רואה, חושבת, מעצבת
לרגל הטור ה-30 והאחרון לעונה זו של ״זהר צפוני״, שהתפרסם בשלוש השנים האחרונות בפורטפוליו, נפגשתי עם יובל סער העורך לשיחה על עיצוב דני, השפעה תרבותית והיתרונות שבאאוטסיידריות. את הראיון המלא (הפעם אני מהצד של התשובות) אפשר לקרוא בפורטפוליו.
יוספינה אקוומה הופמייר למדה ג׳ז עכשווי ב־New School בניו יורק ועד גיל 28 הייתה זמרת ומלחינה. כיום היא הבעלים והמנהלת האמנותית של File Under Pop, חברה שמעצבת ומייצרת טפטים, אריחים וצבע. על הקשר בין שני העיסוקים שלה היא מספרת: ״חווית הנגינה והכתיבה המוזיקלית לימדה אותי ליצור הרמוניות ומרווחים נכונים בין תווים באופן אינטואיטיבי, ואת זה לקחתי לתחום העיצוב שבו אני אוטודידקטית. המוסיקה מלווה אותי תמיד, ומשפיעה על העבודה שלי למרות שאני לא עושה בה שימוש מודע. אני סומכת על כך שכל מה שחוויתי בחיי כבר נמצא שם; אני לא צריכה למשוך את זה בכוח״.
על זאת ועל המעבר מדנמרק לאיטליה, הפער בין הכוונה הראשונית לתוצאה הסופית ועבודה עם צבעים, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
המעצבת התעשייתית רקה האגן פתחה ביחד עם עוד 17 קרמיקאיות ומעצבות את חברת הקרמיקה הדנית – מפעל קרמיקה שמבוסס על מודל שיתופי. על ההבדל בין להיות בעלת מלאכה למעצבת היא אומרת:
״בניגוד לבעלת מלאכה, מעצבת תעשייתית אינה מחוייבת לחומר מסויים. במשך עשר שנים עבדתי רק עם זכוכית, אבל הסקרנות הובילה אותי לבדוק האם אני יכולה להשתמש בידע הזה גם בעבודה עם חומרים אחרים. את היכולת לבנות צורה תלת־ממדית ולצקת חומר בטמפרטורה גבוהה אפשר להעביר מחומר לחומר. להתרכז בעבודה עם חומר אחד זה כמו לרכוב על אופניים: את אמנם עושה את זה בקלות, אבל דבקה בדרך מסויימת ויכולה לשכוח איך לפתוח את הראש ולספר סיפורים אחרים״.
על זאת ועל מפעל הקרמיקה, אסתטיקה סקנדינבית ושפה אישית אפשר לקרוא בפורטפוליו.
מריה אינשטיין בילמן, שביחד עם פיליפ אינשטיין ליפסקי מהווים את The Einstein Couple, מתמחים ביצירת פתיחים לסדרות טלויזיה ובהשקת סרטים. על הראציונל שמאחורי עיצוב כרזה לסרט היא אומרת:
״סרט הוא עבודת אמנות וכשלוקחים פריים מתוך סצנה ושמים אותו על הפוסטר זה לא בהכרח משכנע ויכול לצאת ׳אחד לאחד׳. לפעמים הבמאי עשוי לחשוב שזה מדוייק כי בחרנו את סצנת המפתח, אבל זאת לא תמיד הדרך להגיע אל הקהל שלך״.
״הרעיונות תמיד נולדים מן התוכן, אבל הנסיון שלנו בפרסום מלמד שיש פער בין המוצר לבין האופן שבו אנחנו מראים אותו: כשאת מעצבת מודעה לאייפון תציגי אותו במיטבו, לא כמו הדבר השרוט הזה שאני מחזיקה ביד. אותו הדבר בכרזה לסרט: זו אריזת המתנה; ככל שהיא תהיה יפה יותר, כך תרצי יותר לפתוח אותה. אם יש לך סרט נהדר, את חייבת לעשות לו אריזה נהדרת כי אז אנשים יפתחו אותה. אם זה לא יקרה לא ימכרו כרטיסים והסרט ימות, אבל האריזה תמיד נובעת ממה שבפנים״.
