״כשאנחנו עובדות כל כך הרבה על המחשב עיצוב בחומר הוא פריווילגיה; הדבר נכון לגבי שטיחים, טקסטיל ושאר אובייקטים מאויירים. תמיד טוב לעשות עבודה שאינה מוזמנת, כי זה מזכיר לך מה את באמת רוצה לעשות מעבר למה שמצופה ממך. זה מקום לממש את המוטיבציה והביטוי האישי שלך. הפרויקטים הללו משליכים גם על פרויקטים מסחריים, ומעלים את הרמה שלהם. לעיתים לקוחות רואים משהו שעשית והם מבקשים את אותו הדבר, וכך נוצר מעגל שבו את עושה את אותו הדבר שוב ושוב מבלי לחשוב על הרצון שלך בתוך היצירה״.
עוד על עבודתן של סופי הניבל (Sofie Hannibal) וננה הבס (Nan Na Hvass) מסטודיו Hvass&Hannibal בפורטפוליו
פטרה אלסן גנט (Petra Olsson Gendt) היא שוודית, וטניה וויבה(Tanja Vibe) היא דנית, לסטודיו המשותף שלהן הן קראו All The Way To Paris. על ההבדלים בגישה לעיצוב בין ארצות המוצא שלהן סיפרה לי פטרה:
״יש הבדלים לאומיים אך ככל שזה נוגע אלינו כבני אדם זה קודם כל עניין של אופי; טניה אישה חיובית ואני יותר הססנית וספקנית, וזה שילוב טוב. בנוגע לעיצוב, אני חושבת שאיכות האדריכלות ועיצוב המוצר בדנמרק גבוהה יותר משום שזה חלק מהתרבות. בניגוד לדנמרק, בשבדיה הבניה צריכה להיות זולה, וזה משפיע גם על עיצוב המוצר. לעומת זאת העיצוב המסחרי והפרסום השבדים חדים יותר ותקינים פוליטית ביחס לגישה הדנית שהיא יותר סקסיסטית. מעבר לזה אנחנו נתונים לאותן השפעות והגבולות מטשטשים״.
לא התכוונתי לקנות כלום, אבל שלט SALE וזכרון של מעיל יפה שראיתי פעם בחלון, הכניסו אותי פנימה. כך מצאתי את עצמי עומדת ומתלבטת; כי אמנם המעיל הכחול היה זה שגרם לי לשלוח יד אל הקולב, אבל השחור יותר פרקטי; כי לצווארון שחור יש מראה יפני, אבל צווארון כחול זה מוסד בפני עצמו; כי שחור הולך עם כל דבר, אבל הכחול המסויים הזה הזכיר לי שהוא הגוון הכי יקר על הפלטה. בסוף אזרתי אומץ והתייעצתי עם המוכרות; הן צידדו בשחור. הסתכלתי מבעד לחלון הראווה אל הרחוב; העוברים לבשו שחור, השבים גם. שחור נראה כמו הבחירה הנכונה. ניגשתי לקופה וביקשתי שיארזו לי.
מעיל שחור. קלאסיקה
בימים של גשם חבל לצאת עם המעיל החדש מהבית, אבל את הזמן צריך להעביר בכל זאת. תזמון טוב לשלוף ספר חדש מהסטוק שהילדים עוד לא גילו. כך התוודענו באיחור מסויים ל״מר גוזמאי הבדאי״ של לאה גולדברג באיוריו של ירמי פינקוס, שחיכה באפלולית בסבלנות ששמורה לגיבורים מנייר. קראנו אותו פעמיים, מעבירים עשר דקות שלמות, אבל אני המשכתי לחשוב עליו עוד הרבה אחרי שהילדים עברו לסרטים מצויירים.
