פטרה אלסן גנט (Petra Olsson Gendt) היא שוודית, וטניה וויבה(Tanja Vibe) היא דנית, לסטודיו המשותף שלהן הן קראו All The Way To Paris. על ההבדלים בגישה לעיצוב בין ארצות המוצא שלהן סיפרה לי פטרה:
״יש הבדלים לאומיים אך ככל שזה נוגע אלינו כבני אדם זה קודם כל עניין של אופי; טניה אישה חיובית ואני יותר הססנית וספקנית, וזה שילוב טוב. בנוגע לעיצוב, אני חושבת שאיכות האדריכלות ועיצוב המוצר בדנמרק גבוהה יותר משום שזה חלק מהתרבות. בניגוד לדנמרק, בשבדיה הבניה צריכה להיות זולה, וזה משפיע גם על עיצוב המוצר. לעומת זאת העיצוב המסחרי והפרסום השבדים חדים יותר ותקינים פוליטית ביחס לגישה הדנית שהיא יותר סקסיסטית. מעבר לזה אנחנו נתונים לאותן השפעות והגבולות מטשטשים״.
לא התכוונתי לקנות כלום, אבל שלט SALE וזכרון של מעיל יפה שראיתי פעם בחלון, הכניסו אותי פנימה. כך מצאתי את עצמי עומדת ומתלבטת; כי אמנם המעיל הכחול היה זה שגרם לי לשלוח יד אל הקולב, אבל השחור יותר פרקטי; כי לצווארון שחור יש מראה יפני, אבל צווארון כחול זה מוסד בפני עצמו; כי שחור הולך עם כל דבר, אבל הכחול המסויים הזה הזכיר לי שהוא הגוון הכי יקר על הפלטה. בסוף אזרתי אומץ והתייעצתי עם המוכרות; הן צידדו בשחור. הסתכלתי מבעד לחלון הראווה אל הרחוב; העוברים לבשו שחור, השבים גם. שחור נראה כמו הבחירה הנכונה. ניגשתי לקופה וביקשתי שיארזו לי.
מעיל שחור. קלאסיקה
בימים של גשם חבל לצאת עם המעיל החדש מהבית, אבל את הזמן צריך להעביר בכל זאת. תזמון טוב לשלוף ספר חדש מהסטוק שהילדים עוד לא גילו. כך התוודענו באיחור מסויים ל״מר גוזמאי הבדאי״ של לאה גולדברג באיוריו של ירמי פינקוס, שחיכה באפלולית בסבלנות ששמורה לגיבורים מנייר. קראנו אותו פעמיים, מעבירים עשר דקות שלמות, אבל אני המשכתי לחשוב עליו עוד הרבה אחרי שהילדים עברו לסרטים מצויירים.
לו הייתי צריכה להמר איזה מעיל היה בוחר לעצמו י. פינקוס בעומדו בחנות, הייתי אומרת שחור בלי לחשוב פעמיים. אחרי הכל, מה עוד אפשר לצפות ממאייר שפיתח לכדי שלמות שפה איורית שמושתת על קווי דיו מסוגננים לעילא בצבעוניות מונוכרומטית? פינקוס לא לבד; רבים מבין ספרי המקור לילדים בספרייה שלנו, מאכלסים קווי מתאר שחורים שתוחמים משטחי צבע:
איור של ישי מישורי מתוך ״גליליאו גלילי״רותו מודן – ״סעודה אצל המלכה״איור של בתיה קולטון מתוך ״שרשרת זהב״איור של ליאורה גרוסמן מתוך ״ביום שמש בהיר״
הבחירה בקונטור שחור שמגדיר ותוחם דומה ללבישת מעיל שחור: הוא בחירה מתבקשת שהולכת עם הכל, ושלא מחייבת לבדוק בכל פעם מחדש את הנחות היסוד.
יש גם מי שמוותר על מעיל בכלל, ומסתפק בכתמיות צבעונית. כאן הקו בקושי משחק תפקיד:
איור של אביאל בסיל ל״גור חתול אדם ארוך שיער״איור של אורית ברגמן ל״הקטר״איור של ליאת יניב ל״יוסי ילד שלי מוצלח״איור של אורה איתן ל״לילה בא״
בעידן הוואקום, העט הדיגיטלי, פחות ופחות מאיירים שמים דגש על איכות הקו בציור; קו שיהיו לו נוכחות ואופי, חיוני וחי, כזה שלא מסתפק בהגדרת המקום שבו יונח הצבע. פינקוס הוא אמן של קו; גם כשהוא משתמש במכחול, הוא מוותר על האפשרות המתבקשת להפיק ממנו כתמים, ומותח קווים עדינים ומדוייקים שתובעים לחיצה מתונה ומאופקת על הדף.
