hadaszohar

הלוגו שלנו גדול וירוק

7 ביולי 20157 ביולי 2015 hadaszoharכתיבת תגובה

"האוטו שלנו גדול וירוק
האוטו שלנו נוסע רחוק
בבוקר נוסע, בערב הוא שב
מביא הוא לתנובה ביצים וחלב"
פניה ברגשטיין

איך נראה האוטו של תנובה יודע כל ילד, אבל לא בטוח שאותה שאלה לגבי הלוגו תניב תשובה נחרצת כל־כך. במהלך 75 השנים שחלפו מאז כתבה פניה ברגשטיין את "האוטו שלנו", החליפה תנובה את הלוגו שלה ארבע פעמים. בניגוד לכמוסת הזמן החתומה שטמנה ברגשטיין בתרבות העברית, הלוגו המשתנה מיטיב להמחיש את התמורות שחלו בה, מאז נוסדה תנובה לפני 90 שנה.

הלוגו הראשון: בשירות האידאולוגיה הציונית

בשנת 1926 יסדו 13 משקים עבריים את האגודה השיתופית תנובה, כדי לרכז ולאגד את העיבוד, היצור והשיווק של תוצרת חקלאית טרייה. מעבר להיבטים המעשיים והעסקיים של המהלך, שירתה הקמת תנובה את המנגנון האידיאולוגי הציוני, שראה בעבודת האדמה בארץ ישראל את הביטוי הנשגב ביותר של התנועה. הלוגו הראשון של תנובה עוצב בשחור – לבן, והורכב מכיתוב ששיקף את המהפכה הטיפוגרפית שהתרחשה בשנים הללו בעיצוב העברי: אותיות הלוגו הושפעו מאותיות לועזיות בנות התקופה, ולא מעיצובה המסורתי של האות העברית.

כבר עם היווסדה הבינו קברניטי תנובה שכדי להצליח בשוק תחרותי, החברה צריכה לשווק מוצרים בעלי ערך מוסף, שיעניקו ללקוחה את ההרגשה שהיא קונה עוד משהו מלבד המוצר עצמו. בתקופת הישוב ושנותיה הראשונות של המדינה הערך הזה היה תמיכה במפעל הציוני, באמצעות רכישת מוצרי החברה. שתי השפות שנכללו בלוגו ייצגו פניה לקהל דובר עברית ולעולים החדשים מארצות המערב, והפניית עורף לקהל מקומי דובר ערבית, והכיתוב "ארץ ישראל" את הקשר בין החברה המסחרית לטריטוריה הציונית.

הלוגו השני: מתמקצעים

באמצע שנות השלושים עיצב אוטה וליש לוגו חדש לחברה, על בסיס האותיות ת' ו-T שנכחו בלוגו המקורי. העיצוב החדש תאם את האתוס החלוצי, שהכתיב נורמות של הסתפקות במועט, סגנון חיים פשוט והמנעות מצריכה ראוותנית. האלמנטים הצורניים צומצמו, האותיות טופלו, גודלן השווה והזוויות החדות מותנו. מראה תעשייתי תפס את מקומו של הכתב המצויר והחובבני. וליש ביצע מהלך מרחיק לכת: הוא החליף את שם החברה בסימבול, השמיט את צמד המילים "ארץ ישראל" והפך את האות לצורה. הלוגו שעיצב קיבע את העברית והאנגלית כברירת מחדל, ודחק את הערבית אל מחוץ למרחב הציבורי.

הלוגו השלישי: תחרות על המדף

בשנת 1976 עוצב לוגו חדש לחברה ע"י דן בר שיר ואלכסנדר וולף. המעצבים שמרו על צורת העיגול והשמיטו את האות הלועזית. ה-ת' הפכה לפאטרן גיאומטרי שייצר תחושת זרימה והמשכיות, ואיבדה את אפיונה המובהק כאות. האות העברית, על המשמעות שהיא מסמלת ומטענה התרבותי, הפכה לאלמנט קישוטי, והקשר בין הלוגו למילה ששימשה את הבסיס לעיצובו ניתק. שלושת הצבעים, שביקשו לסמל את ענפי החברה השונים, מציגים מגמה חדשה: הצבע לא מתפקד רק כהפניה לדבר מה חיצוני ללוגו (כחול = לאומיות), אלא מקבל תפקיד משל עצמו, שתפקידו לארגן, להעניק משמעות ולפתות את הצרכן לרכוש את המוצר בסביבה תחרותית.

