רואה, חושבת, מעצבת
ביום שלישי ה-18.10.16 אתארח לשיחה על עיצוב דני ב־Culture Østerbro בקופנהגן.
אספר על כמה מהעקרונות שעומדים בבסיסו, והאופן שבו הם באים לידי ביטוי בעבודתן-ם של מעצבים ומעצבות מתחומים שונים. השיחה, שתתבסס עלהראיונות שאני עורכת במדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו, תתקיים באנגלית ותלווה במגוון דימויים. עוד פרטים כאן.
מהפינה השמאלית למעלה עם כיוון השעון, עבודותיהם של:
Monstrum, Akiko Kuwahata & Ken Winther, The Einstein couple
Cecilie Manz, Kontrapunkt, Tora Urup
אלסנדרו צרפתי (Alessandro Sarfatti), הבעלים של astep ודור שלישי למשפחה איטלקית שעוסקת בעיצוב ויצור גופי תאורה, מכנה את עצמו ״המתווך האמנותי״:
״אני לא מחזיק בכישורים מושלמים של עיצוב, טכנולוגיה, שיווק או מכירות, אבל אני יודע קצת מכל דבר וחושב שאני מבין למה בעלי המקצוע מתכוונים. לעיתים קרובות אנשים לא מספיק מקשיבים זה לזה ולכן הם לא מבינים אחד את השני, וכאן אני נכנס לתמונה. התפקיד שלי הוא לומר ׳תראה, היא אמרה כך וכך ואתה הבנת משהו אחר׳. אני מתווך בין המעצבים, המחלקה הטכנית, הלוגיסטיקה והכספים״.
על העיצוב הדני הוא אומר:
״עיצוב סקנדינבי היום הוא קצת שונה (ביחס לתקופת הזוהר שלו בשנות ה־50 וה־60). למרות שהוא מאוד מצליח אני חושב שחסרה בו שאיפה לחדשנות. הוא קורקטי, מעוצב היטב מבחינה אסתטית, מוצג היטב מבחינת השיווק, ומתומחר נכון כדי למכור בהיקפים גדולים. מהבחינה הזאת הוא דמוקרטי, אבל אני לא מתרשם מזה במיוחד. אני מעריך את ההצלחה והיכולת להביא דברים יפים לבתים ולמשרדים, חלק מהם יש לי בבית, אבל כשזה מגיע לאופן היצור ולכוונה ליצור משהו חדש, זה חלש ביחס לעבר שלהם״.
על זאת ועל יחסים בין יזם למעצב, מעורבות בתהליך העיצוב והמרחק בין איטליה לדנמרק, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
אקיקו קווהטה היא אדריכלית ומעצבת רהיטים יפנית שלמדה אדריכלות, נגרות, ושוב אדריכלות, וקן ווינטר הוא נגר אמן דני שבחר את המקצוע כבר בגיל עשר. על עבודתם המשותפת הם מספרים:
״אנשים מרגישים בהבדל בין הפריטים שאנחנו עושים לבין פריטי העץ שמייצרים בזול רחוק מכאן, ואין להם פיניש. אפשר לעבד עץ ברמה מאוד גבוהה אם משקיעים בזה את הזמן הנדרש, אבל היום אין הרבה אנשים שרוצים לשלם על הזמן הזה. הדברים שלנו נוגעים באנשים במקום לא מודע, כי קודם כל רוצים לגעת בהם, אבל כשהולכים לחנויות העיצוב הגדולות לא רוצים לגעת בעץ, כי עדיין רואים את הסימנים שהותיר המסור. זה לא מושך באותו אופן״.
על חלוקת התפקידים בינהם, מקורות ההשראה וההבדלים שבין העיצוב היפני לעיצוב הדני, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
סימונה מסקי (Simona Maschi), מייסדת שותפה ומנכ״לית המכון לעיצוב אינטראקטיבי בקופנהגן (CIID), מספרת:
״אנחנו לא מייצרים מערכות בקרה שמטרתן לאכוף את החוקים ולוודא שאנשים אכן עושים את עבודתם, אלא מתרכזים בשיפור איכות החיים. בשלב העבודה הבא שלנו הייתי רוצה להתרכז באמון כבסיס לעיצוב… דוגמה לכך היא המטרו בקופנהגן: ההנחה היא שקנית כרטיס, אין נקודת ביקורת. כמובן שאחת לכמה זמן יכול לעבור מבקר כרטיסים, אבל זה שונה מאוד מהשיטה במילאנו, פריז או ניו־יורק שמבוססת על בקרה ובידוק. זה יפהפה. יש לי הרגשה שבגלל זה קשה יותר לרמות. אני רוצה לבדוק מה יקרה אם ניישם את הדינמיקה הזאת במקומות אחרים: בתי חולים, בתי ספר, נמלי תעופה; איך יראו החיים, החברה, כמה כסף נוכל לחסוך על כל הבידוק הזה?
״אני יודעת שזה חלום משוגע אבל אני אוהבת את הרעיון הזה: אם נעצב דברים שהם כל־כך נהדרים, והם נותנים כל־כך הרבה ערך לחיים כי הם מבוססים על אמון, אנשים יאמצו אותם. זה החלום שלי״.
מה ההבדלים בין עיצוב מסורתי לחשיבה עיצובית? מהן התמורות שחלו בתחום במהלך השנים? ואילו אתגרים והזדמנויות עומדים בפניו כיום? תשובות לשאלות האלה ולשאלות אחרות אפשר למצוא בפורטפוליו.
