זהר צפוני 01: Re-public

Morten

וכך אמר לי מורטן וינדלב (Morten Windelev), בעל הסטודיו לעיצוב Re-Public בקופנהגן:

״הנינוחות והדמוקרטיות שבתוכן אנחנו חיים, יכולות להעיד על כך שחסר לנו משהו בעיצוב, כי אנחנו לא צריכים להלחם על הרעיונות שלנו: אנחנו לא מוכנים לקחת את הסיכוי שלא יאהבו אותנו; תמיד יש תחתינו רשת בטחון; הכל קל מדי; המסקנות אינן חותכות. אין עניין של חיים ומוות, הרי לא תמות כאן מרעב. הכל נקי, נעים לעין, נעים למגע, אפילו הצבעים בחוץ אינם חריפים, אין ביניהם קונטרסט. כשאתה גדל בסביבה רכה, זה מתבטא באופן שבו אתה מעצב״.

הראיון עם וינדלב הוא פרק ראשון מתוך סדרת מפגשים שאני עורכת עם מעצבים דניים, המתפרסמים ב״פורטפוליו״. את הפוסט המלא אפשר לקרוא כאן:

http://byfar.co.il/archives/79485

re-public-studio-3

צפרדעים נודדות – על נדנדות וטרמפולינות בפארק של אוסטברו

 
בעוד הטריפ של הגדול הוא קפיצה בטרמפולינות, הקטן מוכן לבלות את מרבית שעות היום בנדנדה. יש משהו דומה בשתי התשוקות האלה; תנופת ההתרוממות, תחושת הריחוף לרגע, כח הכבידה ששומר על מרחק בטוח מהקרקע והריתמוס של חוזר חלילה.
 
 P1070299     
 
הנדנדות בפארק שמעיפות גבוה ולמעלה, מעניקות למתנדנד תחושת ריחוף טרפזית. השרשראות שלהן ארוכות במיוחד, הצירים משומנים היטב, ובמסגרות הגותיות האדומות יש הזמנה למשחק והבטחה למפגש עם צמרת העץ. אף הורה, גבוה ווקינגי ככל שיהיה, לא יוכל למתוח את הזרועות גבוה מספיק, כדי לתת דחיפה הגונה בשיא הגובה. המעבר בתנועה מעמידה לשכיבה הוא חוויה קרקסית זעירה לילדים, למבוגרים ולכל מי שמעז בעצם. למרות סמיכותן של הנדנדות זו לזו הן מייצרות חוויה פרטית. השילוב בין תנוחתו המקובעת של הגוף לנקודת המבט שמשתנה עם התנועה, מפנה את המתנדנדים הרחק אל האופק; קצה הפארק, צמרת העץ, השמים, ונדמה שהם נעים בכיוון משותף כמו להקת ציפורים נודדות.
 
P1070176
P1070313P1070306
 
הטרמפולינות השקועות בגבעה הירוקה מספקות למנתרים יתרון מובנה. גם לדרדקים בני שנתיים שאינם מעזים להתיק את כפות הרגליים מהמשטח הגמיש, הלוקיישן מבטיח להרגיש על-הגובה. הרשת השחורה מקפיצה בנדיבות, ומעניקה לגוף הנוחת תחושת-נגד מקרקעת. הטרמפולינות פזורות ברצף המייצר מפגש חברתי בין ילדים שוחרי קפיצות ושוויץ, אשר מביטים על הפארק מלמעלה וזה על זה בגובה העיניים כמו להקת צפרדעים בשלולית.
 
P1070302P1070066P1070296
 
הנדנדות והטרמפולינות בפארק של אוסטברו מספקות חוויה מהנה משום שהן בנויות ומתוחזקות היטב: הקפיצים נמתחים, החבלים גמישים, הצירים משומנים, אך מעבר לפן הטכני ניכרת בהן תבונתו של המעצב, אשר השכיל לבחון את החוויה הפיזית של המשתמש, לתמוך בה ולהעצים אותה באמצעות עיצוב הסביבה. חוויה שונה בתכלית היתה נוצרת לו היו הטרמפולינות ניצבות בגובה הקרקע כשהן מוקפות בגדר, או אילו היו הנדנדות סדורות במעגל ומשתלשלות ממסגרות ברזל נמוכות, אולם כפי שהיטיבו להבין המעצב או המעצבת – ציפורים לא יכולות לנתר בשלולית, וצפרדעים אינן נודדות.

תולה את הירח – בעקבות ההדבקות (דברים שנכתבו בקיץ 2005)

F1040001

קשה לנסח מסקנות חד משמעיות בעקבות ההתרחשויות שתוארו כאן; הן משום שמלכתחילה מדובר בדימויים פתוחים ורב-משמעיים, והן משום שניתן לבחון את הדברים מנקודות מבט שונות. מי שיתבונן בפן העיצובי יראה בוודאי צדדים שונים, מזו הנותנת דעתה על הפן האנתרופולוגי, הפסיכולוגי, הפרסומי או האקטואלי.
אביא כאן כמה נקודות למחשבה, שנתתי עליהן את הדעת במהלך ובעקבות הפרוייקט (כולן כמובן בגדר הכללות, המתייחסות לציבור הירושלמי המקרי איתו נפגשתי).

1. באופן כללי, פעולת ההדבקה והצילום משכה תשומת לב רבה יותר מהדימוי עצמו שהודבק על גבי הלוח.

20.4

2. אנשים מפנים את מבטם למקום אליו הם רגילים להסתכל. אירוע חזותי יוצא דופן ככל שיהיה, הנמצא מחוץ לשדה הראייה הקבוע של אדם, ייחשב כלא קיים.

F1010010

3. אנשים אוהבים לדבר על מה שהם רואים, או להשתמש בו כתירוץ לשיחה.

avis text
4. ילדים ערים לדברים רבים שמבוגרים לא מבחינים בהם, או בוחרים שלא להבחין בהם.

F1010031

5. הדימוי החזותי ה״מקשט״ מוערך הרבה יותר במקום בו אין רבים כמותו (במוסררה היה מי שדאג לשמר את הפרחים ולתלוש מעליהם מודעות אחרות, בעוד שבמרכז העיר הם נבלעו על גבי הלוח).

1

6. תדירות הדבקה גבוהה וריבוי כרזות על גבי הלוח, יוצרים ״השתלטות חזותית״ שקשה לחמוק ממנה, בעוד על כרזה בודדת וחד-פעמית ניתן לפסוח בנקל.

000070

7. שטח לבן הוא יוצא דופן על גבי לוח המודעות ומזמן התערבות מסוגים שונים, כמו ריק שחייב להתמלא. צבע שחור נתפס כאיום. כאשר משטחים שחורים ולבנים מופיעים יחדיו, השחור נתפס כעיקר.

1F1000003 2

8. הדימוי הפתוח, הנאיבי לכאורה, הניתן לפרשנות, עשוי להתפס כנסיון להסתיר משהו או כביטוי לשגעון. חוסר קונקרטיות ומסר פתוח מעוררים חשש, בשעה שמסר חד-משמעי וחריף נתפס על פי רוב כמובן מאליו. הדבר נכון גם לגבי עקביות וחד-פעמיות.

7

9. החשדנות והסקרנות המתעוררות לגבי הדימוי הפתוח בציבור החילוני, נבלעות פעמים רבות בהתעלמות או בביטול, שלא קיימים כמעט בציבור החרדי.

F10100205.4hilel1

 

10. לא אחת נתפס לוח המודעות כטריטוריה פרטית בעיני תושבי האזור. חדירה אליו ע״י גורם בלתי ידוע יכולה להתפס כחדירה לשטח פרטי, וכאיום עליהם ועל הסדר המוכר להם.

Screen Shot 2014-07-08 at 11.08.00 PM

11. שימוש באמצעי חזותי יוצא דופן בסביבתו, מגביר את תשומת הלב אליו. במאה שערים בה רווחים צבעים זרחניים, אותיות גדולות ושפה חריפה, התקבל דימוי צנוע בשחור-לבן בתשומת לב, בעוד על גבי לוח המודעות ברחוב החילוני, על צבעיו הבוהקים ומודעותיו הגדולות, זכו לתשומת לב דווקא הפתקים הקטנים שצבעם אחיד.

F1010001

12. רבים בוחנים את עצם ההדבקה בפרספקטיבה חוקית (״יבוא פקח ויתן לך דו״ח״) או מוסרנית (״מישהו שילם בשביל זה כסף ואת מכסה אותו״).

13. אנשים נוטים לנתב את מחשבתם ופרשנותם לערוצים מוכרים ולתבניות ידועות. כך יוחסו כרזות רבות שהדבקתי למסר פרסומי, אידיאולוגי (״ההתנתקות״, ״עלה ירוק״), או חתרני במסגרת המוכר (״כת השטן״). כך גם יחוסם לעבודה סטודנטיאלית.

00110022

14. בשבת זוכה הלוח לתשומת לב רבה יותר. אז משמש הרחוב הירושלמי כמקום התרחשות ומפגש, ולא רק כנתיב מעבר.

F1010021

15. התרחשות דינמית מושכת תשומת לב (כמו נשירת העלים שנצפתה ע״י הקהל). כך גם אלמנט שנמצא בנתיב ההליכה, ומפנה את המבט למקום אחר (העלים על המדרכה שהובילו להסתכלות על הלוח).

F1010001

16. אנשים נוטים להאחז במוכר, במה שמעניין אותם, גם אם התרחשות חדשה ודומיננטית יותר מאפילה עליו (האברך שהעיר על לבושנו הלא צנוע במאה שערים, האיש בחזקיהו שהתעניין במשיח, או האישה שרצתה לקרוא על הילולת ל״ג בעומר שכוסתה בעלים).

