״ הוא שואל. אני מסבירה לו שכל לילה אני מדביקה שורה נוספת עד שלבסוף, אינשאללה, יפרח הפרח. ״למה לא״, הוא אומר, ״אם את עושה משהו טוב בשביל אנשים, כולם מכבדים אותך. אני אומר: מי שעושה דברים טובים, ישן טוב בלילה, ומי שעושה דברים רעים, ככה הוא גם ישן״. ״ואני לא ישנה בכלל, כל הלילה אני מסתובבת בעיר ומדביקה פרחים״. הוא צוחק ומניח יד על כתפי.
אני מחליטה להדביק גם על לוח מודעות שעומד בקצה טור שיכונים במוסררה. מרוב עזובה ועוני אף אחד לא תולה כאן שום דבר, אפילו לא מודעות אבל. זה המקום היחיד שאני לא פוחדת להדביק בו במהלך היום. לאף אחד לא אכפת.
6.4 לילה
רחבת שער יפו ריקה, חוץ מנהג מונית אחד שיושב במכוניתו ומסתכל עלי. אני מחזירה את הדבק לאוטו ושואלת אם הוא ראה את הפרחים. ״לא ראיתי״ הוא אומר, ויוצא מהמכונית לכיוון הלוח. הוא שואל אם אני מדביקה בכל העיר או רק כאן, ואני מספרת שהדבקתי בכמה מקומות, אבל רק כאן זה ממש הצליח.
״ככה זה. את מכסה מישהו, מחר יבוא מישהו ויכסה אותך, לכל אחד יש אינטרס שלו.״ ״מה אני ואת רוצים, בסך-הכל לחיות בשקט״ וכבר אני מוצאת את עצמי מאזינה לאותם הדברים ששמעתי כאן בבוקר, רק מאדם אחר. ״אני ואת לא יכולים לעשות כלום, הכל מחליטים מלמעלה.״ ״כל אחד עושה מה שהוא יכול״, אני פורשת בפניו את משנתי האידאולוגית, ״הנה, תליתי לך פרח״, אבל הוא ממשיך בשלו כאילו הדברים כלל לא נאמרו, ולי לא נותר אלא להנהן.
אני שואלת את עצמי אם השיחות הללו היו מתגלגלות בכל מקרה, או שמה שאני מדביקה פותח איזו דלת.
7.4 לילה
הפרחים בשער יפו פרחו. בהילל אני נותנת לדרור שלוש תפרחות אדומות ומחכה באוטו. הוא חוזר כעבור רגע והן עדיין בידו. הפרחים כוסו. הדביקו מודעות על חצי לוח. על החצי שלי.
בחזקיהו הפתעה נעימה. כרזה חדשה בגודל גליון של מלך המשיח הודבקה על הלוח, על ״אמנון יצחק״ ולא על הפרח שלי. הוא פורח.
8.4. בוקר
אני עומדת על הכיכר בחזקיהו ומצלמת את הלוח. לידו, מצידו השני של הכביש, זקן בקסקט צועק לי: ״אבל אותי מעניין לדעת למה את מצלמת דווקא את זה״. אני חוצה אליו ושואלת אם הוא שם לב למשהו יוצא דופן. הוא מושך בכתפיו ואני מקשה: ״משהו שלא תלוי על לוחות מודעות בדרך כלל״. ״למשל, הפרח הזה״, הוא אומר כמו ילד שענה על תשובה נכונה בכיתה, ״אבל אותי הרבה יותר מטריד זה״, הוא מצביע על מלך המשיח. ״אני מחכה שהוא יבוא והוא לא בא״.
בשער יפו אני שואלת את אחד ממורי הדרך הקבועים אם מישהו מסתכל על הפרחים שלי. ״לא, אף אחד״. אני יושבת על ספסל מול הלוח לראות מה קורה. במשך עשרים הדקות הבאות חולפים על פני מכוניות פרטיות, ניידות משטרה, משאיות שפורקות סחורה, איש דוחף עגלת עץ, שוטרים, שוטרים על סוסים, תיירים, חרדים, ערבים, ה״קבועים״ של השער, בחור עם מגש קפה. אף אחד לא מסתכל.
