״יש דיסציפלינה שלמה בניהול סוכנות או עסק לעיצוב שלא מדברים עליה בבתי הספר. הרבה מעצבים אינם אנשים מילוליים, ושונאים את הרעיון להציג משהו. בניגוד אליהם, אני חושב שמעניין להציג את העבודה שלך, להצליח להתחבב על הלקוח, ולהראות לו שאנחנו יצירתיים ובעלי יכולת גבוהה. מאחר ואף אחד לא אוהב לעבוד עם טיפוסים מתנשאים, צריך למצוא את הדרך להיות נחמד אבל עם edge. זה מעניין!"
ראסמוס איבפלט (Rasmus Ibfelt), מייסד ומנהל סוכנות המיתוג הדנית e-types, מספר על הדרך אל הלקוח, מה יוצא לסוכנות עיצוב מהיותה בעלת חנות למוצרים טיפוגרפיים, ולאן הוביל המרד שלו כמעצב צעיר. את הראיון המלא אפשר לקרוא בפורטפוליו.
המעצבת ססליה מאנץ סיפרה לי: ״בפגישה הראשונה עם הלקוח אני מעדיפה להראות סקיצות שצוירו ביד, כדי לא לקבע דבר. כשאנשים רואים עיבוד ממוחשב הם נוטים לחשוב שכך תראה התוצאה הסופית, ולכן שופטים עניינים ופרטים שטרם נפתרו. יש מי שמשתמש בזה כדי להראות משכנע, אך העבודה טרם הושלמה, ונדרשים עוד כמה צעדים. לכן אני חושבת שבמידה רבה זוהי דרך לרמות את עצמך; הרי טפשי להשלים את העבודה ורק אז להראות אותה ללקוח, אף אחד לא עובד ככה. דברים משתנים במהלך הדרך״.
את הראיון המלא בו היא מספרת על הקריירה שלה שהתחילה באכזבה, ההבדל בין העיצוב הדני לעיצוב הפיני, ומה היא היתה רוצה לעצב לו היתה גבר אפשר לקרוא בפורטפוליו
״כשאנחנו עובדות כל כך הרבה על המחשב עיצוב בחומר הוא פריווילגיה; הדבר נכון לגבי שטיחים, טקסטיל ושאר אובייקטים מאויירים. תמיד טוב לעשות עבודה שאינה מוזמנת, כי זה מזכיר לך מה את באמת רוצה לעשות מעבר למה שמצופה ממך. זה מקום לממש את המוטיבציה והביטוי האישי שלך. הפרויקטים הללו משליכים גם על פרויקטים מסחריים, ומעלים את הרמה שלהם. לעיתים לקוחות רואים משהו שעשית והם מבקשים את אותו הדבר, וכך נוצר מעגל שבו את עושה את אותו הדבר שוב ושוב מבלי לחשוב על הרצון שלך בתוך היצירה״.
עוד על עבודתן של סופי הניבל (Sofie Hannibal) וננה הבס (Nan Na Hvass) מסטודיו Hvass&Hannibal בפורטפוליו
פטרה אלסן גנט (Petra Olsson Gendt) היא שוודית, וטניה וויבה(Tanja Vibe) היא דנית, לסטודיו המשותף שלהן הן קראו All The Way To Paris. על ההבדלים בגישה לעיצוב בין ארצות המוצא שלהן סיפרה לי פטרה:
״יש הבדלים לאומיים אך ככל שזה נוגע אלינו כבני אדם זה קודם כל עניין של אופי; טניה אישה חיובית ואני יותר הססנית וספקנית, וזה שילוב טוב. בנוגע לעיצוב, אני חושבת שאיכות האדריכלות ועיצוב המוצר בדנמרק גבוהה יותר משום שזה חלק מהתרבות. בניגוד לדנמרק, בשבדיה הבניה צריכה להיות זולה, וזה משפיע גם על עיצוב המוצר. לעומת זאת העיצוב המסחרי והפרסום השבדים חדים יותר ותקינים פוליטית ביחס לגישה הדנית שהיא יותר סקסיסטית. מעבר לזה אנחנו נתונים לאותן השפעות והגבולות מטשטשים״.
בו לינמן (Bo Linnemann), מייסד סוכנות העיצוב הדנית קונטרפונקט, סיפר לי על האופן בו הוא רואה את תפקידו כמעצב:
״התפקיד שלי כמעצב הוא להפוך את התוצר לרלוונטי ושימושי, לחשוב איך לעצב משהו שלא ישרת רק את מזמין העבודה, אלא יהיה בעל משמעות גם בעבור אחרים. זו צורת העבודה שלנו, ואני מקווה שגם של רוב המעצבים.