F1010007

17. קילוף כרזה, מעשה פשוט וטכני לכאורה, עשוי להסתיר מאחוריו רגשות עזים וחוסר נחת חריף דיו, כדי להביא לפעולה. קילוף כרזה נובע תמיד מהתקוממות כלפי מה שמופיע בה, והוא מצריך מאמץ פיזי מסויים, ופעולה שהיא במהותה אגרסיבית. מעניין לבדוק את ההנחה הזאת במקרה של הפתקים הצהובים; פעולה מתבקשת כמו תלישה לא התבצעה במקרה שלהם, אולי מפני שהם לא באמת הרגיזו אף אחד, ואולי מפני שתלישתם לא באמת יכלה לספק צורך אגרסיבי. הייתי רוצה לחשוב שבאופן הדבקתם היתה עדינות מסויימת שעברה אל הצופים.

20.4-9F1010027

תולה את הירח – הדבקה חמישית: שלכת

F1040003

מטרת ההדבקה: לאפשר נשירה ספונטנית של העלים מהלוח.

האימג׳: פתק post-it  צהבהב, אשר במרכזו חותמת של עלה דולב בגוני שלכת. אין שני עלים זהים.

מהלך ההדבקה: על גבי לוח מודעות הניצב למרגלות עץ דולב ברחוב הפלמ״ח, הדבקתי כ-500 פתקים. ההדבקה התבצעה בבוקר שבת.

כללי ההדבקה: הפתקים הודבקו על גבי המודעות הקיימות. מאחר ופס הדבק שלהם חלש יחסית, הם אינם יכולים להחזיק מעמד זמן רב על הלוח ונושרים למרגלותיו. כמו כן הם ניתנים לתלישה בקלות ונוטים להתפזר. מסגרת הזמן להדבקה היא משך הזמן שיקח לעלים לנשור מן הלוח.

ספקות: תוך כמה זמן ינשרו העלים מן הלוח? מה יגרום לנשירתם: הדבק החלש, מזג האויר, הרוח, עוברי האורח, או גורם אחר? האם ההדבקה העדינה תהווה הזמנה לתלישה? האם יווצר קישור בין ההדבקה שעל הלוח לעץ שמעליו? האם ישימו לב?

תוצאות ההדבקה: עד הערב נשרו כל העלים מהלוח, למעט עשרה. בגלל השבת היו ברחוב הולכי רגל רבים, והלוח משך שפע תשומת לב. גורם נוסף לתשומת הלב היה הפתקים המפוזרים על המדרכה, שמשכו אל הלוח גם את ההולכים ומבטם אל הקרקע (כמו עץ תותים שמבחינים בו לראשונה כשרואים את פירותיו על המדרכה). התגובות היו מגוונות ונעו בין זעם, דרך סקרנות ופליאה, ועד להתפעלות צוהלת. חלק מהאנשים היו מוטרדים מהלכלוך שנוצר. מעטים מצאו לנכון להתערב בלוח, ולמרות התלישה הקלה האפשרית השאירו את העלים במקומם. מספר אנשים תלשו עלה ממקומו והדביקו אותו מחדש. כמה פעוטות אספו את העלים שנשרו על המדרכה. ילדה אחת לקחה איתה עלה מהלוח.

* לחצו על התמונות להגדלה



שבת 21.5 09:00

אני מדביקה את הפתקים הצהובים עם עלי השכת על לוח שניצב תחת עץ דולב ברחוב הפלמ״ח. תוך כדי ההדבקה כבר נושרים כמה עלים על המדרכה. הם נושרים יפה, מסתובבים באויר, כאילו היו עלים של ממש. על פני חולפים השבים מבית הכנסת, ספורטאים של שבת בבוקר וכמה נהגי מוניות. אחד מהם עוצר את מכוניתו לחצי דקה לפני הלוח, מסתכל וממשיך לנסוע.

F1010001

שני ילדים עוצרים לידי ושואלים אותי מה זה.
– ״מה דעתכם?״
משיכת כתפיים.
– ״מה את חושבת על זה?״ אני פונה אל הגדולה, ״זה יפה? מכוער? מוזר? איך זה נראה לך?״
– ״מכוער ומוזר!״
הם ממשיכים ללכת.

בעקבותיהם אישה אחת מביטה בריכוז. ״אבל את יודעת, ככה אי אפשר לקרוא מה שכתוב פה, יש פה מודעה שאני ממש מתעניינת בה״, היא מצביעה על הזמנה להילולת ל״ג בעומר בצבעי מדורה.
– ״עוד כמה שעות העלים כבר לא יהיו פה ותוכלי לקרוא. חוץ מזה, זה מופיע על פני כל לוח בעיר״.
– ״מה זה בכלל?״
– ״זו השלכת״
– ״שלכת? אבל עכשיו אביב״
– ״אז מה?״

F1010010

איש מבוגר בקסקט ומבטא יקי שואל מה זה. אני שואלת מה הוא חושב. אין לו מושג.
– ״תסתכל למעלה״, אני מפנה את מבטו אל העץ, ״זו השלכת״. הוא מחייך.
– ״אבל תראי מה השלכת שלך עושה על המדרכה״.
-״לזה אל תדאג״, אני מבטיחה לו. הוא מתרצה והולך.

שתי בחורות עוברות ליד הלוח. ״יו, איזה מגניב!״

F1010022

F1010021

איש זקן לבוש חליפה וכובע צועק עלי במבטא אנגלוסקסי: ״זו הפקרות! את טיפוס של הפקרות! יש חוקים במדינה הזו. כל אחד עושה מה שהוא רוצה! יש חוק! אנשים שילמו כסף בשביל המודעות! את טיפוס של הפקרות!״ הוא עובר למדרכה ממול כדי להסביר לשתי נשים עם תינוק, אולי בנותיו, למה אני מהווה סכנה לחברה.

אישה מבוגרת והמטפלת הפיליפינית שלה נעצרות ליד הלוח. הראשונה מסבירה לשניה מה הן רואות, אומרת שאם זה נתלה בשבת זה בטח לא ראוי, וממשיכה להסתכל. היא פונה אלי: ״אנחנו גרים פה. אתם יכולים לנהל את מלחמת הסיסמאות שלכם על הלוח כמה שאתם רוצים, רק אני מבקשת ממך, אל תשאירי את זה פה על המדרכה.״

F1020001

זוג עם תינוק מביט. האיש שואל אם אני תליתי. אני אומרת שכן. הוא שואל אם עשיתי את זה במסגרת לימודים, איפה אני לומדת ומה. אני מודה בעובדות.
– ״ככה חשבתי״, הוא אומר. ״היא״, הוא מצביע על אשתו, ״חשבה שזה ״עלה ירוק״. רוצה לשתות משהו? חם היום.״ אני מסרבת.

11:00

מעט מכוניות. הרחוב מלא אדם. משפחות, זוגות, חבורות נערים, כולם יוצאים אל הרחוב. חמסין.
אני מצלמת את הלוח ואיש אחד שעובר לידי קורא בהתפעלות ״interesting מעניין!״ לא נעצר לרגע, ממשיך ללכת.

אדם בשנות החמישים ניגש אלי, שואל אם אני תליתי, מבקש הסבר. אשתו קוראת לו מהמדרכה ממול, הוא תיכף מגיע. שואל אם אני סטודנטית, אומר שזה נראה לו כמו ניסוי בפסיכולוגיה חברתית. הוא עובד סוציאלי בעירייה, אנשים באים אליו כדי שיבטלו להם ד״וחות. האם אני יודעת שזה עולה כסף ושאני עלולה להקנס? הוא שונא שזה עולה כסף.

F1010023

גבר ואישה עוברים ליידי, משוחחים ביניהם:
– "This are all post-it notes"
– "Yes, and on each one of them there is an autumn leaf"
– "Oh really? wow! This is so beautiful!"

שתי דקות אחריהם חולפים במקום שני גברים, האחד מתאר לשני את המתרחש: ״מישהו מילא את כל הלוח בעלי שלכת כאלה, והעניין הוא שהם גם נושרים כמו בשלכת!!!״

F1010009

״אני מצטער״, אני שומעת קול בעודי מביטה דרך עדשת המצלמה, ״אבל הוא מתעקש שתשתי״. בחור עם כלב גדול מגיש לי כוס מים עם קרח. ״הם גרים כאן״, הוא מצבע על הבית שמאחורי, ״את יכולה השאיר פה איפשהו את הכוס״.
אני מסיימת לשתות, קוטפת עלה אחד מהלוח, ומדביקה על הכוס. אני מניחה אותה בכניסה לבית.

F1010014

אשה מבוגרת נעצרת ליד הלוח. היא משתהה לידו כמה דקות, בודקת את העלים שעל הרצפה, שעל הלוח, תולשת ומדביקה מחדש את הפתקים.

אבא ובן עוברים ליד הלוח. האב פונה אל הבן: "Isn't it funny?"

שתי משפחות עם ילדים קטנים עומדות זמן מה ליד הלוח. שיחת חולין של שבת. בעוד המבוגרים מדברים, הילדים מגלים את העלים שעל המדרכה. קודם הם מסתכלים, אח״כ מתחילים לאסוף. ההורים מתקדמים הלאה, אבל אחת הילדות רצה חזרה אל ערימת העלים, ממשיכה לשחק. המשפחה מחכה לה.
– ״מה זה, אמא?״
– ״אני לא יודעת, אני חושבת שהצלמת הזאת שם הדביקה את זה״.

F1010031 F1010027

החום מתגבר, מרוקן את הרחוב מאנשים, וגם אני הולכת.

15:00

חם. מעט אנשים ברחוב, חלקם מסתכלים בלי לומר דבר, חלקם חולפים בלי לשים לב. האיש הנחמד ששלח לי את המים חולף על פני.
– ״את עוד פה?״
אני מחייכת. ״תודה רבה״
– ״אין בעד מה״

18:00

השרב נשבר. הרחוב שוב מלא, וגם תנועת המכוניות התעוררה. זה מקשה עלי לשמוע את דברי האנשים.

נערה שעוברת עם משפחתה ליד הלוח תולשת עלה אחד ולוקחת אותו איתה.