הלוגו הרביעי: מותג גלובאלי

בשנת 2000 עוצב לתנובה לוגו חדש, קומפקטי ומרוכך, ע"י ברוך נאה. היציבות שאפיינה את הלוגו משנות השבעים נזנחה, וה־ת' עברה הפשטה נוספת. נאה הצהיר על חשיבות שימורם של נכסי העבר:
"הלוגו הקודם שימש את תנובה 25 שנה והמסרים העיצוביים שלו כבר לא שירתו את המטרה. יחד עם זאת היה ברור לנו שקיימים בו נכסים עיצוביים שחבל יהיה להיפרד מהם. התדמית אינה נשענת רק על ההווה, אלא קשורה למסורת ארוכה ולשורשים הנטועים בעבר בהיסטוריה ובערכים שמלווים את תנובה מאז הקמתה."
ההכרה בערכו של ההון הסימבולי לא הפריעה לנאה לשאת את מבטו אל עבר תאגידי הענק:
"אחד הדברים שהכי נמאס לי מהם היה הת' המרובעת… הגעתי למצב שאני כמו נייק, אני כמו מקדונלדס. שמים את הת' ומיד יודעים באיזו חברה מדובר, עם כל הערכים שלה".
משמעות הסימן בלוגו של נאה לא נבעה מהמטען של האות, אלא נבנתה ביחס למותגים גלובליים. ה"אני" החליף את "שלנו”, ובין הערכים החדשים לסולידריות החברתית שאיתם הזדהתה תנובה בראשית הדרך, לא נותר דבר.

הלוגו החמישי: נוסטלגיה

בינואר 2010 ביקשה תנובה לשוב ולכונן את עצמה כמיתוס ישראלי. לשם כך היא יזמה מהלך שיווקי, שבמסגרתו איגדה את תשלובת החלב שלה תחת המותג "הבית של תנובה": אותו בית נאיבי שהופיע על אריזת הקוטג' שעוצבה ע"י האחים שמיר שישים שנה קודם לכן. הלוגו עוצב מחדש ע"י ברוך נאה, ולראשונה מאז שנות ה־30, פינה הסמל את מרכז הבמה למילה "תנובה". גם נאה נזכר בכור מחצבתו:
"מתחילת דרכה תנובה היא חלק נפרד מהישראליות המתגבשת ומהבית הישראלי הנבנה… מוצרי תנובה הם חלק מהבית של כולנו, מהזיכרונות שלנו, מהטעמים ומהנוסטלגיה…"
אך הניסיון של החברה לשוב ולהיות מזוהה עם המקומיות הישראלית הנוסטלגית לא צלח. ביוני 2011 פרצה "מחאת הקוטג'", כסימפטום ליוקר המחיה בישראל. תנובה נתפסה כגורם המזוהה עם העלאת מחירים מוגזמת בתחום המזון, ויו"ר החברה הודיעה על התפטרות. תשלובת הענק ספגה מכה תדמיתית קשה. המחאה הצרכנית שפרצה זמן קצר לאחר השקת הלוגו האחרון, חשפה את הפער שבין האקלים האידיאולוגי, המנגנון השיווקי שמיוצג על ידי הלוגו, והמעשה היומיומי של אכילת גבינה.

מקורות הציטוטים:
– אתר האינטרנט של תנובה tnuvastory.co.il
– יונתן יבין, ״עד טיפת היוגורט האחרונה״, הארץ 8.1.2002
– אורן פייט, ״תנובה – לגדול בבית ישראלי״ samlil.co.il 13.1.10

פורסם במקור במגזין אאא

זהר צפוני 12: Oncotype

20 ביוני 2015 hadaszoharכתיבת תגובה

Morten Westermann מסטודיו Oncotype שמתמחה בעיצוב דיגיטלי עבור מוסדות תרבות, סיפר לי על העקרונות שמנחים את עבודת הסטודיו:

״אחד הדברים החשובים הוא לייצג את התוכן בצורה הטובה ביותר האפשרית. לפעמים זה כרוך בעיצוב מנצנץ מסביב, אבל אנחנו מעדיפים לתת לתוכן לזרוח. לכן כשאנחנו מציגים אוסף באינטרנט, אנחנו לא מתחילים מהחלטות כמו ׳אנחנו זקוקים לכותרת כחולה מגניבה׳, אלא יותר משאלות כמו: מה התוכן במאגר הנתונים הזה? מה אפשר לעשות איתו? השאלות אינן נוגעות לצבע הרקע או לסוג הטיפוגרפיה.

