מטרת ההדבקה: ליצור תנועה של להקת נחליאלים על פני לוחות מודעות באזור מסויים בעיר.
האימג׳: נחליאלי. צילום זירוקס בגודל A3.
מהלך ההדבקה: הדבקתי להקת נחליאלים על גבי לוח מודעות. להקת הנחליאלים מונה חמש כרזות לרוחב הלוח וחמש לגובהו, סך הכל עשרים וחמש כרזות היוצרות להקת ציפורים. הלוחות שנבחרו: לוחות הפשקווילים ברחוב מאה שערים, בשל ריבוי הלוחות והקרבה בינהם ברחוב אחד.
כללי ההדבקה: כאשר מגרשים ציפורים ממקום אחד הן נודדות לאחר, וכך – בכל פעם שיכסו ציפורים שהתמקמו על פני לוח אחד, הן ינדדו לבא אחריו בשורה. הלהקה יכולה להתפרק: אם כוסו רק חלק מהנחליאלים על גבי הלוח, הם בלבד ינדדו אל הלוח הבא, בעוד חבריהם ללהקה ישמרו על מיקומם הנוכחי. הנחליאלים הנודדים ישמרו על מקומם בגריד בכל לוח אליו ינדדו. מסגרת הזמן להדבקה היא חמישה לילות.
ספקות: באיזו תדירות ״ינדדו״ הנחליאלים מלוח ללוח? האם הם ״ינדדו״ כלהקה או שתווצר הדרגתיות? האם עוברי האורח יבחינו, מה יהיו התגובות, והאם החוקיות תובן מעצם הצפייה?
מסקנות: הנחליאלים נדדו בין ארבעה לוחות. בלילה האחרון לא התאפשרה ההדבקה. למרות שהיתה הדרגתיות בהעלמם של הנחליאלים מן הלוח, שנבעה הן מהדבקת מודעות חדשות והן מקילופם ע״י העוברים והשבים, הרי שבשעת ההדבקה הלילית כל הלוח כבר כוסה במודעות חדשות, וכך נאלצו הנחליאלים לנדוד מהלוח כלהקה, ולא נוצר דירוג. הן הנחליאלים והן ההדבקה עצמה משכו תשומת לב רבה מהעוברים ברחוב: החל במבטים והתעכבות על יד הלוח, דרך תגובות מילוליות ועד לקילוף. אני חושבת שהענין נובע ממרכזיות לוחות המודעות בחברה החרדית, ומהזרות של אופן הביטוי הנבחר עבור הצופים.
אינני חושבת שאיש מעוברי האורח הבין את החוקיות שבנדידה, הן משום שלא נוצרה הדרגתיות שיכולה היתה לבאר את העניין, והן משום שתשומת הלב היתה נתונה לעניינים בסיסיים יותר.
* לחצו על התמונות להגדלה
19.4 לילה. הדבקה ראשונה
ביציאה מהרחוב דרור שם דיסק של הביסטי בויז. הוא אומר שבשביל פעילות מחתרתית צריך מוסיקה מחתרתית.
ברחוב מאה שערים אנחנו מכסים את אחד מלוחות הפשקווילים בנחליאלים עד גובה דרור. הוא שואל אותי אם הדוסים יחשבו שאנחנו מסתלבטים עליהם עם הנחליאלים.
– ״גם אני חשבתי על זה, אבל אז היינו מדביקים פינגווינים, לא?״
אברך ואשה עם עגלת תינוק מסתכלים עלינו. כשאני מוציאה את המצלמה הם ממשיכים ללכת, מסבים ראשם לאחור.
20.4 בוקר
הנחליאלים במאה שערים באותו המקום. רק אחד קולף. עוברי האורח מסתכלים, אין כמעט איש שמתעלם. חלקם מתעכבים ליד הלוח.
20.4 לילה
להקת הנחליאלים כוסתה לחלוטין, ואנחנו מדביקים אותה על הלוח הסמוך. כל זמן ההדבקה עומד לידינו צעיר חרדי ומביט. לאט לאט מתווספים עוד אנשים. יש לנו קהל. ״אתה קולט מה קורה פה?״ אני לוחשת לדרור. כשאני חוזרת עם המצלמה מהאוטו אחד מהם אומר לו:
– ״אבל אני לא מבין מה זה אומר״.
– ״זה אומר מה שאתה רוצה. מה שזה בשבילך״, עונה לו דרור, חייל מסור בצבא הנחליאלים.
האיש מקשה ואינו מוותר, ואל השיחה מצטרפים נוכחים נוספים: חרדים בני גילאים שונים ושני נערים שאינם חרדים. הם מנסים להבין מה המשמעות, מה בעצם אנחנו מנסים להגיד. למה אנחנו מדביקים דווקא את זה ודווקא כאן.
– ״התנתקות? אתם מההתנתקות?״
התשובה כי המשמעות היא זו שהם מייחסים ל״זרזירים״, כפי שהם מכנים את הנחליאלים, או ״הפינגווינים״, כפי שקורא להם אחד הנערים, היא בידיהם, לא מקובלת עליהם. בתוך הקהל ההומוגני לכאורה בתוכו אנו עומדים נשמעים קולות שונים: נשים עם ובלי תינוקות ונערות צופות בשקט במתרחש. אחד הצעירים מתרגז בנסיון נואש להבין. אני מתערבת בשיחה: ״תראה, אתה שואל שאלות. אתה הולך ברחוב, רגיל לראות פשקווילים עם הודעות: מוכרים לך, אומרים לך, פתאום משהו אחר – ציפורים. אנחנו רוצים להציע לך משהו אחר.״ נראה שהתשובה רק מתסכלת אותו יותר.