זוג עוצר ליד הלוח. הם מדברים על העבודה. אני לא שומעת בגלל רעש המכוניות. הגבר תולש עלה אחד ומדביק אותו במקום אחר על הלוח. מתנועת הידיים אני מבינה שהוא אומר לאישה שזו חותמת.
שתיים נעצרות: "Oh my God! The autumn is here!" קוראת האחת. אני לא מצליחה לשמוע את המשך השיחה, רק את טון הדיבור הנלהב.

– ״חזרת, אה, תקשורת חזותית?״ האיש מהמים, אשתו, התינוק והכלב. ״איזו התמדה!״
– ״אין ברירה״, אני אומרת.
הם מחייכים ונכנסים הביתה.

כמה מבוגרים חולפים על פני. "You are still here" אומרת אחת מהן.

מתחיל להחשיך. אני הולכת.

20:00

אני אוספת מהמדרכה כ-500 פתקים צהובים. על הלוח נותרו עשרה.

F1040001

תולה את הירח: הדבקה רביעית – ירח

cover

מטרת ההדבקה: לייצג במהלך חודש שלם את מהלך זריחת הירח על גבי לוח המודעות בהתאם למצבו בשמים.

האימג׳: גליון שחור בגודל 50 על 60 ס״מ אשר במרכזו ציור של הירח בצבע לבן-צהבהב מבריק.

מהלך ההדבקה: בפינתו הימנית העליונה של לוח מודעות ברחוב רחל אימנו הודבקה בליל א׳ אייר כרזה שחורה.

כללי ההדבקה: הלוח חולק לגריד בעל עשרים ושמונה חלקים שווים, כמספר הימים במחזור הירח. מדי לילה הודבקה כרזה המשקפת את מצב הירח בשמים. ההדבקה התחילה בראש חודש בו הירח חסר, בפינה הימנית העליונה של הלוח. מדי לילה התווספה כרזה עם מצב הירח לרצף שנקבע מראש, בלי התחשבות בשאלה אם הכרזות הקודמות כוסו, או שהן עדיין מופיעות על גבי הלוח (כי הרי הירח זורח ללא תנאים). כך עד סוף החודש, והעלמותו החוזרת של הירח.

ספקות: האם יווצר רצף על גבי הלוח? אילו מקבצים יווצרו? האם משך ההדבקה הארוך יחסית יגרום לתגובות שונות מבהדבקות הקצרות?

מסקנות: מספר הירחים על גבי הלוח הגיע לכל היותר לשלושה. מעבר לזה הוא כוסה על ידי מודעות אחרות, וברוב המקרים קולף. וידוי מקרי של אחד המקלפים גרם לי להבין שהדימוי הנאיבי לכאורה נתפס כאיום, הן בשל צבעו השחור, הן בשל העקביות בה נתלה, והן בשל השינוי שחל בו. האנונימיות של המדביק, שעת התליה המאוחרת והעדר המסר הברור, גרמו גם הם לבהלה.

* לחצו על התמונות להגדלה


15.5 לילה. הדבקה ראשונה

אני חוזרת לאוטו, סולם ביד אחת, מצלמה בשניה.
– ״קודם חשבנו שהבאת את הסולם כדי להכנס לבור מים״ אומרת לי בחורה עם ראסטות.
– ״לא, לא ממש״.
– ״יש לנו סולם גדול באוטו, אם את רוצה״.
– ״לא תודה, אין צורך״.
אנחנו נכנסים כל אחד למכוניתו.

16.5 בוקר

אני יוצאת מהאוטו ורואה ממול את יובל אבני, מסתכל על הלוח תוך כדי הליכה.
– ״יובל, אתה מסתכל על הירח שלי?״ אני קוראת אליו.
– ״מה באמת? את תלית את זה? הוא מחזיר את מבטו אל הלוח. ״האמת שלא שמתי לב״.

16.5 לילה

ליד הלוח מתעכב נער צעיר על אופניים, קורא את המודעות מאוד מקרוב. בצידו השני של הכביש אני מחכה שיזוז. הוא מביט לצדדים, שולף מתיקו מודעה, ומדביק. אני עם המצלמה, נשענת על המכוניות החונות, מצלמת אותו. פתאום אני רואה שבמיצובישי-גוש-קטיף שלידי, באורות כבויים, יושב זוג ומביט בי. על הירחים הקודמים מודבקת עכשיו כרזה הנושאת את הכותרת ״מאורות״.

17.5 לילה

הירח מליל אמש קולף. שמים שחורים נותרו תחתיו. אני שמה לב שהירח שהבאתי הפוך, נגרע במקום לזרוח. מעניין אם מישהו ישים לב.

18.5 לילה

הירח מאתמול קולף גם הוא. אני מדביקה חדש.

19.5 לילה

הירח קולף. אני מדביקה חדש.

20.5 בוקר

הירח קולף, הפעם ביסודיות יתרה. אני מצלמת את הלוח. שער בית הספר הסמוך נפתח, והשומר מביט בי. אני שואלת אם הוא יודע מתי באים המדביקים. הוא אומר שבעשר.
– ״איזה מודעות את מצלמת, משהו מיוחד?״
– ״לא, אני מצלמת את כל הלוח״.
– ״תגידי, את מבינה בזה משהו, במודעות?״
– ״לא יודעת, למ…״
– ״פשוט יש פה משהו ממש מוזר״, הוא לא מחכה לתשובה. ״כל יום איזה מישהו פה תולה מודעה נורא משונה, אז אני מקלף אותה״. אני פוערת עיניים, לא אומרת כלום. המקלף הסדרתי הוא מאבטח בית ספר בשנות הארבעים, לבוש במדי חברת השמירה, מרכיב משקפיים, חובש כיפה סרוגה. ״אולי את יודעת מי תולה את זה?״
– ״לא, אין לי מושג״, אני משקרת בלי למצמץ. ״למה, מה יש במודעה הזאת?״
– ״קודם כל זה בצבע שחור, ויש על זה את הירח. עכשיו – זה התחיל כשהירח היה קטן״, הוא מדגים לי בידיו, ״וכל יום הירח מתמלא. אני מפחד כי, כי״, הוא מגמגם, ״זה נראה לי כמו כת השטן או משהו״.
– ״אבל למה? מה מפחיד בזה? גם הירח בשמים אותו הדבר, לא?״
– ״כן, אבל פה זה לא כמו המודעות האחרות, את רואה שזה לא שייך. פה-״, הוא מצביע על מודעה מקרית, ״אני מבין מה הבנאדם שתלה את זה רוצה ממני. הירח הזה, נראה לי שזה של איזה כת השטן או משהו, לא כתוב כלום.״
– ״אז מה שבעצם מפחיד זה שלא כתוב כלום? שאין מסר חד משמעי?״
– ״כן! וגם זה שהם באים בשעות כאלה שאף אחד לא רואה אותם. למה? באו לפה המדביקים של העירייה, אז שאלתי אותם אם יש את זה על עוד לוחות בעיר, אבל הם אמרו שלא, שהם ראו את זה רק פה. אז כל יום אני בא ומקלף את זה.״
אני מחליטה לחשוף את הקלפים. ״אז בוא אני אספר לך משהו. אני סטודנטית בבצלאל. אני עושה עבודה על לוחות מודעות. אני תליתי את הירח.״
– ״את – תלית – את – הירח???״ הוא מביט בי נדהם, לא מאמין שהכת המסתורית שוחרת המזימות מסתכמת בבחורה בסנדלים. ״אבל למה? למה? את תלית את הירח! אני לא מאמין! אז תסבירי, תסבירי לי למה.״ אני מסבירה.
– ״אבל למה דווקא את הירח?״
– ״תליתי כל מיני דברים מהטבע, פרחים, ציפורים. אני רוצה שאנשים ישימו לב, ולא תמיד הם מרימים את הראש למעלה, אז אני מורידה את הירח אליהם.״
– ״את יודעת, בגלל שזה הפריע לי שאלתי את אחד המורים כאן, איש חכם שאני מעריך, מה הוא חושב על זה. הוא אמר לי שזה סמל של מוסלמים, ובטח יש כאן מסר של איזה מוסלמי.״
– ״אבל אצל מוסלמים הוא נשאר אותו הדבר, דווקא אצל היהודים יש משמעות לצורה המשתנה.״
– ״ואני כבר חשבתי, אם זה לא מפסיק אני מזמין משטרה, שיבואו לתפוס את מי שתלה את זה. יו, זאת את, אני לא מאמין. אז תגידי לי משהו: למה עשית רקע שחור?״
– ״לילה, לא?״
– ״אז לפחות היית עושה כחול. כאילו את אומרת לנו ״זה בסדר״, שלא נפחד״. אני מופתעת לשמוע ממנו ביקורת כל-כך קולעת.
– ״אתה יודע מה, אתה צודק. לא חשבתי על זה. אבל עכשיו אתה יודע שזו אני, אז אל תקלף, טוב?״
– ״כן, בטח!״ הוא אומר כמו ילד מפריע שקיבל תפקיד אחראי. ״בטח אני לא אקלף!״
– ״וגם תסתכל אך אנשים מגיבים. אני אבוא לשאול אותך״.
– ״כן! אני אשאל פה את כל המורים מה הם חושבים, אני לא אגיד להם שאני יודע מי זה.״
– ״יופי, תודה רבה. דרך אגב, איך קוראים לך?״
– ״אבי״
– ״נעים מאוד, הדס״.

21.5 בוקר

הירח במקומו.

21.5 לילה

אני מדביקה ירח נוסף.

2

22.5 לילה

הירחים עדיין במקום בו הודבקו. אני פותחת את קופסאת הדבק, רק כדי לגלות ששכחתי את המברשת בבית. זה הזמן לחזור לשיטות ההדבקה מהגן. אני מנסה לפרוש את הכרזה, אך הירח, עדיין לח, נדבק לעצמו. כתם נייר שחור נוצר במרכזו. עכשיו בטח יחשבו שזה של כת השטן.