״אנחנו דנים בהבטים האסתטיים רק בסוף הפרויקט, אחרי שקיבלנו את כל ההחלטות הקונספטואליות והכל עובד – כמו אבקת הסוכר שמפזרים על העוגה. אחת הסיבות לכך היא שאנחנו עושים פרויקטים שצריכים להחזיק מעמד הרבה זמן; אין לנו את המותרות להשתמש בטרנדים, כי לא מספיק שהפונט יהיה עכשווי, הוא צריך להיות רלוונטי גם בעוד עשר שנים. צריך בסיס קונספטואלי טוב, והפונט יהיה יותר כמו בחירה מובנת מאליה עבור הפרוייקט״.

על זאת ועל עתיד האינטרנט, תהליכי עבודה עם לקוחות ומיהי אשת המפתח שבלעדיה הפרוייקט לא ימריא, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

דגלים על העוגה

4 ביוני 20154 ביוני 2015 hadaszoharתגובה אחת

הבלעתי חיוך. בפינת ימי-ההולדת שבקצה החנות נתלו מבחר אביזרים: מפיות, קשים, כרטיסי ברכה, מדבקות אדומות בצורת לב וקיסמי שיניים, מעוטרים כולם בדגל הדני. במהלך הזמן התחלף הגיחוך בפליאה של ממש, כשהבנתי שלא מדובר בקוריוז של חנות פופ; הדגל הדני נמצא בכל מקום: בכניסה לבית בו מתקיימת מסיבת יום ההולדת (לציון המקום), בפנים (לקישוט), נעוץ בעוגת הקרם (להלן: גרסת קסמי השיניים). דגלים קטנים מקבלים את פני הבאים בשדה התעופה, מונפים ברחובות בידי בוגרי התיכון השתויים, ומקשטים את האוטובוסים הציבוריים בכל פעם שאחד מבני משפחת המלוכה מציין יום הולדת. אפילו בשביל מישהי שהגיעה ממקום שבו הלאומיות היא עניין גדול, חדירתו של הדגל לאתרים אינטימיים כל-כך נראתה תמוהה, או כפי שניסחה זאת שכנתי הצרפתיה: ״הם כאלה שוביניסטים! תוקעים את הדגל שלהם בכל מקום, אפילו בסופר!״

למחרת היום בו הכריזה ראשת הממשלה על בחירות כלליות, נמלאו רחובות קופנהגן בכרזות עם פני המועמדים. היות והתרגלתי לפגוש בדגל בשלל נסיבות, ציפיתי שיהיה לו תפקיד מפתח גם בתעמולת הבחירות, אך התבדתי: מרבית הכרזות התאפיינו במינימליזם צבעוני, והאדום – אפשרות אחת מני רבות.

20150603_113938 copy — החיים בדנמרק הרגילו אותי לנוכחות הנשית, לשיער הבלונדיני, ללבוש הבלתי פורמלי, לפורמט האחיד, וגם לסדר המופתי והמתחשב. אבל איפה הדגל?

שאו ציונה נס ודגל

רוב הפרסומים שמלווים את מערכות הבחירות בישראל הם בגוונים של כחול; הצבע משמש כהפניה לדגל, הדגל מסמל את המדינה. בזרם המרכזי בישראל 2015, ציונות עודנה ערך מותג מוביל, נכס אלקטורלי.

את דגל ישראל נהוג להניף בהקשרים לאומיים; בין אם כאקט פורמלי (כמו בתצלום הרשמי של ראש הממשלה ביום העצמאות), סולידריות (בטקס יום הזכרון), התרסה (על כתפי התיכוניסטים באושוויץ), לאומיות (לצדי הכביש המהיר לקראת יום העצמאות) או לאומנות (ברובע המוסלמי ביום ירושלים), הדגל מסמן את הנוכחות הציונית; הקשר בין קבוצת אנשים לטריטוריה. נוכחותו המובלעת בתעמולת הבחירות מסמנת את גבולות הגזרה של קהל היעד, ומבקשת ללכד אותו סביב מחנה משותף. לעומתו דווקא הדגל הדני, שמככב באירועים פרטיים, נעדר כמעט לגמרי מאירוע לאומי מובהק כמו הבחירות לפרלמנט.