״כשאתה עובד בסקטור הציבורי אתה צריך להיות מודע לכך שזו אינה חברה פרטית שבה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אלא עובד בשם כולנו, ולכולנו יש בעלות על המרחב הציבורי. הגיבור הוא המשתמש ולא החברה או המוסד, ומה שחשוב שהתוצר ׳will make sense׳ בעבורו. דברים שנעשים כמו שצריך יאומצו על-ידי הקהל, ואלה שלא ידחו או יתקבלו בחוסר אהדה. כשאתה מעצב שעובד בעבור הציבור יש לך אחריות גדולה. לא מספיק שנעשה רק מה שמצפים מאיתנו. מחובתנו לאתגר את המשתמש, האזרח, להציע לו משהו שהוא לא ציפה לו, וליצור סטנדרט חדש״.
את הראיון המלא בו מספר לינמן על ראשית דרכו כמעצב, כוחו של העיצוב לשנות את המסומן שמאחורי המסמן כפי שקרה בסמל הכתר הדני, והקשר בין עיצוב נורדי לחברת הרווחה הדנית, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
״הרעיון נבע מהתבוננות במציאות" סיפרו לי קספר סלטו ותומאס סיגסגר. ״אנחנו תמיד מחפשים תשובה אובייקטיבית לשאלה מה נכון לסיטואציה. בניגוד לאמנות שיכולה להיות לגיטימית גם כשהיא חוקרת חומר ומייצרת משהו שלא עובד, אנחנו אף פעם לא נתחיל ממקום שרירותי של התלהבות מחומר מסויים, אחרת זה לא יעבור את המבחן הפרגמטי של העיצוב. השימוש בחומר צריך להיות מוצדק. נשאל מה צריך לעשות, נחקור ונגלה: מה נחוץ כאן? על מה נוח לשבת? על מה אפשר לשבת הרבה זמן? לא נתחיל מהשראה מסויימת. זה אמנם נשמע נוקשה ומתודי, אבל תמיד יש גם מקום לספונטניות.״
את הראיון המלא בו הם מספרים על הכיסא שעיצבו עבר אולם המליאה של האו״ם, תור הזהב של העיצוב הדני, אתיקה מקצועית ויחסי העבודה ביניהם , אפשר לקרוא בפורטפוליו.
המעצב הגרפי קלאוס דו ( Claus Due) סיפר לי על הרגע החד-פעמי בו פוגשים מישהו לראשונה, ועל האופן בו הוא מהווה מפתח לעבודת העיצוב שבאה בעקבותיו:
״אנחנו לא רואים בעצמנו אנשי אסטרטגיה, אלא עובדים עם אינטואיציה. כשאתה פוגש אנשים בפעם הראשונה אתה יכול לחוש באסתטיקה מהאופן שבו הם יושבים, מתלבשים ומדברים. אם אתה פתוח לפגוש ולהרגיש אותם, יהיה לך קל לעבוד איתם.״
על זאת וגם על ההבדל בין פרסום לעיצוב גרפי, חשיבותו של קונספט ומה צריך לזכור מעצב קטלוגים אפשר לקרוא בפורטפוליו
בכל אחת מהפעמים בהן עמדתי ברמזור של רחוב אגרון פינת המלך דוד נשאתי עיני אל שער יפו, אך לשווא. המבט לא הצליח לחדור מבעד לחומות מלון הבוטיק היוקרתי שנהנה מהפריווילגיה שניטלה מעוברי האורח: נוף לעיר העתיקה. פקקי התנועה של מרכז העיר היוו עבורי כר פורה לטיפוח טינה כלפי וועדות ואדריכלים שנוטלים לעצמם את הזכות לחסום לי את המבט. המנהג המקומי להצמיד ולהצמד, איך אומרים, לא בא לי טוב.
קצת ספייס בבקשה
***
ביום ראשון שמנו פעמינו לאלסינור. כל מי שנסע בתחבורה ציבורית בדנמרק יודע שהמקומיים מכבדים מרחב אישי, ולא נדחפים לזה של השכן לקרון. איזו הקלה. גם הדרך עברה בניחותא, מצידה האחד של המסילה שדות ירוקים, מצידה האחר – הים. נעים לגלות שאפשר להנות מתחושה של מרחב גם בארץ קטנה יחסית.
מכבדים את המרחב האישי
באנו לבקר בטירת קרונברג ומצאנו שבשנה החולפת נחנך ברחבת השער שלה המוזיאון הלאומי הימי של דנמרק. האתוס הימי הוא אמנם עניין גדול עבור צאצאי הויקינגים, אבל לא בטוח שדווקא טירתו המפוארת של המלט זקוקה לנדבך נוסף של צורה או של תוכן, או לתוספת סמליות. למעלה מארבע מאות שנה היא נהנתה מבדידות מזהרת במקום בו נפגשים הים הצפוני והבלטי, השקיפה על חופי שבדיה ממרחק בטוח, ועשתה קריירה מהדיפת נסיונות פלישה לא רצויים. נוכחותו של מונומנט חדש ברחבת הכניסה שלה יכול היה להיות גסות רוח של ממש, אלמלא הוחבא היטב.