23.5 בוקר

שלושת הירחים שהיו על הלוח קולפו.

24.5 בוקר

את פני מקדם אבי. אנו מברכים זה את זו בבוקר טוב. אני מסתכלת על הלוח. הירח קולף.
– ״זה לא אני קילפתי״
– ״אז אני מבינה שיש לך מתחרים״.
אבי מספר לי שיש ילד אחד שזה מפריע לו. הוא קילף את הירח רק לפני עשר דקות. ״האנשים, הם לא חושבים מה שאת חושבת. הם חושבים שזה איזה משוגע או משהו. אנשים אוהבים מודעות שאפשר להבין אותן״.  הוא מספר לי שכתב בשבילי תגובות של אנשים. אני מבקשת שימשיך לאסוף.

000013

28.5 אחר הצהריים

אני מצלמת. על פני חולף גבר בשורטס ונעלי התעמלות. ״תצלמי, תצלמי, עוד מעט זה לא יהיה פה יותר״. מה הוא יודע על הירח שלי, אני שואלת את עצמי, ואותו אני שואלת למה. ״כי היום הכל אלקטרוני, עוד מעט זה יעלם״, הוא מצביע על הלוח וממשיך ללכת.

1.6 לילה

מרחוק אני רואה שמישהו כבש את הלוח. מודעות אדומות מכסות את כולו. אין סנטימטר חשוף. כרזות שקוראות לסרב פקודה, לא לגרש יהודים מבתיהם. אני נעמדת על המדרכה החלקה מדבק, פורשת את הירח. לתפאורה דרמטית כזאת הוא טרם זכה. הירח תופס את מקומו על גבי משפחת מתנחלים לחה, חוגגת את נצחונו הצנוע על הגוליית האדום שמתחתיו. אני חושבת על מפגש ההדבקות הזה, בין ההדבקה החד-פעמית, האדומה, המוחלטת, המפורשת והמשתלטת, לבין ההדבקה המתמשכת, הקטנה – יחסית, שזזה, בשחור-לבן, בלי מילים, בלי מסר חד משמעי. האם הירח יתפס כאיום גם על גבי תפאורה כזאת?

7

2.6 בוקר

הלוח עודנו אדום למרחוק, הירח איננו. אין גם סימני קילוף. כנראה שהוא נתלש בעודו לח. אני נגשת אל אבי, שואלת אם הוא ראה את הירח היום. ״היום לא. כנראה קילפו אותו ממש מוקדם, לפני שבאתי.״ אני שואלת אם הוא ראה מה הולך על הלוח. ״כן, תארי לעצמך איזה סבלנות הם היו צריכים כדי להדביק את כל המודעות האלה״.
– ״זה מפחיד, לא?״
– ״האמת, כן. הצבע האדום הוא גם כן מפחיד. לוח כזה משוגע לא ראיתי בחיים״.
הוא מרים את הירח מהמדרכה, אני בכלל לא ראיתי שהוא שם, שואל אם אני רוצה להדביק שוב, כי אפשר. אני עונה שלא והוא מקפל אותו בקפידה.

Screen Shot 2014-07-08 at 11.08.00 PM

אני שואלת אם יש לו סיפורים חדשים. הוא אומר שהיה אחד שניחש הכי קרוב, שאמר לו שזה בטח מישהו מהשכונה שמשעמם לו אז הוא בא לתלות, אבל אף אחד לא אמר על זה דברים טובים. הוא נותן לי פתק עם מחשבות של אנשים ״וגם גיל, שתדעי בדיוק״. אני מבטיחה לחזור לבקר. הוא מבקש לראות את סיכום הניסוי, כשיסתיים.

avis text

6.6 לילה

אני מדביקה את הירח השלישי ברצף. כנראה שמישהו התייאש. מעליו מודעה, כיתוב לבן על רקע שחור: ״המהלך האחרון״.

00110022

תולה את הירח: הדבקה שלישית – נדידה

F1010001

מטרת ההדבקה: ליצור תנועה של להקת נחליאלים על פני לוחות מודעות באזור מסויים בעיר.

האימג׳: נחליאלי. צילום זירוקס בגודל A3.

מהלך ההדבקה: הדבקתי להקת נחליאלים על גבי לוח מודעות. להקת הנחליאלים מונה חמש כרזות לרוחב הלוח וחמש לגובהו, סך הכל עשרים וחמש כרזות היוצרות להקת ציפורים. הלוחות שנבחרו: לוחות הפשקווילים ברחוב מאה שערים, בשל ריבוי הלוחות והקרבה בינהם ברחוב אחד.

כללי ההדבקה: כאשר מגרשים ציפורים ממקום אחד הן נודדות לאחר, וכך – בכל פעם שיכסו ציפורים שהתמקמו על פני לוח אחד, הן ינדדו לבא אחריו בשורה. הלהקה יכולה להתפרק: אם כוסו רק חלק מהנחליאלים על גבי הלוח, הם בלבד ינדדו אל הלוח הבא, בעוד חבריהם ללהקה ישמרו על מיקומם הנוכחי. הנחליאלים הנודדים ישמרו על מקומם בגריד בכל לוח אליו ינדדו. מסגרת הזמן להדבקה היא חמישה לילות.

ספקות: באיזו תדירות ״ינדדו״ הנחליאלים מלוח ללוח? האם הם ״ינדדו״ כלהקה או שתווצר הדרגתיות? האם עוברי האורח יבחינו, מה יהיו התגובות, והאם החוקיות תובן מעצם הצפייה?

מסקנות: הנחליאלים נדדו בין ארבעה לוחות. בלילה האחרון לא התאפשרה ההדבקה. למרות שהיתה הדרגתיות בהעלמם של הנחליאלים מן הלוח, שנבעה הן מהדבקת מודעות חדשות והן מקילופם ע״י העוברים והשבים, הרי שבשעת ההדבקה הלילית כל הלוח כבר כוסה במודעות חדשות, וכך נאלצו הנחליאלים לנדוד מהלוח כלהקה, ולא נוצר דירוג. הן הנחליאלים והן ההדבקה עצמה משכו תשומת לב רבה מהעוברים ברחוב: החל במבטים והתעכבות על יד הלוח, דרך תגובות מילוליות ועד לקילוף. אני חושבת שהענין נובע ממרכזיות לוחות המודעות בחברה החרדית, ומהזרות של אופן הביטוי הנבחר עבור הצופים.
אינני חושבת שאיש מעוברי האורח הבין את החוקיות שבנדידה, הן משום שלא נוצרה הדרגתיות שיכולה היתה לבאר את העניין, והן משום שתשומת הלב היתה נתונה לעניינים בסיסיים יותר.

* לחצו על התמונות להגדלה

 



19.4 לילה. הדבקה ראשונה

ביציאה מהרחוב דרור שם דיסק של הביסטי בויז. הוא אומר שבשביל פעילות מחתרתית צריך מוסיקה מחתרתית.
ברחוב מאה שערים אנחנו מכסים את אחד מלוחות הפשקווילים בנחליאלים עד גובה דרור. הוא שואל אותי אם הדוסים יחשבו שאנחנו מסתלבטים עליהם עם הנחליאלים.
– ״גם אני חשבתי על זה, אבל אז היינו מדביקים פינגווינים, לא?״
אברך ואשה עם עגלת תינוק מסתכלים עלינו. כשאני מוציאה את המצלמה הם ממשיכים ללכת, מסבים ראשם לאחור.

DSCN3679 copy

20.4 בוקר

הנחליאלים במאה שערים באותו המקום. רק אחד קולף. עוברי האורח מסתכלים, אין כמעט איש שמתעלם. חלקם מתעכבים ליד הלוח.

19.indd

000055

F1000009 2 F1010034

20.4 לילה

להקת הנחליאלים כוסתה לחלוטין, ואנחנו מדביקים אותה על הלוח הסמוך. כל זמן ההדבקה עומד לידינו צעיר חרדי ומביט. לאט לאט מתווספים עוד אנשים. יש לנו קהל. ״אתה קולט מה קורה פה?״ אני לוחשת לדרור. כשאני חוזרת עם המצלמה מהאוטו אחד מהם אומר לו:
– ״אבל אני לא מבין מה זה אומר״.
– ״זה אומר מה שאתה רוצה. מה שזה בשבילך״, עונה לו דרור, חייל מסור בצבא הנחליאלים.
האיש מקשה ואינו מוותר, ואל השיחה מצטרפים נוכחים נוספים: חרדים בני גילאים שונים ושני נערים שאינם חרדים. הם מנסים להבין מה המשמעות, מה בעצם אנחנו מנסים להגיד. למה אנחנו מדביקים דווקא את זה ודווקא כאן.

20.4-2

– ״התנתקות? אתם מההתנתקות?״
התשובה כי המשמעות היא זו שהם מייחסים ל״זרזירים״, כפי שהם מכנים את הנחליאלים, או ״הפינגווינים״, כפי שקורא להם אחד הנערים, היא בידיהם, לא מקובלת עליהם. בתוך הקהל ההומוגני לכאורה בתוכו אנו עומדים נשמעים קולות שונים: נשים עם ובלי תינוקות ונערות צופות בשקט במתרחש. אחד הצעירים מתרגז בנסיון נואש להבין. אני מתערבת בשיחה: ״תראה, אתה שואל שאלות. אתה הולך ברחוב, רגיל לראות פשקווילים עם הודעות: מוכרים לך, אומרים לך, פתאום משהו אחר – ציפורים. אנחנו רוצים להציע לך משהו אחר.״ נראה שהתשובה רק מתסכלת אותו יותר.