דגלים במקום נירות

מארק, אנתרופולוג הולנדי, סיפר לי על הרתיעה שחש בפעם הראשונה שאשתו הדנית קישטה את עוגת יום ההולדת של ביתם בדגלים אדומים. ״לקח לי זמן להבין״, הוא אמר, ״שהדנים לא רואים בהנפת הדגל ביטוי ללאומיות, קל וחומר הצהרה טריטוריאלית. הדגל נתפס כאובייקט משפחתי, חם ומקרב, שמשרה אוירה טובה, נינוחה וביתית, או במילה (דנית) אחת: hyggelig״. ״אנחנו פשוט אוהבים את הדגל שלנו״, אמרה לי מישהי אחרת. אם נביט בו ככזה, סוכן של קרבה ומושא לאהבה, לא פלא שאיננו משחק תפקיד בתעמולת הבחירות.

ההבדל בין מה שמסמן דגל דנמרק למה שמסמן דגל ישראל איננו רק במדינה המסומנת, אלא במכלול של נורמות וערכים שגלומים בעצם הנפתו. בעוד שדגל ישראל מסמל שייכות על בסיס לאומי וטריטוריאלי, הדגל הדני פורט על נימי השייכות המשפחתית, הקהילתית והתרבותית. בעוד הראשון מסמל עבור מניפיו את הארץ, השני מסמל עבורם את הבית. למרות ששתי הצורות הגרפיות משתייכות לקטגוריה המשותפת ״דגל״, הן סימנים שונים בתכלית.

זהר צפוני 11: Tora Urup

28 במאי 201528 במאי 2015 hadaszoharכתיבת תגובה

למרות שהסטודיו של טורה אורופ שוכן במבנה תעשייתי גדול בקופנהגן, הדרך אליו מרגישה כמו אל סוף העולם. הרוח החזקה והטורבינה שהולכת וגדלה ככל שמתקרבים, מרמזות שהוא ממש על קו המים. סטודיו של אמנית זכוכית הוא גן עדן לחובבי פקפקים, אבל זו פגישתנו הראשונה ואני מתאפקת. בקרוב, היא מספרת, יבנו כאן פרוייקט מגורים, והיא תצטרך למצוא סטודיו חדש שיכיל את עשרות קערות הזכוכית, גם את אלה שמאוכסנות בארונות העתיקים שנזרקו ממוזיאון הטבע.

אנחנו שותות תה יפני בספלים קטנים, והיא ממשיכה ומספרת על מסע ברכת הטראנס – סיבירית, ארבעה גברים צ׳כים שמנפחים זכוכית, ולמה היא חושבת שלקרוא לעצמה אמנית זה מסוכן.

את הראיון המלא אפשר לקרוא בפורטפוליו

פתוח – סגור – פתוח

7 במאי 2015 hadaszoharכתיבת תגובה

זהר צפוני 10: Anne Fabricius Møller

28 באפריל 2015 hadaszoharכתיבת תגובה

אנה פברציוס מולה (Anne Fabricius Møller) היא מעצבת ואמנית המתמחה בהדפסת טקסטיל. על מקורות ההשראה שלה היא מספרת:

״סדרת הבדים המקופלים אינה מלאכת יד נאה במיוחד, אלא יותר קונספט. אני מקפלת את הבדים ומניחה אותם בשמש לפרקי זמן ממושכים: כתוצאה מכך נוצרות שכבות שדוהות ברמות שונות, כך שזו בעצם טכניקה צילומית.

״הרעיון לעבודה נולד מצירוף של שתי חוויות: ב-1987 נסעתי לדוקומנטה בקאסל עם בעלי המנוח שהיה אמן, חוויה נפלאה ופוקחת עיניים. הכל שם היה גדול, ולאן שלא הסתכלנו ראינו ציורי ענק ופסלים עצומים. בתוך כל זה ראיתי שלושה דפי משרד קטנים תלויים על קיר, חופפים זה את זה, דוהים. זה היה יפה וצנוע מאוד ביחס למה שהלך מסביב. כשחזרנו מקאסל נסעתי לבית הורי לסופשבוע, וכשפתחתי את הווילון הישן הבחנתי שהחשיפה לשמש הותירה עליו פסים דהויים. זה הזכיר לי את העבודה שראיתי בדוקומנטה. אני חושבת שהצירוף בין שתי החוויות הללו גרם לי להתחיל לקפל בדים, ולחקות באופן יזום את מה שקרה באופן ספונטני לווילון בבית הורי״.