לו הייתי צריכה להמר איזה מעיל היה בוחר לעצמו י. פינקוס בעומדו בחנות, הייתי אומרת שחור בלי לחשוב פעמיים. אחרי הכל, מה עוד אפשר לצפות ממאייר שפיתח לכדי שלמות שפה איורית שמושתת על קווי דיו מסוגננים לעילא בצבעוניות מונוכרומטית? פינקוס לא לבד; רבים מבין ספרי המקור לילדים בספרייה שלנו, מאכלסים קווי מתאר שחורים שתוחמים משטחי צבע:
איור של ישי מישורי מתוך ״גליליאו גלילי״רותו מודן – ״סעודה אצל המלכה״איור של בתיה קולטון מתוך ״שרשרת זהב״איור של ליאורה גרוסמן מתוך ״ביום שמש בהיר״
הבחירה בקונטור שחור שמגדיר ותוחם דומה ללבישת מעיל שחור: הוא בחירה מתבקשת שהולכת עם הכל, ושלא מחייבת לבדוק בכל פעם מחדש את הנחות היסוד.
יש גם מי שמוותר על מעיל בכלל, ומסתפק בכתמיות צבעונית. כאן הקו בקושי משחק תפקיד:
איור של אביאל בסיל ל״גור חתול אדם ארוך שיער״איור של אורית ברגמן ל״הקטר״איור של ליאת יניב ל״יוסי ילד שלי מוצלח״איור של אורה איתן ל״לילה בא״
בעידן הוואקום, העט הדיגיטלי, פחות ופחות מאיירים שמים דגש על איכות הקו בציור; קו שיהיו לו נוכחות ואופי, חיוני וחי, כזה שלא מסתפק בהגדרת המקום שבו יונח הצבע. פינקוס הוא אמן של קו; גם כשהוא משתמש במכחול, הוא מוותר על האפשרות המתבקשת להפיק ממנו כתמים, ומותח קווים עדינים ומדוייקים שתובעים לחיצה מתונה ומאופקת על הדף.
ב״מר גוזמאי הבדאי״ המיר פינקוס את המכחול בעפרונות צבעוניים. למרות שחודם הקשיח מתאים במיוחד לציור קו בעוצמות שונות, הוא סוחט מהם צבע רווי, מוותר כמעט לגמרי על האפשרות לרשתות והצללה, וממלא משטחים ברישול מכוון. פינקוס לוקח את העיפרון עד קצווי האימפרסיוניזם, מפיק ממנו טקסטורות נפלאות של פני הים, כרמים ושדות, שטיח וטקסטיל. אפילו מרצפות השומשום מקבלות חיים חדשים בחסותו. הוא קורא תיגר על תכתיבי המדיום (כיצד משתמשים במכחול וכיצד בעפרון), ויוצר שפה איורית בה קו וכתם נשלבים זה בזה. קווי העפרון של פינקוס החלטיים ונחרצים לא פחות מקווי הדיו שלו, ובכל זאת: עפרון אפשר גם למחוק. עיני למודות הפוטושופ עלזו למראה המקומות בהם קווים מחוקים מעידים על ביקורה של יד מאייר בפריים.
בניגוד לכמה מאחיהם השחורים, קווי המתאר הצבעוניים של פנקוס אינם ברירת מחדל סגנונית. הם מתעמתים ללא הרף עם משטחי הצבע הסמוכים, והופכים את החלל הריק לשחקן נוכח באמצעות הכלתו בקומפוזיציה.
המפגש בין הקו, משטחי הצבע והחלל הלבן יוצר קצב ותנועה, שלא היו יכולים להווצר אילו התמונה היתה ״נצבעת״ במלואה.
גם מעצבת הספר, גילה קפלן, עשתה יד אחת עם פינקוס, ובחרה לספר את הסיפור באותיות פרנק ריהל אדומות, משאירה את האות הקלאסית לחכות במלתחה. אולי הן תמצאנה שם את המעיל השחור שנשאר בחנות.
בו לינמן (Bo Linnemann), מייסד סוכנות העיצוב הדנית קונטרפונקט, סיפר לי על האופן בו הוא רואה את תפקידו כמעצב:
״התפקיד שלי כמעצב הוא להפוך את התוצר לרלוונטי ושימושי, לחשוב איך לעצב משהו שלא ישרת רק את מזמין העבודה, אלא יהיה בעל משמעות גם בעבור אחרים. זו צורת העבודה שלנו, ואני מקווה שגם של רוב המעצבים.