20.4-6

– ״אז מה, אתם פסיכולוגים?״
בחור אחד אומר שזה עולה כסף, ואם יבוא פקח הוא יתן לנו קנס. מישהו שילם לעירייה על תליית המודעות האלה, ואיך הוא ירגיש כשיגיע לכאן מחר בבוקר וימצא אותן מכוסות. מתוך הקהל יוצא מישהו אל הלוח:
– ״אז למה שלא נוריד אותן כבר עכשיו?״ הוא מקלף את הנחליאלים הלחים, זורק את הניירות על המדרכה.
– ״לא! תפסיק!״ קורא לעברו אחר, ״הם באו לעשות לנו משהו טוב, הם לא מתכוונים לרע״.
בין הנוכחים מתפתח ויכוח ער.
מתוך החושך מופיעים שני חרדים מבוגרים, ניגשים אל הלוח ומקלפים את הנחליאלים בזעם. ״לכו מכאן, תסתלקו, לא רוצים אתכם, תחזרו לאוגנדה!״ הם צועקים עלינו. דרור מנסה לדבר איתם, אבל הם ממשיכים לצעוק. הנוכחים מסתכלים בלי להתערב.

20.4-9

20.4-11

– ״בוא נלך״, אני אומרת לדרור, ״בוא נלך…״ אני גוררת אותו. אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים.

בדרך משם אנחנו מדברים על המשפט ״המשמעות היא מה שאתה רואה בזה״, תשובה שאולי אינה קיימת בעולמם.

21.4 בוקר

אני סקרנית לקראת מה שצפוי לי. הרחוב די ריק, ועל הלוח נשארה רק השורה העליונה של הנחליאלים, זו שלא הצליחו להגיע אליה, ואחד נוסף באמצע שמשום מה קיבל את חייו במתנה.

19.indd

F1000016 F1000018 F1000009

דרור אומר שאני צריכה להחליף מקום הדבקה. ״את באה מתוך כוונות טובות, מתוך רצון לתת לאנשים האלה. אם את נתקלת בתגובות כאלה, בכעס, אז את לא משיגה את המטרה שלך״. אני מתלבטת. על פניו הצדק עמו. ובכל זאת, אפילו הציבור שנקהל במאה שערים הביע עמדות שונות, והסקרנות היתה גדולה מן הכעס. וחוץ מזה, מיהם ״האנשים האלה״, ובשביל מי, באמת, אני מדביקה? מי מהמגיבים, ולו במבט, הוא הקהל שלי? למצב המסתבך מצטרף גורם נוסף: הפחד שלי. דרור לא יוכל להצטרף היום, ואני לא יודעת מה יקרה. האם ההדבקה שווה את הפחד? את הסיכון?
אני מחליטה לתת לנחליאלים במאה שערים הזדמנות נוספת.

21.4 לילה

רתם, עפר ואני מכסים לוח חדש בנחליאלים. כל ציפורי הלוח הקודם כוסו. אני מספרת להם על המצב העדין, שאם מתחיל בלאגן אנחנו מסתלקים. אנחנו עובדים מהר. אברך אחד ניגש אלינו.
– ״תלויות כאן הרבה מודעות שככה אסור להתלבש״.
אנחנו מכסים לוח שלם בנחליאלים, והוא, שלא מביט בנו בשעה שהוא מדבר, רואה את הג׳ינס והשרוולים הקצרים. כל אותו הזמן עומדת לידינו נערה אחת, חצאית וצמות, ומסתכלת.
בדרך לאוטו ממלמל לעברנו בחור אחד ״מה אתם עושים פה, מה אתם עושים פה. עוד חמש דקות יבואו לשבור לכם את העצמות.״ אנחנו נוסעים משם.

21.4-2

22.4 בוקר

אני מוצאת שאנשי חברון ביקרו ברחוב אחרי. כל הלוחות ברחוב מכוסים במרכזם במודעות הטורקיז, וכך גם הנחליאלים. השורה התחתונה ומחצית השורה שמעליה לא כוסו. המפגש בין נייר הטורקיז המבריק לציפורי הזירוקס מפתיע. דווקא הנחליאלים נדמים פתאום לחלק מהסביבה, בעוד הכרזות הצבעוניות זרות בנוף.

19.indd

F1010007 000070 F1010005

22.4 לילה

במאה שערים צפרדע ענקית של זבל חוסמת את הכביש. זה טוב נגד פקחים. הרחוב ריק. אנחנו מדביקים ושומעים עיטושים מאחורינו. נער כבן שלוש עשרה, שטריימל וקפוטה.
– ״מה זה?״
– ״נחליאלים״.
הוא מביט כמה שניות והולך.

DSCN3799 copy

25.4 בוקר

הנחליאלים קולפו, למעט שלושה. פלומת נייר לבנה מכסה את הלוח.

19.indd
F1000003 2

25.4 לילה

דרור מזהיר אותי שהיום ״מסכת כהנים״ ושבמאה שערים יהיה בלאגן. אנחנו נוסעים בכל זאת. בכניסה לרחוב עומדת ניידת ברסלבים שרוקדים באמצע הכביש, וקהל רב שחוסם את המעבר. אנחנו נוסעים משם.

 

תולה את הירח: הדבקה שניה – זיקית

16.indd

מטרת ההדבקה: ליצור אימג׳ שמראהו נקבע על פי התנאים המתקיימים על הלוח, ללא שליטתי.

האימג׳: כרזה לבנה בגודל רבע או חצי גליון, במרכזה חור בצורת זיקית.

מהלך ההדבקה: בחרתי ארבעה לוחות: ברחוב שבטי ישראל – מתחת למשרד החינוך (בית החולים האיטלקי), במרכז העיר בין רחוב הילל לשמאי, בצומת הרחובות אגרון והמלך דוד, וברחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית. הלוחות נבחרו בשל הסביבה המגוונת בה הם ניצבים. על כל לוח הדבקתי מספר כרזות.

כללי ההדבקה: על כל לוח הודבקו מספר כרזות על גבי המודעות הקיימות. מיקומן של הכרזות על גבי הלוח נשמר כל משך ההדבקה – שבוע ימים. הזיקית (שהיא למעשה החור בנייר), קיבלה את צבעה מהמודעות על גביהן היא הודבקה. בכל פעם שהוחלפו המודעות על גבי הלוח, הודבקה זיקית חדשה במקום קודמתה שכוסתה. כך נוצר רושם שהזיקית ״נותרה במקומה״ אך החליפה את מראה בהתאם למודעות שעל הלוח.

ספקות: באיזו תדירות ישתנו הזיקיות? כיצד הן יראו? האם יבחינו בהן על גבי הלוח? האם עוברי האורח  ישימו לב לשינוי שחל בן ולסיבתו?

תוצאות: תחלופת המודעות על גבי כל הלוחות היתה גבוהה מהצפוי (פעם, ולעיתים פעמיים ביום), ונבעה מ״דו-קרב״ בין המדביקים העירוניים למדביקים פיראטיים. כתוצאה מכך זיקיות רבות שהודבקו במהלך הלילה לא ראו כלל אור יום, ונאלצו גם הן להשתנות במהירות. מאחר וכמחצית מהמודעות שהודבקו במהלך פרק הזמן הנתון על הלוח היו זהות (הפיראטיות), זיקיות רבות ״סיגלו לעצמן״ מראה דומה. המסגרת הלבנה של הזיקיות יצרה בידול שלהן משאר המודעות על-גבי הלוח, וסיפקה שימוש משני לצרכים אחרים. חלק מהזיקיות קולפו.

* לחצו על התמונות להגדלה


19.4 לילה. הדבקה ראשונה

דרור ואני מדביקים ברחוב שבטי ישראל, מתחת למשרד החינוך. אני חוששת שנסתבך עם המאבטחים שם, אך הם אינם אומרים דבר. אחר-כך אני מדביקה באגרון ובעמק רפאים. אולי הפעם תפעל תחלופת המודעות המהירה לטובתי.

DSCN3684

20.4 בוקר

הלוח בין הילל לשמאי כוסה במודעות ״פסח בחברון״. רק זיקית אחת נשארה, זו שעומדת על ״פסח בגוש קטיף״.

Screen Shot 2014-07-07 at 1.31.46 PM

הזיקיות שליד משרד החינוך קולפו בחלקן. אחת איבדה את ראשה לטובת הפסח בחברון. אני מצלמת את הלוח. מאבטח מברך אותי בבוקר טוב.
– ״בוקר אור״
– ״רק רציתי לשמוע אותך״
במקום ובזמן אחר זה יכול היה להשמע רומנטי.

F1000029

אני הולכת לבדוק מה עם הצבעונים במוסררה. אני מתקרבת ומגלה ילדה בלונדינית, בערך בת שלוש, עומדת לפני הלוח, קרוב, מסתכלת.
באגרון הזיקיות עדיין במקומן, ובמושבה הן כוסו כליל. זקנה על קלנועית נעצרת ליד הלוח, מתעניינת כנראה באופציות מסויימות לבילוי חג הפסח. המאבק ביני לבין הישוב היהודי בחברון עובר לפסים אישיים.

Screen Shot 2014-07-07 at 1.31.37 PM Screen Shot 2014-07-07 at 1.31.56 PM

20.4 לילה

את הלוח בין הילל לשמאי מצאנו מכוסה. מגוון מודעות של העירייה. הזיקית שהיתה שם בבוקר לא שרדה.
מתחת למשרד החינוך כוסו כל הזיקיות, כך גם באגרון ובמושבה. אני מדביקה חדשות.

DSCN3801 copy

21.4 בוקר

מתחת למשרד החינוך הזיקיות במקומן. לכל אחת מהן נוספה כתובת בלורד שחור: ״ציונים ארורים״ ו״די לתמונות התועבה״. אני תוהה איך הפכו דווקא הזיקיות הלבנות לסמל התנועה הציונית, איך קרה שהן ספגו מנה כזאת של זעם, ולמה בחר מי שבחר לכתוב עליהן ולא לתלוש אותן. תהייה זו מתגברת כשאני רואה שעל הלוח מתארחות חיות נוספות: מגוון חיות אפריקאיות בכרזה אחת, וחיות משק באחרת.

F1000002- F1000003 2

21.4 אחר הצהריים

סיור בין הלוחות באגרון, בין הילל לשמאי ובמושבה מגלה תמונה דומה: כולם כוסו במודעות חדשות של העירייה. הזיקיות אינן.