על זאת ועל חיבתה לבולים, דברים שאפשר לעשות עם פרחים ומסורת עיצוב הטקסטיל בדנמרק, אפשר לקרוא בפוסט המלא בפורטפוליו.

זהר צפוני 09: Diffus

19 במרץ 2015 hadaszoharכתיבת תגובה

הנה-לואיז יוהנסן (Hanne-Louise Johannesen) היא הסטריונית אמנות דנית, ומישל גוגלילמי (Michel Guglielmi) הוא אדריכל צרפתי. השניים שותפים בסטודיו הדני Diffus, שעוסק בעיצוב ופיתוח טקסטיל אינטראקטיבי. כך הם סיפרו לי על שני העקרונות המרכזיים בעבודתם:

״בדרך-כלל המונח טכנולוגיה מעלה על הדעת מוצר קשיח ונוקשה, ואילו אנחנו מנסים לעשות את ההפך, להשתמש במוליכים רכים; ללא חוטי תיל וללא נחושת, רק ברקמה ובמנורות LED שנראות כמו פנינים קטנות. זהו לבוש שלא הופך את הלובש לאיש סייבר, אלא מתפקד כעור שני, כחלק ממך, כהרחבה של עצמך באופן רך. הטכנולוגיה הופכת לחוויה חושנית.

״ממד נוסף של העבודה שלנו הוא השאיפה להראות את הטכנולוגיה ולא להחביא אותה. זאת בניגוד לתפיסה הרווחת של הצורך בקופסה שחורה שבתוכה טומנים את הטכנולוגיה כדי שלא תיחשף, והדיכוטומיה בינה לבין האנלוגיה. למה שבעידן הדיגיטלי לא נתגאה בהצגת הטכנולוגיה כחלק מהמבנה, כפי שנעשה באדריכלות הגותית שהציגה לראווה את הקשתות התומכות? הלא כיום נוכחותן מתקבלת כחלק מובן מאליו מהאסתטיקה הגותית. למה שלא נפתח את הקופסה השחורה ונהפוך אותה לבעלת ערך אסתטי, כפי שנעשה בזמנו באדריכלות של מגדל אייפל?״.

את הראיון המלא בו הם מספרים על הקשר בין נשים שהולכות ברחוב לג׳אם סשן, ובין עיצוב טקסטיל ללגו, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

זהר צפוני 08: E-Types

4 במרץ 2015 hadaszoharכתיבת תגובה

‪

״‬יש דיסציפלינה שלמה בניהול סוכנות או עסק לעיצוב שלא מדברים עליה בבתי הספר. הרבה מעצבים אינם אנשים מילוליים, ושונאים את הרעיון להציג משהו. בניגוד אליהם, אני חושב שמעניין להציג את העבודה שלך, להצליח להתחבב על הלקוח, ולהראות לו שאנחנו יצירתיים ובעלי יכולת גבוהה. מאחר ואף אחד לא אוהב לעבוד עם טיפוסים מתנשאים, צריך למצוא את הדרך להיות נחמד אבל עם edge. זה מעניין!"

ראסמוס איבפלט (Rasmus Ibfelt), מייסד ומנהל סוכנות המיתוג הדנית e-types, מספר על הדרך אל הלקוח, מה יוצא לסוכנות עיצוב מהיותה בעלת חנות למוצרים טיפוגרפיים, ולאן הוביל המרד שלו כמעצב צעיר. את הראיון המלא אפשר לקרוא בפורטפוליו.

זהר צפוני 07: Cecilie Manz

17 בפברואר 201517 בפברואר 2015 hadaszoharכתיבת תגובה

המעצבת ססליה מאנץ סיפרה לי: ״בפגישה הראשונה עם הלקוח אני מעדיפה להראות סקיצות שצוירו ביד, כדי לא לקבע דבר. כשאנשים רואים עיבוד ממוחשב הם נוטים לחשוב שכך תראה התוצאה הסופית, ולכן שופטים עניינים ופרטים שטרם נפתרו. יש מי שמשתמש בזה כדי להראות משכנע, אך העבודה טרם הושלמה, ונדרשים עוד כמה צעדים. לכן אני חושבת שבמידה רבה זוהי דרך לרמות את עצמך; הרי טפשי להשלים את העבודה ורק אז להראות אותה ללקוח, אף אחד לא עובד ככה. דברים משתנים במהלך הדרך״.