על זאת ועל איך אורזים סרט שעדיין לא קיים, מאפייני הקולנוע הדני ואיך מוכרים את לארס פון טרייר, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
אקיקו קווהטה היא אדריכלית ומעצבת רהיטים יפנית שלמדה אדריכלות, נגרות, ושוב אדריכלות, וקן ווינטר הוא נגר אמן דני שבחר את המקצוע כבר בגיל עשר. על עבודתם המשותפת הם מספרים:
״אנשים מרגישים בהבדל בין הפריטים שאנחנו עושים לבין פריטי העץ שמייצרים בזול רחוק מכאן, ואין להם פיניש. אפשר לעבד עץ ברמה מאוד גבוהה אם משקיעים בזה את הזמן הנדרש, אבל היום אין הרבה אנשים שרוצים לשלם על הזמן הזה. הדברים שלנו נוגעים באנשים במקום לא מודע, כי קודם כל רוצים לגעת בהם, אבל כשהולכים לחנויות העיצוב הגדולות לא רוצים לגעת בעץ, כי עדיין רואים את הסימנים שהותיר המסור. זה לא מושך באותו אופן״.
על חלוקת התפקידים בינהם, מקורות ההשראה וההבדלים שבין העיצוב היפני לעיצוב הדני, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
סימונה מסקי (Simona Maschi), מייסדת שותפה ומנכ״לית המכון לעיצוב אינטראקטיבי בקופנהגן (CIID), מספרת:
״אנחנו לא מייצרים מערכות בקרה שמטרתן לאכוף את החוקים ולוודא שאנשים אכן עושים את עבודתם, אלא מתרכזים בשיפור איכות החיים. בשלב העבודה הבא שלנו הייתי רוצה להתרכז באמון כבסיס לעיצוב… דוגמה לכך היא המטרו בקופנהגן: ההנחה היא שקנית כרטיס, אין נקודת ביקורת. כמובן שאחת לכמה זמן יכול לעבור מבקר כרטיסים, אבל זה שונה מאוד מהשיטה במילאנו, פריז או ניו־יורק שמבוססת על בקרה ובידוק. זה יפהפה. יש לי הרגשה שבגלל זה קשה יותר לרמות. אני רוצה לבדוק מה יקרה אם ניישם את הדינמיקה הזאת במקומות אחרים: בתי חולים, בתי ספר, נמלי תעופה; איך יראו החיים, החברה, כמה כסף נוכל לחסוך על כל הבידוק הזה?
״אני יודעת שזה חלום משוגע אבל אני אוהבת את הרעיון הזה: אם נעצב דברים שהם כל־כך נהדרים, והם נותנים כל־כך הרבה ערך לחיים כי הם מבוססים על אמון, אנשים יאמצו אותם. זה החלום שלי״.
מה ההבדלים בין עיצוב מסורתי לחשיבה עיצובית? מהן התמורות שחלו בתחום במהלך השנים? ואילו אתגרים והזדמנויות עומדים בפניו כיום? תשובות לשאלות האלה ולשאלות אחרות אפשר למצוא בפורטפוליו.
קספר הייקנסקולד (Casper Heijkenskjöld) – מעצב גרפי שנולד וגדל בשבדיה, למד עיצוב גרפי בדנמרק ועובד קופנהגן, מספר על הפער שיכול להווצר בין התוכנית של המעצב לאופן שבו עבודתו מתקבלת על ידי הקהל:
״הלוגו שעיצבתי לסטודיו למחול STEPZ נועד להעביר תנועה וגמישות; התייחסתי אליו כמו אל תמונה בחשיפה ארוכה. בכלל, אני חושב שהאהבה שלי לאנימציה באה לידי ביטוי גם בעיצוב לפרינט. רצינו ליישם את אותו רעיון גם באתר האינטרנט של הסטודיו, כך שתנועת העכבר תצייר את ה׳מריחות׳ של הלוגו. למרות שזה נראה כמו רעיון טוב, חלק מהגולשים חשבו שזו תקלה, ולכן נאלצנו לבטל את זה. זה פקשוש שלנו – חוסר הבנה של קהל היעד. כמעצבים אנחנו אמורים לשים את הרעיונות שלנו במקום שאליו הם שייכים״.
אמנית התכשיטים אנטה דאם מספרת:
״למרות שניתן לענוד את התכשיטים שלי, אני רואה אותם כאמנות. אני מתבטאת ביחס אליה, למרות שאני מתייחסת לגוף; זה אופן של רפלקסיה על המציאות. העבודה בסדנה מרגיעה אותי: אני אוהבת את החלק הפיסולי ואת מלאכת היד; אני יכולה להתרכז באופן חנוני לחלוטין במלאכה הפיזית, למשל לרקע משהו, ולעבוד על משהו קטן במשך זמן רב.