״כשאתה עובד בסקטור הציבורי אתה צריך להיות מודע לכך שזו אינה חברה פרטית שבה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אלא עובד בשם כולנו, ולכולנו יש בעלות על המרחב הציבורי. הגיבור הוא המשתמש ולא החברה או המוסד, ומה שחשוב שהתוצר ׳will make sense׳ בעבורו. דברים שנעשים כמו שצריך יאומצו על-ידי הקהל, ואלה שלא ידחו או יתקבלו בחוסר אהדה. כשאתה מעצב שעובד בעבור הציבור יש לך אחריות גדולה. לא מספיק שנעשה רק מה שמצפים מאיתנו. מחובתנו לאתגר את המשתמש, האזרח, להציע לו משהו שהוא לא ציפה לו, וליצור סטנדרט חדש״.
את הראיון המלא בו מספר לינמן על ראשית דרכו כמעצב, כוחו של העיצוב לשנות את המסומן שמאחורי המסמן כפי שקרה בסמל הכתר הדני, והקשר בין עיצוב נורדי לחברת הרווחה הדנית, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
״הרעיון נבע מהתבוננות במציאות" סיפרו לי קספר סלטו ותומאס סיגסגר. ״אנחנו תמיד מחפשים תשובה אובייקטיבית לשאלה מה נכון לסיטואציה. בניגוד לאמנות שיכולה להיות לגיטימית גם כשהיא חוקרת חומר ומייצרת משהו שלא עובד, אנחנו אף פעם לא נתחיל ממקום שרירותי של התלהבות מחומר מסויים, אחרת זה לא יעבור את המבחן הפרגמטי של העיצוב. השימוש בחומר צריך להיות מוצדק. נשאל מה צריך לעשות, נחקור ונגלה: מה נחוץ כאן? על מה נוח לשבת? על מה אפשר לשבת הרבה זמן? לא נתחיל מהשראה מסויימת. זה אמנם נשמע נוקשה ומתודי, אבל תמיד יש גם מקום לספונטניות.״
את הראיון המלא בו הם מספרים על הכיסא שעיצבו עבר אולם המליאה של האו״ם, תור הזהב של העיצוב הדני, אתיקה מקצועית ויחסי העבודה ביניהם , אפשר לקרוא בפורטפוליו.
המעצב הגרפי קלאוס דו ( Claus Due) סיפר לי על הרגע החד-פעמי בו פוגשים מישהו לראשונה, ועל האופן בו הוא מהווה מפתח לעבודת העיצוב שבאה בעקבותיו:
״אנחנו לא רואים בעצמנו אנשי אסטרטגיה, אלא עובדים עם אינטואיציה. כשאתה פוגש אנשים בפעם הראשונה אתה יכול לחוש באסתטיקה מהאופן שבו הם יושבים, מתלבשים ומדברים. אם אתה פתוח לפגוש ולהרגיש אותם, יהיה לך קל לעבוד איתם.״
על זאת וגם על ההבדל בין פרסום לעיצוב גרפי, חשיבותו של קונספט ומה צריך לזכור מעצב קטלוגים אפשר לקרוא בפורטפוליו
וכך אמר לי מורטן וינדלב (Morten Windelev), בעל הסטודיו לעיצוב Re-Public בקופנהגן:
״הנינוחות והדמוקרטיות שבתוכן אנחנו חיים, יכולות להעיד על כך שחסר לנו משהו בעיצוב, כי אנחנו לא צריכים להלחם על הרעיונות שלנו: אנחנו לא מוכנים לקחת את הסיכוי שלא יאהבו אותנו; תמיד יש תחתינו רשת בטחון; הכל קל מדי; המסקנות אינן חותכות. אין עניין של חיים ומוות, הרי לא תמות כאן מרעב. הכל נקי, נעים לעין, נעים למגע, אפילו הצבעים בחוץ אינם חריפים, אין ביניהם קונטרסט. כשאתה גדל בסביבה רכה, זה מתבטא באופן שבו אתה מעצב״.