21.4 לילה

על הלוח מתחת למשרד החינוך תלויות עדיין זיקיות הגרפיטי, רק מקולפות יותר. לא ברור אם ניסו לקלף את הזיקיות או את הכתובת.
אנחנו מדביקים באגרון. עפר קורא לי לשים לב, ולידינו נעצרים שני גברים על אופנוע. אני ישר מתכופפת, חושבת שהם ימ״מניקים או משהו. הם רק מסתכלים עד סוף ההדבקה.

22.4 בוקר

הלוח שמתחת למשרד החינוך כוסה ב״פסח בחברון״. הזיקיות אינן.

F1010003-

על המדרכה לפני הלוח באגרון ניצבת משאית אשפה המסתירה את מחציתו. מראה מוזר. הלוח מכוסה חברון. זנב זיקית אחד מציץ החוצה.

F1000031

הלוח בין הילל לשמאי התכסה חברון גם הוא. חצי זיקית מציצה, השאר נעלמו. להם יש כסף ואנשים, אני חושבת, אבל לי אכפת מהזיקיות באופן אישי! אני מחליטה לחפש זיקית אחת שטיפסה על מודעה צבעונית מאויירת, שאתמול בלילה נראתה לי מבטיחה. אני מקלפת את המודעות המכסות את המיקום המשוער. המודעות הצבעוניות במקומן, הזיקית איננה. אני מקלפת בכמה מקומות נוספים, חושפת חלקי זיקיות שכוסו. ארכאולוגית של נייר. עוברי אורח מביטים.

F1020027

אני מצלמת את הזיקיות שבדרך נס שרדו את הלילה במשבה. על המדרכה ממול עומד נער המצלם גם הוא. הוא מסתכל בי, גורם לי אי נוחות. אחרי כמה דקות הוא ניגש אלי.
– ״ אפשר לשאול בשביל מה את מצלמת?״
– ״עבודה שאני עושה״.
במקום לחפש שיחה אני הולכת משם.

F1000009

22.4 לילה

ליד הלוח בין הילל לשמאי עוצר לידי בחור צעיר.
– מה את תולה?
– זיקיות
– זהו?
– כן, זהו.
– מגניב. תשמעי, ב-8 במאי יש יום מריחואנה בגן סאקר, תבואי.
– תודה אחי, אבל אני לא בעניין.
– טוב, לא משנה, בי.

DSCN3810 copy

כעבור דקה עוצרת לידי בחורה.
– מה זה?
-תסתכלי, כמו מה זה נראה לך?
– לא יודעת, חולדות?
– לא, מה פתאום, זיקיות.
– באיזה מסגרת את עושה את זה?
– סתם, מדביקה זקיות בעיר.
– בהצלחה.

מתחת למשרד החינוך אני מדביקה זיקיות חדשות. קול דק מתקרב לכיווני: ״מה את עושה פה, כל יום באה ומצלמת מצלמת, מצלמת מצלמת.״ הם חולפים על פני וממשיכים ללכת. אני תוהה מה הם עושים לבד בחוץ באחת וחצי בלילה.

DSCN3791

בלוח באגרון אני מגלה שחלק ממודעות-חברון קולפו. כמה זיקיות נגלו תחתן. הזיקיות במושבה שרדו את השבת והחג.

25.4 בוקר

הזיקיות מתחת למשרד החינוך נותרו במקומן. הזיקיות בהילל כוסו בחברון. אחת, בעלת גוף שחור-צהוב זרחני, מציצה החוצה. באגרון הן כוסו כליל על ידי העירייה.

DSCN3816 copy

זיקיות המושבה זכו ביום נוסף. שתי מודעות חברון גדולות נוספו ללוח, אבל הזיקיות נותרו חשופות. אני מתחילה לחשוב שמדביקי המודעות החברוניות הם קהלן הנאמן ביותר.

F1000015

25.4 לילה

בלוח מתחת למשרד החינוך הזיקיות נמצאות עדיין, מקולפות בחלקן. תחתן מציצות אחיותיהן הוותיקות יותר, וכולן חוברות יחד למין אורגיית זיקיות משונה.

26.4 בוקר

על הלוח שמתחת למשרד החינוך חילופי תפקידים: הזיקיות, שהלוח היה להן לרקע, משמשות עכשיו כמסגרת לבנה למודעות דרושים נתלשות שהודבקו עלהן. בשאר הלוחות הזיקיות במקומן.

1

5.5 אחר-הצהריים

עשרה ימים אחרי שהודבקו מכוסות הזיקיות באגרון ובמושבה במודעות חדשות.

F1000001 2

תולה את הירח – הדבקה ראשונה: פקעות

F1000001lr

מטרת ההדבקה: להפריח כמה שיותר צבעונים על לוחות המודעות.

מהלך ההדבקה: הדבקתי שורת פקעות בתחתית שבעה לוחות מודעות:
בכיכר השבת, רחוב עמק רפאים, רחבת שער יפו, רחוב הילל, שיכון במוסררה, לוחות הפשקווילים ברחוב מאה שערים
וברחוב חזקיהו המלך בקטמון הישנה.

כללי ההדבקה: כל פקעת היא פוטנציאל לפרח. כל לילה מתווספת כרזה לגובה הפקעת, ה"מצמיחה״ את הפרח.
רצף של חמש כרזות יביא לצבעוני פורח. תהליך ה"צמיחה״ ימשך רק במידה והכרזות שכבר הודבקו לא יכוסו.
במידה והן יכוסו יעלם הפרח מהלוח ולא יחזור לפרוח.

ספקות: כמה פקעות יפרחו (אם בכלל?) באיזה אזורים? האם יווצר רצף של פרחים או שרק בודדים ישרדו?
האם אנשים ישימו לב ומה יהיו התגובות?

תוצאות: מתוך שלושים ואבע פקעות שהודבקו פרחו שמונה. אלה שהודבקו בשער יפו ובמוסררה פרחו במלואן וללא הפרעה,
וברחוב חזקיהו שרדה אחת משש. שלוש הגיעו לשלב הרביעי, והשאר לא שרדו את השלב הראשון.
קשה לאמוד את תגובות האנשים מפני שנראה שגם אם הם שמים לב, הרי שלא ניתן לכך ביטוי מופגן.
בשער יפו עוברי האורח לא מסתכלים לכיוון הלוח ונדמה שאיננו קיים עבורם כלל (מודעות אחרות לא מודבקות עליו), בעוד שברחוב הילל אנשים מביטים אל הלוח אך כמעט ולא מתעכבים לידו. במוסררה הלוח מושך תשומת לב מרובה,
בעיקר של ילדים שמביטים בו בסקרנות, אולי דווקא מכיוון שאיננו בשימוש בדרך כלל.

* לחצו על התמונות להגדלה


3.4 חצות. הדבקה ראשונה

רתם, עפר ואני עומדים ליד שורת הפקעות שהדבקנו ב״כיכר השבת״. עפר מחזיק את הדבק, רתם את הכרזות. נשאר לי רק לצלם. לידינו עוצר אוטו אפור של פיקוח עירוני.
– ״כן, מה זה?״
אני מתכווצת. ״זאת… עבודה לבצלאל…״ אני מגייסת את פרצופי התמים ביותר.
– ״כן, אבל מה זה?״ מפנה הפקח את ראשו אל עבר הלוח.
– ״אלה פקעות של פרחים, בצלים…״
– ״אתם יודעים שזה קנס של 420 שקל, אם יש לכם במקרה מיותר.״
הפרצוף התמים שלי משתומם עכשיו, ואני מבטיחה להפסיק תכף ומיד, וגם טורחת לברר עם הפקח היכן צריך להשיג אישור ועם מי צריך לדבר.
– ״וחוץ מזה״, מוסיף הפקח שנראה די שווה נפש, ״אף אחד פה לא אוהב אתכם, תזכרו את זה. לא אכפת להם מכלום פה, ולא רוצים אתכם כאן״.
הוא נוסע ואנחנו עוברים ללוח הבא.

4.4 בוקר

בלילה ירד גשם. חלק מהפקעות התחילו להתקלף והשאר הפכו חצי שקופות. כולן נמצאות במקומן פרט לאלה שבכיכר השבת, שכנראה כוסו כמה דקות לפני בואי ע״י המדביק, שאני מוצאת מכסה את הלוח הסמוך. מישהו ניסה לקלף את אחת הפקעות על לוחות הפשקווילים ברחוב מאה שערים, אך הן עדיין שם. בצהריים אני רואה שהלוח בעמק רפאים כוסה לגמרי במודעות חדשות, וכך גם זה שברחוב חזקיהו, למעט פקעת אחת, קצת מכוסה, קצת מתקלפת.

DSCN3564

4.4paskhka

4.4 לילה

הפקעות בשער יפו מחכות לי כמו שהשארתי אותן בליל אמש. בהילל כוסה הלוח כולו, אבל שלוש פקעות מבצבצות עדיין תחת המודעות החדשות, חלקן העליון מכוסה. אני מחליטה לתת להן לצמוח בכל זאת, ומדביקה את החלק הבא, מהר מהר רק שלא יבוא שוב פקח.

5.4hilel2

הפקעות ברחוב מאה שערים כוסו לחלוטין. אני חוזרת לפקעת הבודדה בחזקיהו ומוסיפה את התחלת הגבעול. לעברי מתקדמים שני אברכים עם דלי גדול וגליל מודעות. הגורל זימן לי פגישה עם קולגות. לפני שהם מגיעים אל הלוח אני מבקשת שלא יכסו לי את הפרח.
– ״פרח? איזה פרח?״
– ״הדבקתי כאן פרח כזה בירוק״
– ״איפה?״ הם מביטים על הלוח.
– ״הנה – זה, זה פרח״, אני מצביעה.
– ״טוב״.
– ״תודה, בהצלחה״.
מי היה מאמין שאני אאחל בהצלחה לשני דוסים צעירים שמדביקים כרזות של מלך המשיח.