אני מתקרבת אל הלוח. זקן מקומי אחד שישב שם כל אותה שעה מתפעל מהמצלמות שלי. ״כיף אל וורד?״ אני שואלת אותו. ״חילו, חילו״ הוא אומר ועיניו נדלקות. הוא שואל אם אני תליתי ואני מהנהנת. השיחה ממשיכה באנגלית רצוצה. הוא שואל במה אני עובדת ואיפה אני גרה. ״וורד ורי גוד פור אול פיפל״ הוא מסכם. בדרך החוצה אני פוגשת עוד אחד ממכרי החדשים. ״אה, נו, מה שלום הפרחים שלך? אני אומר: אם יום ראשון יעבור בשלום, הם יצליחו.״ ״אבל הם הצליחו״, אני אומרת, ״הם פרחו״. שיחה נוספת על המצב. הוא מזמין אותי לקפה בהזדמנות.
במוסררה ילדה אחת עומדת ומסתכלת כל זמן שאני מדביקה, וגם אחר כך. אני מנסה לדבר איתה, אך כל פניותי נענות במשיכות כתפיים בישניות. אני שואלת אם היא מנחשת מה יקרה כאן בסוף. משיכת כתפיים. ״בואי ותראי, זאת הפתעה״. אני יושבת במרחק מה מהלוח לצלם. חרדי אחד שנכנס לחצר עם השקיות לשבת אומר לי שאני לא יכולה לשבת שם, כי זו שכונה חרדית ואסור שיראו אותי ככה. ״אני מצלמת את הלוח אדוני, לא את האנשים״. הוא אומר לי להזדרז.
10.4 בוקר
אני מדביקה במוסררה, ושלושה ילדים עם כיפות שחורות, פאות וחולצות משובצות עומדים ומסתכלים. ״מה אתם חושבים?״ אני שואלת, אבל הם ממשיכים להסתכל בלי לומר כלום.
11.4 בוקר
חמסין. הרוח שמלכלכת את נקיונות הפסח מעיפה לי את הכרזות מהידיים, ומערבבת גרגרי חול בדבק הנמרח. מתחת לחול ולדבק פורחים הצבעונים.
15.4 בוקר
הלה מספרת לי שהיא ראתה עכשיו את הצבעונים שהדבקתי במוסררה, ושעשיתי לה את היום. היא שואלת אם ראיתי את הציפור שהדביקו עליהם, אם זה חלק מהעבודה.
״איזו ציפור?״ אני שואלת בהתרגשות.
״מישהו הדביק על הפרחים למטה מן דף כזה מתוך חוברת שצריך לחבר את הנקודות, ציור של ציפור, למטה כתוב משפחת משהו, חשבתי שזה חלק מהעבודה שלך״.
בחמש אני הולכת לראות. החצר מלאה ילדים ונשים. אני ניגשת אל הלוח. בכמה מקומות נראה כאילו מישהו ניסה לקלף את הכרזות, אך כולן נותרו במקומן. אין זכר לציפור.
10.5 בוקר
על הצבעונים במוסררה מודעה גדולה מזמינה לעלות למירון. אני עומדת מול הלוח ומצלמת. זקנה עם מטפחת שואלת בעויינות למה.
״אני מצלמת את הלוח גברת, לא אנשים. ללוח לא אכפת שמצלמים אותו״.
״אבל יש סיבה, יש סיבה״, היא מתעקשת כמו ילדה שמסתירים ממנה משהו.
״מעניין אותי הלוח״.
״הלוח הזה?״
״כן״.
19.5 בוקר
המודעה שכיסתה את הצבעונים הוסרה. הם נותרו על הלוח.
הדסה קל 