״אחר כך זה פינג פונג שאני משחקת עם עצמי בין הרעיון, החומר, הדבר שרציתי לבטא והשאלה אם אנשים אחרים רואים באובייקט את מה שאני מנסה להעביר… מה הם מבינים מזה? באיזה אופן זה עובד? התכשיט צריך לחיות באופן עצמאי ולספר את הסיפור שלו״.
״אני יוצרת אמנות לבישה; יש אמנים שמתרכזים יותר בגוף, אני לא. הרעיון בשבילי הוא שאם את עונדת את זה ויוצאת אל העולם את יוצרת תקשורת אחרת, משום שאת פוגשת אנשים כל הזמן.
התכשיט שהאשה עונדת קשור אליה בצורה כלשהי, הוא כבר לא שלי. היא עונדת אותו כי יש לו משמעות בעבורה, כדי לסמל משהו או כדי להעביר מסר; התכשיטים עושים את זה משום שהם מאוד ׳נראים׳. אני מקווה ויודעת שהתכשיטים מביאים ליצירת דיאלוג אחר ממה שהיה נוצר אלמלא הם היו שם. אנשים שואלים עליהם״.
על זאת ועל הומור, השראה, מערכות יחסים והאופן שבו הם באים לידי ביטוי בתכשיטים שהיא מעצבת, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
סופי בייאר (Sofie Beier); מעצבת פונטים, חוקרת קריאות (legebility) וראשת התוכנית לתואר שני בעיצוב אות והכוונה במרחב באקדמיה המלכותית לאמנות ועיצוב של דנמרק, מספרת מה מייחד את עיצוב האות בדנמרק:
״יש לנו מסורת של שילוט לבניינים שמקורה ברקע האדריכלי של המעצבים, שנובע מהחינוך שלהם בבתי הספר לאדריכלות, ולעומת זאת אין מסורת מפוארת של עיצוב טקסט רץ ואות לספר. מטרת עיצוב האות במסורת הדנית היא שילוט. אני חושבת שיש שפה חזותית דנית שמתאפיינת בשילוב של קשיחות וידידותיות״.
על ההבדל בין עיצוב גרפי לעיצוב אות היא אומרת:
״בעיצוב גרפי אין חוקים; את יכולה לעשות דברים בהרבה צורות וזה בסדר. בעיצוב אות יש הרבה חוקים וכל העניין הוא ללמוד אותם, ואחר כך לשכוח אותם כדי לא להסתבך, ואז פשוט להתחיל לעבוד״.
על זאת וגם על הסיבה שמעצבת פונטים בוחרת לכתוב דוקטורט, על היתרון המקצועי שלה ביחס לחוקרים מסורתיים ועל טיפוס האות האידאלי, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
Lasse Andersen מסטודיו Dark Matters, שמעצב בתנועה עבור מועדונים, מוזיאונים ופרוייקטים אמנותיים, מספר מה חשוב לו בכל סוגי העבודה שבהם הוא מעורב:
״חשוב לי שיהיה שיתוף פעולה טוב עם הלקוח; לעבוד יחד למען מטרה משותפת. ישנם שני קצוות מסוכנים: או שאתה מנסה לדחוף את זה יותר מדי ואז הפרויקט לא מתחיל כמו שצריך, או שאתה מנסה לרצות את הלקוח ואז אתה עובד ללא תשוקה. צריך למצוא את דרך האמצע שבה אתה מציע אפשרויות שונות במקום להיענות לבקשה באופן אוטומטי״.
״מה שהכי חשוב זה עם מי אתה עובד; שותפי חלומות יכולים להפוך כל פרויקט לפרויקט חלומות. אם לשותף שלך יש חזון ויש לו מספיק כסף בעבורך, זה נהדר: אתה יכול לעשות כל דבר. פחות חשוב מאיזה תחום. הרי כך זה עובד גם בחיים הפרטיים: אתה לא רוצה להתעסק עם אנשים שמביאים קארמה רעה ואנרגיה שלילית. מה שחשוב זה להיות מוקף באנשים טובים. אם אתה מוצא את השותף הנכון, שיש לו חזון שאפילו לא חשבת עליו, זה יכול להיות מושלם. כשיש סינרגיה אתה מגיע למקום שבו אתה יודע בדיוק מה אתה רוצה והרעיונות מלבלבים״.
על זאת ועל עבודה עם טכנולוגיה חדשה, עיצוב למוזיאונים ועיצוב לאנשים שיכורים, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
הדסה קל 