טירת קרונברג. לבנות או לא לבנות?
לדפוק הופעה מוצנעת
יצאנו מתחנת הרכבת השוכנת על קו המים. בינה ובין הטירה שבקצה האופק נמתחת טיילת רחבת ידיים ודלה בפרטים שמעניקה לטירה נוכחות בלעדית כמעט, מובילה אליה וממנה כאילו לא היה בעיר דבר בילתה. העין דוהרת קדימה אל הצריחים הירקרקים, לא נרמזת ולא מנחשת איזו הפתעה צפויה לה בעוד רגע.
הטיילת של אלסינור עם הצריחים הירקרקים ברקע. הארטיקים והכבאיות אינם ההפתעה המדוברת.
לפתע נקטעת רחבת האבן. פיר בטון חשוף, ספק חפיר ספק מעגנה, נפער תחת הגשר עליו אנו פוסעים. אין בנמצא כיתוב בולט המכריז מה פשרו, ולרגע נדמה שנחשף כאן אתר ארכאולוגי מהעתיד. למרות מיקומו המוסווה, המפתיע, של המבנה התת-קרקעי הבוקע מן הבטון, קירות הזכוכית הגדולים ומדרונות המתכת מעניקים לו נוכחות מונומנטלית. האגו של המלט חתם עם האתוס הוויקינגי הסדר ביניים: לאחרון הותר לדפוק הופעה מוצנעת.
איך מחביאים מונומנט?
רשימת המטלות של אדריכל הפרוייקט, ביירק אנגלס (Bjarke Ingels), כללה בוודאי מספר סעיפים: לתכנן בניין איקוני שיפאר את המורשת הימית של דנמרק, לא להאפיל על טירת קרונברג (היא נכללת ברשימת אתרי המורשת לשימור של אונסקו), לגמור את הפרוייקט עד גיל 40. אנגלס עמד בכולן. המבנה שנחבא מתחת לפני הקרקע נסתר מן העין במבט ראשון, אך מרגע גילויו נחרט מראהו יוצא הדופן בזכרון.
מבט מחללי התצוגה אל החצר
מיקומו התת-קרקעי של המוזיאון סביב מבדוק בטון משנות החמישים, מצניע את נוכחותו במרחב, ומחייב את המבקרים להכנס אל שעריו כמי שיורדים אל המצולות. חללי התצוגה של המוזיאון נחפרו סביב המבדוק, המשמש כחצר פנימית אשר מדרונות מקורים בזכוכית נמתחים מצידה האחד לאחר על מנת לגשר בין חללי התצוגה. הללו מוליכים את המבקרים מצד לצד בגוף נטוי, בעיניים משוטטות ובמבטים נשברים, כמו היו צפים וצוללים מעל ומתחת לגלים.
לרדת אל המצולות
לעלות אל פני המיםפרט מתוך מערכת ההכוונה, המציג סכמה של מבנה המוזיאון. בלבן – המבדוק המקורי שמהווה את החצר הפנימית, באפור – חללי התצוגה שנחפרו סביבו.
השיפועים, האלכסונים והזגוגיות המרצדות מאפיינים גם את החלל הפנימי:
מזל שהצבעוניות מאופקת, אחרת באמת אפשר היה לחטוף מחלת ים:
(חוץ מאשר בשירותים. אם כבר מחלת ים – זה המקום הנכון)
תצוגה של מוזיאון ימי יכולה להיות עניין די משמים. ביננו, הרי קיימים בעולם דברים עסיסיים יותר מאשר נתונים על סחורות, דגמים מיניאטוריים של אוניות או מכתבי מלחים. התצוגה שעוצבה על ידי סטודיו Kossmann.dejong מצליחה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו ולתמוך בקונספט האדריכלי. יחדיו הם מספרים סיפור שמסייע להבנות את האתוס הימי הלאומי: סיפור על הקשר הבלתי ניתן להתרה של דנמרק עם הים הגדול – שוקק ובינלאומי, רווי הרפתקאות, עמוק ומסתורי.
*
בחזרה לרמזור
בירושלים הנדל״ן שמתחת לפני הקרקע שמור למתים בלבד. במקום בו עבר פעם רחוב ממילא ניצבים מלון הבוטיק והקניון, נישאים על גבי קומות החניון שמצמיד אותם אל מפלס העיר העתיקה. הדרך אל שער יפו עוברת בסופר-פארם, והמבט שתר אחריו נתקל במערך חומות חדש, המגן על אורחי המלון וחובבי השופינג מפני השד-יודע-מה.
חופש ההתבוננות מעולם לא נחשב כאן לערך, נהפוך הוא: אנשי ירושלים מתמחים בהתגוננות מפני מבטים. המרחב פועל בהתאם: מפוצל, מתבצר, ממודר ומדיר. במקום בו נהוג להצמד יש צורך להדוף, הצורך נהפך להרגל, וההרגל – לטבע.
הדסה קל 