את הראיון המלא בו היא מספרת על הקריירה שלה שהתחילה באכזבה, ההבדל בין העיצוב הדני לעיצוב הפיני, ומה היא היתה רוצה לעצב לו היתה גבר אפשר לקרוא בפורטפוליו

ריח של אותיות

11 בפברואר 2015 hadaszoharכתיבת תגובה

בכל הנוגע לערכי מותג של חברות מסחריות, ״מובילות״, ״יזמות״, ״עוצמה״ ו״שירותיות״ מסתובבים בעולם כמו פטריות אחרי הגשם, אבל לא קל למצוא חברה שמבקשת לעצמה לוגו חינני עם הומור. הלוגו המפורסם של הוצאת פינגווין לא מתיישר עם הקונוונציות השיווקיות של המאה העשרים ואחת; אולי משום שעוצב לראשונה לפני 80 שנה בדיוק.

מספרים של-Allen Lane לא היה מה לקרוא בשעה שהמתין על הרציף בתחנת הרכבת של לונדון. במקום להתלונן הוא הקים הוצאת ספרים, שביקשה להגיש להמונים כותרים איכותיים ״שיעלו כמו חפיסת סיגריות ויהיו מושכים באותה מידה״ משום ש״עיצוב טוב איננו יקר יותר מעיצוב רע״. השנה היתה 1935. לליין לא היה עדיין שם לחברה החדשה, אבל הוא רצה משהו עם בעל-חיים. Joan Coles, מזכירתו, הציעה את הפינגווין כשם ״מכובד אך היתולי״. הבחירה בפינגווין היתה יותר מיציאה מקרית: באותה העת התפרסמה ההוצאה הגרמנית אלבטרוס, שיוצגה גם היא על ידי בעל-כנף.

ליין שלח את אחד מעובדיו, Edward Young בן ה-21, לגן החיות של לונדון. יאנג חזר ובאמתחתו ערימת רישומים של פינגווינים בתנוחות שונות ואבחנה חדה: ״החיות הללו מסריחות״. מלבד סמל עיצב יאנג את כריכות עשרת ספריה הראשונים של ההוצאה.

בשנת 1946 הזמין ליין את מעצב האות הגרמני יאן טשיכהולד (Jan Tschichold) לעצב מחדש את הלוגו הבוסרי של יאנג על גרסאותיו השונות, ולהקנות אסתטיקה אחידה לכריכות הספרים. טשיכהולד נהג בלוגו כפי שנהג בטקסטים שעיצב: הוא הכניס בו תנועה והפגין באמצעותו את שליטתו בקליגרפיה. הוא שמר על הפרופורציות, הסגנון הכללי והחלוקה הכתמית של הלוגו הקודם, אך עיבה את קווי המתאר, שינה לפינגווין את היציבה והעניק לו הבעה אנושית.

בראשית שנות האלפיים הבינו בפינגווין שעל המדפים העמוסים דרוש לוגו בולט, ופנו לפנטגרם (Pentagram) על מנת להתאים את הלוגו המוכר לסביבה התחרותית. המעצב אנגוס היילנד (Angus Hyland) סיפר שהמטרה שניצבה לנגד עיניו היתה לפתח את הלוגו המוכר, ובה בעת לשמור על מאפייניו המזוהים ועל אופיו היחודי. הפעולה העיקרית שביצע היתה הצרת הסמל, כדי שישתלב טוב יותר על גבי שדרות הספרים; פינגווין רזה יותר מאפשר לסמל להיות גדול יותר ועל כן בולט יותר. בנוסף עובה קו המתאר השחור והוגדלה עינו של הפינגווין (ממש כמו דוגמנית אחרי פוטושופ). גם הגוון הכתום של הרקע שונה במקצת.

הלוגו של פינגווין עבר שינויים מדורגים לאורך שמונים שנותיו. למרות שגרסתו הראשונה עוצבה על ידי חובבן, המעצבים שהעניקו לו גרסאות מחודשות בחרו לבצע בו שינויים מדודים, ולשמור על מאפייניו המזוהים.

איך היה נראה הלוגו של פינגווין אילו היה מעוצב היום? תשובה אפשרית אפשר למצוא בלוגו שעיצב בשנה החולפת Jeremy Mickel מפנטגרם עבור Penguin Random House. למרות שעוצב עבור תאגיד ענק יש בו מידה של חן והומור, רק חבל שלא נזכה לשמוע מעצב שמתלונן על ריחן של אותיות.