5.4hizki2

5.4 לילה

אני מרמה. ״שבט משואה״ הדביק לי A4 לבן עם הזמנה לערב בוגרים על הפרח בחזקיהו. אני תולשת את הסלוטייפ ומדביקה את המשך הגבעול.

6.4 בוקר

בשיא העומס עוצרת באמצע הכיכר בחזקיהו מכונית. הנהגת מפנה ראשה אחורה, מסתכלת על הפרח, וממשיכה לנסוע.

אני עומדת זמן מה מול הלוח בהילל, מביטה בעוברים ושבים. רובם מרוכזים בעצמם ולא מביטים אל הלוח כלל.

5.4hilel1
בשער יפו אני פוגשת מורה דרך ערבי שעומד ומחכה לתיירים. לאחר שיחת ״מצב״ אני שואלת אותו מה הוא חושב על הפרחים. ״איזה פרחים?״ הוא שואל. אני מסבירה לו שכל לילה אני מדביקה שורה נוספת עד שלבסוף, אינשאללה, יפרח הפרח. ״למה לא״, הוא אומר, ״אם את עושה משהו טוב בשביל אנשים, כולם מכבדים אותך. אני אומר: מי שעושה דברים טובים, ישן טוב בלילה, ומי שעושה דברים רעים, ככה הוא גם ישן״. ״ואני לא ישנה בכלל, כל הלילה אני מסתובבת בעיר ומדביקה פרחים״. הוא צוחק ומניח יד על כתפי.

6.4yafo17

 

6.4yafo14

אני מחליטה להדביק גם על לוח מודעות שעומד בקצה טור שיכונים במוסררה. מרוב עזובה ועוני אף אחד לא תולה כאן שום דבר, אפילו לא מודעות אבל. זה המקום היחיד שאני לא פוחדת להדביק בו במהלך היום. לאף אחד לא אכפת.

6.4 לילה

רחבת שער יפו ריקה, חוץ מנהג מונית אחד שיושב במכוניתו ומסתכל עלי. אני מחזירה את הדבק לאוטו ושואלת אם הוא ראה את הפרחים. ״לא ראיתי״ הוא אומר, ויוצא מהמכונית לכיוון הלוח. הוא שואל אם אני מדביקה בכל העיר או רק כאן, ואני מספרת שהדבקתי בכמה מקומות, אבל רק כאן זה ממש הצליח.
״ככה זה. את מכסה מישהו, מחר יבוא מישהו ויכסה אותך, לכל אחד יש אינטרס שלו.״ ״מה אני ואת רוצים, בסך-הכל לחיות בשקט״ וכבר אני מוצאת את עצמי מאזינה לאותם הדברים ששמעתי כאן בבוקר, רק מאדם אחר. ״אני ואת לא יכולים לעשות כלום, הכל מחליטים מלמעלה.״ ״כל אחד עושה מה שהוא יכול״, אני פורשת בפניו את משנתי האידאולוגית, ״הנה, תליתי לך פרח״, אבל הוא ממשיך בשלו כאילו הדברים כלל לא נאמרו, ולי לא נותר אלא להנהן.
אני שואלת את עצמי אם השיחות הללו היו מתגלגלות בכל מקרה, או שמה שאני מדביקה פותח איזו דלת.

7.4 לילה

הפרחים בשער יפו פרחו. בהילל אני נותנת לדרור שלוש תפרחות אדומות ומחכה באוטו. הוא חוזר כעבור רגע והן עדיין בידו. הפרחים כוסו. הדביקו מודעות על חצי לוח. על החצי שלי.

7.4yafo

בחזקיהו הפתעה נעימה. כרזה חדשה בגודל גליון של מלך המשיח הודבקה על הלוח, על ״אמנון יצחק״ ולא על הפרח שלי. הוא פורח.

8.4. בוקר

אני עומדת על הכיכר בחזקיהו ומצלמת את הלוח. לידו, מצידו השני של הכביש, זקן בקסקט צועק לי: ״אבל אותי מעניין לדעת למה את מצלמת דווקא את זה״. אני חוצה אליו ושואלת אם הוא שם לב למשהו יוצא דופן. הוא מושך בכתפיו ואני מקשה: ״משהו שלא תלוי על לוחות מודעות בדרך כלל״. ״למשל, הפרח הזה״, הוא אומר כמו ילד שענה על תשובה נכונה בכיתה, ״אבל אותי הרבה יותר מטריד זה״, הוא מצביע על מלך המשיח. ״אני מחכה שהוא יבוא והוא לא בא״.

F1010007

בשער יפו אני שואלת את אחד ממורי הדרך הקבועים אם מישהו מסתכל על הפרחים שלי. ״לא, אף אחד״. אני יושבת על ספסל מול הלוח לראות מה קורה. במשך עשרים הדקות הבאות חולפים על פני מכוניות פרטיות, ניידות משטרה, משאיות שפורקות סחורה, איש דוחף עגלת עץ, שוטרים, שוטרים על סוסים, תיירים, חרדים, ערבים, ה״קבועים״ של השער, בחור עם מגש קפה. אף אחד לא מסתכל.

F1010010

אני מתקרבת אל הלוח. זקן מקומי אחד שישב שם כל אותה שעה מתפעל מהמצלמות שלי. ״כיף אל וורד?״ אני שואלת אותו. ״חילו, חילו״ הוא אומר ועיניו נדלקות. הוא שואל אם אני תליתי ואני מהנהנת. השיחה ממשיכה באנגלית רצוצה. הוא שואל במה אני עובדת ואיפה אני גרה. ״וורד ורי גוד פור אול פיפל״ הוא מסכם.  בדרך החוצה אני פוגשת עוד אחד ממכרי החדשים. ״אה, נו, מה שלום הפרחים שלך? אני אומר: אם יום ראשון יעבור בשלום, הם יצליחו.״ ״אבל הם הצליחו״, אני אומרת, ״הם פרחו״. שיחה נוספת על המצב. הוא מזמין אותי לקפה בהזדמנות.

F1010013 copy

במוסררה ילדה אחת עומדת ומסתכלת כל זמן שאני מדביקה, וגם אחר כך. אני מנסה לדבר איתה, אך כל פניותי נענות במשיכות כתפיים בישניות. אני שואלת אם היא מנחשת מה יקרה כאן בסוף. משיכת כתפיים. ״בואי ותראי, זאת הפתעה״. אני יושבת במרחק מה מהלוח לצלם. חרדי אחד שנכנס לחצר עם השקיות לשבת אומר לי שאני לא יכולה לשבת שם, כי זו שכונה חרדית ואסור שיראו אותי ככה. ״אני מצלמת את הלוח אדוני, לא את האנשים״. הוא אומר לי להזדרז.

10.4 בוקר

אני מדביקה במוסררה, ושלושה ילדים עם כיפות שחורות, פאות וחולצות משובצות עומדים ומסתכלים. ״מה אתם חושבים?״ אני שואלת, אבל הם ממשיכים להסתכל בלי לומר כלום.

F1010020

11.4 בוקר

חמסין. הרוח שמלכלכת את נקיונות הפסח מעיפה לי את הכרזות מהידיים, ומערבבת גרגרי חול בדבק הנמרח. מתחת לחול ולדבק פורחים הצבעונים.

DSCN3738

15.4 בוקר

הלה מספרת לי שהיא ראתה עכשיו את הצבעונים שהדבקתי במוסררה, ושעשיתי לה את היום. היא שואלת אם ראיתי את הציפור שהדביקו עליהם, אם זה חלק מהעבודה.
״איזו ציפור?״ אני שואלת בהתרגשות.
״מישהו הדביק על הפרחים למטה מן דף כזה מתוך חוברת שצריך לחבר את הנקודות, ציור של ציפור, למטה כתוב משפחת משהו, חשבתי שזה חלק מהעבודה שלך״.
בחמש אני הולכת לראות. החצר מלאה ילדים ונשים. אני ניגשת אל הלוח. בכמה מקומות נראה כאילו מישהו ניסה לקלף את הכרזות, אך כולן נותרו במקומן. אין זכר לציפור.

DSCN3732 copy

10.5 בוקר

על הצבעונים במוסררה מודעה גדולה מזמינה לעלות למירון. אני עומדת מול הלוח ומצלמת. זקנה עם מטפחת שואלת בעויינות למה.
״אני מצלמת את הלוח גברת, לא אנשים. ללוח לא אכפת שמצלמים אותו״.
״אבל יש סיבה, יש סיבה״, היא מתעקשת כמו ילדה שמסתירים ממנה משהו.
״מעניין אותי הלוח״.
״הלוח הזה?״
״כן״.

1

19.5 בוקר

המודעה שכיסתה את הצבעונים הוסרה. הם נותרו על הלוח.

 

לכי תביני

לפעמים אני חושבת שהיכולת של שני אנשים להגיע ביניהם להבנה היא סוג של נס. צריך לחצות נהר שלם כדי להגיע לגדה עליה ניצב הצד השני, ושתרים יד מי שלא נרטבת לפחות פעם ביום. נכון אמנם שכוונה והתכווננות הן תנאי סף, ושאמפתיה ואינטואיציה יכולות לעזור, אבל האבנים הקטנות שאפשר להניח בזרם כדי לדלג מאחת לשניה בלי לפול למים, מורכבות בעיקר ממילים.