– ״אז מה, אתם פסיכולוגים?״
בחור אחד אומר שזה עולה כסף, ואם יבוא פקח הוא יתן לנו קנס. מישהו שילם לעירייה על תליית המודעות האלה, ואיך הוא ירגיש כשיגיע לכאן מחר בבוקר וימצא אותן מכוסות. מתוך הקהל יוצא מישהו אל הלוח:
– ״אז למה שלא נוריד אותן כבר עכשיו?״ הוא מקלף את הנחליאלים הלחים, זורק את הניירות על המדרכה.
– ״לא! תפסיק!״ קורא לעברו אחר, ״הם באו לעשות לנו משהו טוב, הם לא מתכוונים לרע״.
בין הנוכחים מתפתח ויכוח ער.
מתוך החושך מופיעים שני חרדים מבוגרים, ניגשים אל הלוח ומקלפים את הנחליאלים בזעם. ״לכו מכאן, תסתלקו, לא רוצים אתכם, תחזרו לאוגנדה!״ הם צועקים עלינו. דרור מנסה לדבר איתם, אבל הם ממשיכים לצעוק. הנוכחים מסתכלים בלי להתערב.
– ״בוא נלך״, אני אומרת לדרור, ״בוא נלך…״ אני גוררת אותו. אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים.
בדרך משם אנחנו מדברים על המשפט ״המשמעות היא מה שאתה רואה בזה״, תשובה שאולי אינה קיימת בעולמם.
21.4 בוקר
אני סקרנית לקראת מה שצפוי לי. הרחוב די ריק, ועל הלוח נשארה רק השורה העליונה של הנחליאלים, זו שלא הצליחו להגיע אליה, ואחד נוסף באמצע שמשום מה קיבל את חייו במתנה.
דרור אומר שאני צריכה להחליף מקום הדבקה. ״את באה מתוך כוונות טובות, מתוך רצון לתת לאנשים האלה. אם את נתקלת בתגובות כאלה, בכעס, אז את לא משיגה את המטרה שלך״. אני מתלבטת. על פניו הצדק עמו. ובכל זאת, אפילו הציבור שנקהל במאה שערים הביע עמדות שונות, והסקרנות היתה גדולה מן הכעס. וחוץ מזה, מיהם ״האנשים האלה״, ובשביל מי, באמת, אני מדביקה? מי מהמגיבים, ולו במבט, הוא הקהל שלי? למצב המסתבך מצטרף גורם נוסף: הפחד שלי. דרור לא יוכל להצטרף היום, ואני לא יודעת מה יקרה. האם ההדבקה שווה את הפחד? את הסיכון?
אני מחליטה לתת לנחליאלים במאה שערים הזדמנות נוספת.
21.4 לילה
רתם, עפר ואני מכסים לוח חדש בנחליאלים. כל ציפורי הלוח הקודם כוסו. אני מספרת להם על המצב העדין, שאם מתחיל בלאגן אנחנו מסתלקים. אנחנו עובדים מהר. אברך אחד ניגש אלינו.
– ״תלויות כאן הרבה מודעות שככה אסור להתלבש״.
אנחנו מכסים לוח שלם בנחליאלים, והוא, שלא מביט בנו בשעה שהוא מדבר, רואה את הג׳ינס והשרוולים הקצרים. כל אותו הזמן עומדת לידינו נערה אחת, חצאית וצמות, ומסתכלת.
בדרך לאוטו ממלמל לעברנו בחור אחד ״מה אתם עושים פה, מה אתם עושים פה. עוד חמש דקות יבואו לשבור לכם את העצמות.״ אנחנו נוסעים משם.
22.4 בוקר
אני מוצאת שאנשי חברון ביקרו ברחוב אחרי. כל הלוחות ברחוב מכוסים במרכזם במודעות הטורקיז, וכך גם הנחליאלים. השורה התחתונה ומחצית השורה שמעליה לא כוסו. המפגש בין נייר הטורקיז המבריק לציפורי הזירוקס מפתיע. דווקא הנחליאלים נדמים פתאום לחלק מהסביבה, בעוד הכרזות הצבעוניות זרות בנוף.
22.4 לילה
במאה שערים צפרדע ענקית של זבל חוסמת את הכביש. זה טוב נגד פקחים. הרחוב ריק. אנחנו מדביקים ושומעים עיטושים מאחורינו. נער כבן שלוש עשרה, שטריימל וקפוטה.
– ״מה זה?״
– ״נחליאלים״.
הוא מביט כמה שניות והולך.
25.4 בוקר
הנחליאלים קולפו, למעט שלושה. פלומת נייר לבנה מכסה את הלוח.
25.4 לילה
דרור מזהיר אותי שהיום ״מסכת כהנים״ ושבמאה שערים יהיה בלאגן. אנחנו נוסעים בכל זאת. בכניסה לרחוב עומדת ניידת ברסלבים שרוקדים באמצע הכביש, וקהל רב שחוסם את המעבר. אנחנו נוסעים משם.
הדסה קל 