ב״מר גוזמאי הבדאי״ המיר פינקוס את המכחול בעפרונות צבעוניים. למרות שחודם הקשיח מתאים במיוחד לציור קו בעוצמות שונות, הוא סוחט מהם צבע רווי, מוותר כמעט לגמרי על האפשרות לרשתות והצללה, וממלא משטחים ברישול מכוון. פינקוס לוקח את העיפרון עד קצווי האימפרסיוניזם, מפיק ממנו טקסטורות נפלאות של פני הים, כרמים ושדות, שטיח וטקסטיל. אפילו מרצפות השומשום מקבלות חיים חדשים בחסותו. הוא קורא תיגר על תכתיבי המדיום (כיצד משתמשים במכחול וכיצד בעפרון), ויוצר שפה איורית בה קו וכתם נשלבים זה בזה. קווי העפרון של פינקוס החלטיים ונחרצים לא פחות מקווי הדיו שלו, ובכל זאת: עפרון אפשר גם למחוק. עיני למודות הפוטושופ עלזו למראה המקומות בהם קווים מחוקים מעידים על ביקורה של יד מאייר בפריים.
בניגוד לכמה מאחיהם השחורים, קווי המתאר הצבעוניים של פנקוס אינם ברירת מחדל סגנונית. הם מתעמתים ללא הרף עם משטחי הצבע הסמוכים, והופכים את החלל הריק לשחקן נוכח באמצעות הכלתו בקומפוזיציה.
המפגש בין הקו, משטחי הצבע והחלל הלבן יוצר קצב ותנועה, שלא היו יכולים להווצר אילו התמונה היתה ״נצבעת״ במלואה.
גם מעצבת הספר, גילה קפלן, עשתה יד אחת עם פינקוס, ובחרה לספר את הסיפור באותיות פרנק ריהל אדומות, משאירה את האות הקלאסית לחכות במלתחה. אולי הן תמצאנה שם את המעיל השחור שנשאר בחנות.
בו לינמן (Bo Linnemann), מייסד סוכנות העיצוב הדנית קונטרפונקט, סיפר לי על האופן בו הוא רואה את תפקידו כמעצב:
״התפקיד שלי כמעצב הוא להפוך את התוצר לרלוונטי ושימושי, לחשוב איך לעצב משהו שלא ישרת רק את מזמין העבודה, אלא יהיה בעל משמעות גם בעבור אחרים. זו צורת העבודה שלנו, ואני מקווה שגם של רוב המעצבים.
״כשאתה עובד בסקטור הציבורי אתה צריך להיות מודע לכך שזו אינה חברה פרטית שבה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אלא עובד בשם כולנו, ולכולנו יש בעלות על המרחב הציבורי. הגיבור הוא המשתמש ולא החברה או המוסד, ומה שחשוב שהתוצר ׳will make sense׳ בעבורו. דברים שנעשים כמו שצריך יאומצו על-ידי הקהל, ואלה שלא ידחו או יתקבלו בחוסר אהדה. כשאתה מעצב שעובד בעבור הציבור יש לך אחריות גדולה. לא מספיק שנעשה רק מה שמצפים מאיתנו. מחובתנו לאתגר את המשתמש, האזרח, להציע לו משהו שהוא לא ציפה לו, וליצור סטנדרט חדש״.
את הראיון המלא בו מספר לינמן על ראשית דרכו כמעצב, כוחו של העיצוב לשנות את המסומן שמאחורי המסמן כפי שקרה בסמל הכתר הדני, והקשר בין עיצוב נורדי לחברת הרווחה הדנית, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
המעצב הגרפי קלאוס דו ( Claus Due) סיפר לי על הרגע החד-פעמי בו פוגשים מישהו לראשונה, ועל האופן בו הוא מהווה מפתח לעבודת העיצוב שבאה בעקבותיו:
״אנחנו לא רואים בעצמנו אנשי אסטרטגיה, אלא עובדים עם אינטואיציה. כשאתה פוגש אנשים בפעם הראשונה אתה יכול לחוש באסתטיקה מהאופן שבו הם יושבים, מתלבשים ומדברים. אם אתה פתוח לפגוש ולהרגיש אותם, יהיה לך קל לעבוד איתם.״
על זאת וגם על ההבדל בין פרסום לעיצוב גרפי, חשיבותו של קונספט ומה צריך לזכור מעצב קטלוגים אפשר לקרוא בפורטפוליו
וכך אמר לי מורטן וינדלב (Morten Windelev), בעל הסטודיו לעיצוב Re-Public בקופנהגן:
״הנינוחות והדמוקרטיות שבתוכן אנחנו חיים, יכולות להעיד על כך שחסר לנו משהו בעיצוב, כי אנחנו לא צריכים להלחם על הרעיונות שלנו: אנחנו לא מוכנים לקחת את הסיכוי שלא יאהבו אותנו; תמיד יש תחתינו רשת בטחון; הכל קל מדי; המסקנות אינן חותכות. אין עניין של חיים ומוות, הרי לא תמות כאן מרעב. הכל נקי, נעים לעין, נעים למגע, אפילו הצבעים בחוץ אינם חריפים, אין ביניהם קונטרסט. כשאתה גדל בסביבה רכה, זה מתבטא באופן שבו אתה מעצב״.
הראיון עם וינדלב הוא פרק ראשון מתוך סדרת מפגשים שאני עורכת עם מעצבים דניים, המתפרסמים ב״פורטפוליו״. את הפוסט המלא אפשר לקרוא כאן:
הדסה קל 