Image

 
אותו הדבר נכון גם למפגש בין מעצבת ובין לקוח: הוא עומד מצדו האחד של הנהר, את מן הצד האחר, וצריך להפגש איכשהו. פגישה מוצלחת תתבטא בתוצר גרפי שהלקוח ישמח בו וירגיש שהוא עונה על צרכיו ומייצג אותו נאמנה, ושהמעצבת תתגאה בו ותעמוד מאחוריו. מצב כזה הוא הישג שמעיד על ההבנה שנוצרה בין השניים. 
על המורכבות הרגילה הכרוכה ביצירת תקשורת מתווסף כאן הצורך לתרגם את ההבנה המילולית לשפה חזותית. האחרונה מושתתת על עולם של צורות, צבעים, קומפוזיציה וחלל, עולם שהמילים יכולות אמנם לחוג סביבו במעגלים, אבל לא תכנסנה אליו לעולם. לא פעם קרה לי שתהליך עבודה שהתחיל בשיחה קולחת, נתקע במקום שבו היה צריך לתת למילים צורה; אני הצעתי סקיצה שייצגה את האופן בו אני מבינה את הדברים, הלקוח ראה בעיני רוחו משהו אחר, אבל המילים נתקעו מחוץ לגדר והתקשו לחדור פנימה ולהסביר, ונמצאנו חגים בעוד סבב סקיצות, ועוד אחד ועוד, תרים אחר פירצה של הבנה. כל מי שניסה פעם להסביר את עצמו לאדם שאינו דובר את שפתו, יודע כמה מתסכל זה יכול להיות, ואיזה מאמץ נדרש משני הצדדים כדי להגיע להבנה הנכספת.

Image
 
מה דעתך על זה?
 
כששואלים אותי מה דעתי על מכונית, או טבעת, או יצירה מוסיקלית, אני יכולה לומר אם אני אוהבת אותה או לא, אבל לא הרבה מעבר לזה. אני מניחה שכך מרגישים רוב האנשים ביחס לעיצוב גרפי. לעומת זאת, ניסוח תחושה או עמדה ביחס לתמונה נתפס כעניין אינטואטיבי ופשוט יותר. את הנטייה הזאת אפשר לגייס לטובת השלב הרגיש בעבודה שבו צריך לתרגם את המילולי לחזותי, כמו אבן דרך שאפשר להניח ברווח שנפער בין ההסכמה המילולית לתוצר הגרפי. כאן נכנס לתמונה לוח ההשראה.
 
לוח השראה
 

המטרה של לוח ההשראה היא להגדיר באופן חזותי את האווירה והאופי של המותג, עוד לפני שלב העיצוב. זהו קולאז׳ המורכב מהרבה תמונות; מה שרואים בכל אחת מהן לא ממש משנה – מה שחשוב זו התחושה שנוצרת כשמתבוננים במכלול. אני אוספת ומנפה דימויים, מוסיפה ומחסירה, עד שאני מרגישה שנוצרה אוירה מדוייקת, כזאת שאני רוצה שתבוא אחר כך לידי ביטוי בעיצוב. לפני שאני עוברת לשלב הבא, אני מזמינה את הלקוח לחוות דעה. כנראה שיש בשיקוף הזה משהו מהנה, כי מרבית האנשים שפגשתי הגיבו לכך בשמחה וללא עכבות (בניגוד להבעת דעה על עיצוב, שנתפסת הרבה פעמים כמיומנות זרה). עבורי זאת הזדמנות לקבל פידבק מהסוג שעוזר לי להתקדם.

 
ואיזה פידבק עוזר לי להתקדם?
 
לא מעט פעמים, כשסקיצה לא מוצאת חן בעיני הלקוח, זה לא משום שהוא לא אוהב את מה שמופיע בה, אלא את איך שהדברים נראים, התחושה הכללית, ה-feell. לכן הפידבק שיעזור למעצבת להבין מה היא צריכה לשנות, לא צריך להיות קונקרטי (להחליף עיגול בריבוע, או אדום בכחול), אלא להתייחס לאופי העבודה. פידבק כזה קשה יותר לנסח; הרבה יותר קל להגיד ״אני רוצה זברה במקום ג׳ירפה״, מאשר להסביר איך היית רוצה שהג׳ירפה המסויימת הזאת תתנהג.
 
Image
 
זאת הסיבה שאני מעדיפה להתחיל את בניית השפה החזותית בהגדרה של הטון והתחושה הרצויים. אחרי שנסכים לגביהם, זה כבר פחות משמעותי אם זאת תהיה זברה או ג׳ירפה. כל עוד הן נאמנות לשפה החזותית שהוגדרה נראש, הן תעשנה את העבודה. 
 
Image
וכאן אנחנו חוזרים ללוח ההשראה, שמשמש ככלי עבודה מעולה לעניינים הללו בדיוק. האינדיקציה היא כזאת: אם התוצר הגרפי נראה כחלק אורגני מלוח ההשראה שקיבל את ברכתו של הלקוח – כנראה שאנחנו בכיוון הנכון.
 
הנה כמה דוגמאות:
 
לוח ההשראה שנוצר עבור אבן דרך לימד אותנו שאנחנו רוצים להפוך את הלוגו הקודם לחי, טכנולוגי, רענן ועכשווי יותר
 
Image
 
והלוגו שעוצב בעקבותיו:
 
Image
 
 
מלוח ההשראה שנוצר עבור datatex למדנו שאנחנו מחפשים מראה שיזכיר תעשייה, טקסטיל, סדר, נקיון, טכנולוגיה, דיוק ואלגנטיות:
 
 
Image
 
והנה סדרת הרולאפים שעוצבה בעקבותיו:
 
Image
 
לוח ההשראה שנוצר עבור החברה הכלכלית רמת-גן והלוגו שעוצב בעקבותיו:
 
Image
Image
 
ולסיום, דוגמה לאופן שבו לוח ההשראה מהווה מפתח אפקטיבי לשפה החזותית:

זהו לוח ההשראה שעיצבתי עבור סטודיו משלה, המייצר צעצועי עץ ואביזרים לתינוקות ופעוטות:

 
Image
 
גל, המעצבת בעלת המותג, ראתה את הדברים אחרת. היא לקחה אותו אל שולחן העבודה ושלה, וחזרה אלי עם זה:
 
Image
 
אפשר לומר שאם אני ראיתי בעיני רוחי את המותג כילדה בת שלוש שחיה בעיירה קטנה בצרפת, לובשת שמלות לבנות, רצה בשדה פרחי בר ואוכלת קפקייקס לתה מנחה (הייתי יכולה להמשיך אבל אני אעצור את עצמי כאן), גל חשבה על השכן של אותה ילדה, שאמנם גר באותה סביבה, אבל הוא יותר שובב, אוהב לטפס על עצים ולשחק בחול, למגינת ליבם של הוריו הסטייליסטיים.
הלוגו שעוצב לבסוף, אם תהיתם, הוא זה:
 
Image

פליטים בדרך היין

כמעט הצטערתי שהבאנו את הילדים. מתחת לכותרת המפה Ramat HaNegev Wine Route התגלה מבחר אטרקציות שלא היה מבייש סיור קולינארי בטוסקנה: יקבים ומחלבות בוטיק, דבש טהור וגידולים אורגניים. אמנם יצאנו לטייל, אבל הי, כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר.
בשנת 2005 הכריזה אונסק״ו על ארבע ערים נבטיות בנגב כעל אתר מורשת עולמי. שנתיים לאחר מכן רשות מקרקעי ישראל והרשות לפיתוח הנגב והגליל, הכריזו על הקמת דרך הבשמים: ״ההכרזה שמה על המפה העולמית את דרך הבשמים בנגב כאזור תיירותי מועדף בו משתלבים נופי ערים עתיקות, נופי מדבר אלמותיים, ושיטות חקלאות מיוחדות במגוון אטרקציות תיירותיות ותעשיית תיירות מדברית משגשגת שתאזן בין צורכי שימור לפיתוח״.
תמונה
אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד. לא חלפו עשר דקות מהרגע שעזבנו את תחנת המידע, וכבר הספקנו לחלוף על פני ״אקו-פארק נאות חובב״ (״רמת חובב״ בפי העם), בסיסים צבאיים שמעוררים חשק עז לרגילה, ופחונים בלתי-מוכרים למכביר. כיוון שהנוף עורר בי הסתייגות מסויימת, העדפתי לשקוע במפה ולחפש בילויים אקזוטיים. עיני נפלו על ״חניון הרועה״ בו ביליתי אי אלו לילות בשק שינה, ובן רגע השעון צלצל חצות, וכל הטוסקנה הזאת חזרה למה שהיא היתה בשבילי בימים שלפני המיתוג, כשהאטרקציה הקולינארית היחידה מדרום לבאר שבע היתה ״מפגש מונטנה״ (אני מתפתה לכתוב – חזרה למה שהיא באמת – אבל אמת היא הרי עניין חמקמק אפילו כשמיתוג לא נכלל בתמונה).
תמונה
הואדי פרח, השמים הכחילו. אביב. עובדי המקום מתדרכים את המבקרים: בעזוז יש ספא וקפה וגבינות עיזים, בניצנה בריכה, וליד כמהין חוות תבלינים עם הפעלות. מדבר-תענוגות. רק פס מטושטש של גדר גבול ומגדל שמירה קטן שנראים באופק עוכרים את שלוותי. זה מתקן סהרונים? מתקן חולות? יש שם פליטים עכשיו? הם יכולים לראות את המאהל שלנו? ובלילה? המדריך שמוביל את הגמל שלנו אומר שזאת בכלל עמדה מצרית, ומספק לזה שמאחורי הסבר על הגדר והשפעתה על כניסת המסתננים. נראה שלא רק אני מוטרדת.
תמונה
כל הנגבים האלה – זה שמצוייר במפה, זה שרואים מחלון המכונית, זה שנטמע בזכרון וזה שקורם עור וגידים דרך מהדורות החדשות, השאירו אותי מבולבלת. אם מיתוג הוא כלי ליצירת תודעה מסויימת, כזו שיש בכוחה לגרום לי להרגיש שאני בחופשה ב״דרך הבשמים״, איך זה שאני לא מפסיקה לחשוב על פליטים? ומה שווה כל התוכנית השיווקית המושקעת כשהיא פוגשת את הזכרונות שלי, את האקטואליה החדשותית ואת מה שקוראים לו ״השטח״? האם גם אחרי כל אלה היא עדיין תקפה ואפקטיבית? האם למיתוג הזה יש בכלל סיכוי?
תמונה