הראיון עם וינדלב הוא פרק ראשון מתוך סדרת מפגשים שאני עורכת עם מעצבים דניים, המתפרסמים ב״פורטפוליו״. את הפוסט המלא אפשר לקרוא כאן:
כשהמטוס נוחת אני נכנסת לבית הדפוס. עוד לא פתחתי את חגורת הבטיחות וכבר המבט אוסף אליו את עוצמת האור, הסקאלה הצבעונית ומידת הקונטרסט ששוררות בחוץ, ואני מתחילה לשגר בקשות דמיוניות אל הדפס כדי לכייל את הנוף עם זה שבתוך הראש: תוריד בצהוב, פה זה בהיר מדי, כאן זה נראה לי שרוף. כשנחתתי בדנמרק באמצע יוני אמרתי לו שיוריד ציאן בכל הפלטה, הרי לא יכול להיות גוון קריר כזה באמצע הקיץ.
כבר אז היה מי שהזהיר אותי מהחורף. מאז, נדמה לי, לא פגשתי דני אחד שלא התרה בפני על היום שיעלה מאוחר וירד מוקדם, הסגריר, ההתכנסות, החשכה. על האור הרך-תמיד שמעמיק את הגוונים, מנחם ומרווה, שהעיניים כמהות להכניס פנימה, אל תוך הגוף, אין מדברים.
איך קורה שאנשים שיראים כל-כך מהחושך, לא מוצאים מילה טובה אחת בשביל אור נהדר כזה?
אולי כי בניגוד לארעיות החצי-שנתית של החושך, סוג האור נועד להשאר. מי שחווה את הימים האינסופיים של הקיץ, יכול להרתע מן החשכה, אך מי שלא צמצם עפעפיים וכיווץ גבינים מעודו, מקבל בשוויון נפש את היכולת לפקוח עיניים לרווחה.
בכל אחת מהפעמים בהן עמדתי ברמזור של רחוב אגרון פינת המלך דוד נשאתי עיני אל שער יפו, אך לשווא. המבט לא הצליח לחדור מבעד לחומות מלון הבוטיק היוקרתי שנהנה מהפריווילגיה שניטלה מעוברי האורח: נוף לעיר העתיקה. פקקי התנועה של מרכז העיר היוו עבורי כר פורה לטיפוח טינה כלפי וועדות ואדריכלים שנוטלים לעצמם את הזכות לחסום לי את המבט. המנהג המקומי להצמיד ולהצמד, איך אומרים, לא בא לי טוב.
קצת ספייס בבקשה
***
ביום ראשון שמנו פעמינו לאלסינור. כל מי שנסע בתחבורה ציבורית בדנמרק יודע שהמקומיים מכבדים מרחב אישי, ולא נדחפים לזה של השכן לקרון. איזו הקלה. גם הדרך עברה בניחותא, מצידה האחד של המסילה שדות ירוקים, מצידה האחר – הים. נעים לגלות שאפשר להנות מתחושה של מרחב גם בארץ קטנה יחסית.
מכבדים את המרחב האישי
באנו לבקר בטירת קרונברג ומצאנו שבשנה החולפת נחנך ברחבת השער שלה המוזיאון הלאומי הימי של דנמרק. האתוס הימי הוא אמנם עניין גדול עבור צאצאי הויקינגים, אבל לא בטוח שדווקא טירתו המפוארת של המלט זקוקה לנדבך נוסף של צורה או של תוכן, או לתוספת סמליות. למעלה מארבע מאות שנה היא נהנתה מבדידות מזהרת במקום בו נפגשים הים הצפוני והבלטי, השקיפה על חופי שבדיה ממרחק בטוח, ועשתה קריירה מהדיפת נסיונות פלישה לא רצויים. נוכחותו של מונומנט חדש ברחבת הכניסה שלה יכול היה להיות גסות רוח של ממש, אלמלא הוחבא היטב.
