בעוד הטריפ של הגדול הוא קפיצה בטרמפולינות, הקטן מוכן לבלות את מרבית שעות היום בנדנדה. יש משהו דומה בשתי התשוקות האלה; תנופת ההתרוממות, תחושת הריחוף לרגע, כח הכבידה ששומר על מרחק בטוח מהקרקע והריתמוס של חוזר חלילה.
הנדנדות בפארק שמעיפות גבוה ולמעלה, מעניקות למתנדנד תחושת ריחוף טרפזית. השרשראות שלהן ארוכות במיוחד, הצירים משומנים היטב, ובמסגרות הגותיות האדומות יש הזמנה למשחק והבטחה למפגש עם צמרת העץ. אף הורה, גבוה ווקינגי ככל שיהיה, לא יוכל למתוח את הזרועות גבוה מספיק, כדי לתת דחיפה הגונה בשיא הגובה. המעבר בתנועה מעמידה לשכיבה הוא חוויה קרקסית זעירה לילדים, למבוגרים ולכל מי שמעז בעצם. למרות סמיכותן של הנדנדות זו לזו הן מייצרות חוויה פרטית. השילוב בין תנוחתו המקובעת של הגוף לנקודת המבט שמשתנה עם התנועה, מפנה את המתנדנדים הרחק אל האופק; קצה הפארק, צמרת העץ, השמים, ונדמה שהם נעים בכיוון משותף כמו להקת ציפורים נודדות.
הטרמפולינות השקועות בגבעה הירוקה מספקות למנתרים יתרון מובנה. גם לדרדקים בני שנתיים שאינם מעזים להתיק את כפות הרגליים מהמשטח הגמיש, הלוקיישן מבטיח להרגיש על-הגובה. הרשת השחורה מקפיצה בנדיבות, ומעניקה לגוף הנוחת תחושת-נגד מקרקעת. הטרמפולינות פזורות ברצף המייצר מפגש חברתי בין ילדים שוחרי קפיצות ושוויץ, אשר מביטים על הפארק מלמעלה וזה על זה בגובה העיניים כמו להקת צפרדעים בשלולית.
הנדנדות והטרמפולינות בפארק של אוסטברו מספקות חוויה מהנה משום שהן בנויות ומתוחזקות היטב: הקפיצים נמתחים, החבלים גמישים, הצירים משומנים, אך מעבר לפן הטכני ניכרת בהן תבונתו של המעצב, אשר השכיל לבחון את החוויה הפיזית של המשתמש, לתמוך בה ולהעצים אותה באמצעות עיצוב הסביבה. חוויה שונה בתכלית היתה נוצרת לו היו הטרמפולינות ניצבות בגובה הקרקע כשהן מוקפות בגדר, או אילו היו הנדנדות סדורות במעגל ומשתלשלות ממסגרות ברזל נמוכות, אולם כפי שהיטיבו להבין המעצב או המעצבת – ציפורים לא יכולות לנתר בשלולית, וצפרדעים אינן נודדות.
הדסה קל 