טירת קרונברג. לבנות או לא לבנות?
לדפוק הופעה מוצנעת
יצאנו מתחנת הרכבת השוכנת על קו המים. בינה ובין הטירה שבקצה האופק נמתחת טיילת רחבת ידיים ודלה בפרטים שמעניקה לטירה נוכחות בלעדית כמעט, מובילה אליה וממנה כאילו לא היה בעיר דבר בילתה. העין דוהרת קדימה אל הצריחים הירקרקים, לא נרמזת ולא מנחשת איזו הפתעה צפויה לה בעוד רגע.
הטיילת של אלסינור עם הצריחים הירקרקים ברקע. הארטיקים והכבאיות אינם ההפתעה המדוברת.
לפתע נקטעת רחבת האבן. פיר בטון חשוף, ספק חפיר ספק מעגנה, נפער תחת הגשר עליו אנו פוסעים. אין בנמצא כיתוב בולט המכריז מה פשרו, ולרגע נדמה שנחשף כאן אתר ארכאולוגי מהעתיד. למרות מיקומו המוסווה, המפתיע, של המבנה התת-קרקעי הבוקע מן הבטון, קירות הזכוכית הגדולים ומדרונות המתכת מעניקים לו נוכחות מונומנטלית. האגו של המלט חתם עם האתוס הוויקינגי הסדר ביניים: לאחרון הותר לדפוק הופעה מוצנעת.
איך מחביאים מונומנט?
רשימת המטלות של אדריכל הפרוייקט, ביירק אנגלס (Bjarke Ingels), כללה בוודאי מספר סעיפים: לתכנן בניין איקוני שיפאר את המורשת הימית של דנמרק, לא להאפיל על טירת קרונברג (היא נכללת ברשימת אתרי המורשת לשימור של אונסקו), לגמור את הפרוייקט עד גיל 40. אנגלס עמד בכולן. המבנה שנחבא מתחת לפני הקרקע נסתר מן העין במבט ראשון, אך מרגע גילויו נחרט מראהו יוצא הדופן בזכרון.
מבט מחללי התצוגה אל החצר
מיקומו התת-קרקעי של המוזיאון סביב מבדוק בטון משנות החמישים, מצניע את נוכחותו במרחב, ומחייב את המבקרים להכנס אל שעריו כמי שיורדים אל המצולות. חללי התצוגה של המוזיאון נחפרו סביב המבדוק, המשמש כחצר פנימית אשר מדרונות מקורים בזכוכית נמתחים מצידה האחד לאחר על מנת לגשר בין חללי התצוגה. הללו מוליכים את המבקרים מצד לצד בגוף נטוי, בעיניים משוטטות ובמבטים נשברים, כמו היו צפים וצוללים מעל ומתחת לגלים.
לרדת אל המצולות
לעלות אל פני המיםפרט מתוך מערכת ההכוונה, המציג סכמה של מבנה המוזיאון. בלבן – המבדוק המקורי שמהווה את החצר הפנימית, באפור – חללי התצוגה שנחפרו סביבו.
השיפועים, האלכסונים והזגוגיות המרצדות מאפיינים גם את החלל הפנימי:
מזל שהצבעוניות מאופקת, אחרת באמת אפשר היה לחטוף מחלת ים:
(חוץ מאשר בשירותים. אם כבר מחלת ים – זה המקום הנכון)
תצוגה של מוזיאון ימי יכולה להיות עניין די משמים. ביננו, הרי קיימים בעולם דברים עסיסיים יותר מאשר נתונים על סחורות, דגמים מיניאטוריים של אוניות או מכתבי מלחים. התצוגה שעוצבה על ידי סטודיו Kossmann.dejong מצליחה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו ולתמוך בקונספט האדריכלי. יחדיו הם מספרים סיפור שמסייע להבנות את האתוס הימי הלאומי: סיפור על הקשר הבלתי ניתן להתרה של דנמרק עם הים הגדול – שוקק ובינלאומי, רווי הרפתקאות, עמוק ומסתורי.
*
בחזרה לרמזור
בירושלים הנדל״ן שמתחת לפני הקרקע שמור למתים בלבד. במקום בו עבר פעם רחוב ממילא ניצבים מלון הבוטיק והקניון, נישאים על גבי קומות החניון שמצמיד אותם אל מפלס העיר העתיקה. הדרך אל שער יפו עוברת בסופר-פארם, והמבט שתר אחריו נתקל במערך חומות חדש, המגן על אורחי המלון וחובבי השופינג מפני השד-יודע-מה.
חופש ההתבוננות מעולם לא נחשב כאן לערך, נהפוך הוא: אנשי ירושלים מתמחים בהתגוננות מפני מבטים. המרחב פועל בהתאם: מפוצל, מתבצר, ממודר ומדיר. במקום בו נהוג להצמד יש צורך להדוף, הצורך נהפך להרגל, וההרגל – לטבע.
בעוד הטריפ של הגדול הוא קפיצה בטרמפולינות, הקטן מוכן לבלות את מרבית שעות היום בנדנדה. יש משהו דומה בשתי התשוקות האלה; תנופת ההתרוממות, תחושת הריחוף לרגע, כח הכבידה ששומר על מרחק בטוח מהקרקע והריתמוס של חוזר חלילה.
הנדנדות בפארק שמעיפות גבוה ולמעלה, מעניקות למתנדנד תחושת ריחוף טרפזית. השרשראות שלהן ארוכות במיוחד, הצירים משומנים היטב, ובמסגרות הגותיות האדומות יש הזמנה למשחק והבטחה למפגש עם צמרת העץ. אף הורה, גבוה ווקינגי ככל שיהיה, לא יוכל למתוח את הזרועות גבוה מספיק, כדי לתת דחיפה הגונה בשיא הגובה. המעבר בתנועה מעמידה לשכיבה הוא חוויה קרקסית זעירה לילדים, למבוגרים ולכל מי שמעז בעצם. למרות סמיכותן של הנדנדות זו לזו הן מייצרות חוויה פרטית. השילוב בין תנוחתו המקובעת של הגוף לנקודת המבט שמשתנה עם התנועה, מפנה את המתנדנדים הרחק אל האופק; קצה הפארק, צמרת העץ, השמים, ונדמה שהם נעים בכיוון משותף כמו להקת ציפורים נודדות.
הטרמפולינות השקועות בגבעה הירוקה מספקות למנתרים יתרון מובנה. גם לדרדקים בני שנתיים שאינם מעזים להתיק את כפות הרגליים מהמשטח הגמיש, הלוקיישן מבטיח להרגיש על-הגובה. הרשת השחורה מקפיצה בנדיבות, ומעניקה לגוף הנוחת תחושת-נגד מקרקעת. הטרמפולינות פזורות ברצף המייצר מפגש חברתי בין ילדים שוחרי קפיצות ושוויץ, אשר מביטים על הפארק מלמעלה וזה על זה בגובה העיניים כמו להקת צפרדעים בשלולית.
הנדנדות והטרמפולינות בפארק של אוסטברו מספקות חוויה מהנה משום שהן בנויות ומתוחזקות היטב: הקפיצים נמתחים, החבלים גמישים, הצירים משומנים, אך מעבר לפן הטכני ניכרת בהן תבונתו של המעצב, אשר השכיל לבחון את החוויה הפיזית של המשתמש, לתמוך בה ולהעצים אותה באמצעות עיצוב הסביבה. חוויה שונה בתכלית היתה נוצרת לו היו הטרמפולינות ניצבות בגובה הקרקע כשהן מוקפות בגדר, או אילו היו הנדנדות סדורות במעגל ומשתלשלות ממסגרות ברזל נמוכות, אולם כפי שהיטיבו להבין המעצב או המעצבת – ציפורים לא יכולות לנתר בשלולית, וצפרדעים אינן נודדות.
הדסה קל 