קספר הייקנסקולד (Casper Heijkenskjöld) – מעצב גרפי שנולד וגדל בשבדיה, למד עיצוב גרפי בדנמרק ועובד קופנהגן, מספר על הפער שיכול להווצר בין התוכנית של המעצב לאופן שבו עבודתו מתקבלת על ידי הקהל:
״הלוגו שעיצבתי לסטודיו למחול STEPZ נועד להעביר תנועה וגמישות; התייחסתי אליו כמו אל תמונה בחשיפה ארוכה. בכלל, אני חושב שהאהבה שלי לאנימציה באה לידי ביטוי גם בעיצוב לפרינט. רצינו ליישם את אותו רעיון גם באתר האינטרנט של הסטודיו, כך שתנועת העכבר תצייר את ה׳מריחות׳ של הלוגו. למרות שזה נראה כמו רעיון טוב, חלק מהגולשים חשבו שזו תקלה, ולכן נאלצנו לבטל את זה. זה פקשוש שלנו – חוסר הבנה של קהל היעד. כמעצבים אנחנו אמורים לשים את הרעיונות שלנו במקום שאליו הם שייכים״.
הפעם הראשונה שבה הבנתי משהו לגבי עיצוב דני היתה בסניף הדואר שליד הבית. ביקשתי מהפקיד לבחור את הבולים בעצמי, והוא ענה שהוא כבר נתן לי את הכי יפה, הצביע על הבול החום הקטן, והסביר לי שהוא מוקדש לאדריכל דני מפורסם.
מאז שמתי לב לשני דברים:
הראשון – למעצבים דנים (ובכלל זה לאדריכלים) יש כאן מעמד של חיים נחמן ביאליק: לא רק שכולם שמעו עליהם, אלא שאפשר למצוא את העבודות שלהם בכל מוסד ציבורי וכמעט בכל בית. אל נא תאמר ״שירים ופיזמונות״, אמור PH Lamp. אל נא תאמרי ״שולחן ערוך״, אמרי כיסא של ואגנר.
השני – לדנים יש קראש על כסאות. בין אם זה בחדר המורים בבית הספר, בחדר הישיבות של משרד מיתוג או בפינת האוכל בבית, כסאות מעוצבים הם הלחם והחמאה של הפנים הדני: מככבים בתערוכות מוזאליות, נמכרים בחנויות יוקרה, ואם יש לך מזל – תמצאי אותם מונחים על המדרכה אחרי שבעליהם הקודמים רכשו סט חדש. בכלל, לדנים מאוד חשוב שיהיה לך נח.
פגשתי גם כמה אנשים שלא נולדו בדנמרק. הם מיהרו לצאת מהבית לפני ההפצצה הבאה ואת כל הכסאות השאירו מאחור. לא יכולתי שלא לחשוב על סבא וסבתא שלי שנולדו לא רחוק מכאן וסבלו מאותה בעיה.
להיסטוריה יש אירוניה, לפעמים: ארנה יקובסון, אדריכל מפורסם ויהודי, לקח את הרגליים ונמלט מכאן בזמן המלחמה. כשהיא נגמרה הוא חזר לדנמרק, ועיצב כסאות שנמכרים היום באלפים רבים של קרונות בחנויות העיצוב שבמרכז העיר.
האוטופיה הדנית מאפשרת עיצוב נינוח של כסאות מתחשבים ומוקפדים, למי שזה חשוב ושידו משגת, אבל יש מי שדופקת על הדלת, לפעמים עם תינוק על הידיים, לפעמים לבד. שני העולמות ממעטים להפגש, כאילו שלהמשיך ולהתקיים כמו שני קווים מקבילים זאת בכלל אפשרות. לאלה גם לאלה מוקדש הפרוייקט TAKE A SEAT.
לצפיה בפרוייקט המלא לחצו כאן.
אמנית התכשיטים אנטה דאם מספרת:
״למרות שניתן לענוד את התכשיטים שלי, אני רואה אותם כאמנות. אני מתבטאת ביחס אליה, למרות שאני מתייחסת לגוף; זה אופן של רפלקסיה על המציאות. העבודה בסדנה מרגיעה אותי: אני אוהבת את החלק הפיסולי ואת מלאכת היד; אני יכולה להתרכז באופן חנוני לחלוטין במלאכה הפיזית, למשל לרקע משהו, ולעבוד על משהו קטן במשך זמן רב.
״אחר כך זה פינג פונג שאני משחקת עם עצמי בין הרעיון, החומר, הדבר שרציתי לבטא והשאלה אם אנשים אחרים רואים באובייקט את מה שאני מנסה להעביר… מה הם מבינים מזה? באיזה אופן זה עובד? התכשיט צריך לחיות באופן עצמאי ולספר את הסיפור שלו״.
״אני יוצרת אמנות לבישה; יש אמנים שמתרכזים יותר בגוף, אני לא. הרעיון בשבילי הוא שאם את עונדת את זה ויוצאת אל העולם את יוצרת תקשורת אחרת, משום שאת פוגשת אנשים כל הזמן.
התכשיט שהאשה עונדת קשור אליה בצורה כלשהי, הוא כבר לא שלי. היא עונדת אותו כי יש לו משמעות בעבורה, כדי לסמל משהו או כדי להעביר מסר; התכשיטים עושים את זה משום שהם מאוד ׳נראים׳. אני מקווה ויודעת שהתכשיטים מביאים ליצירת דיאלוג אחר ממה שהיה נוצר אלמלא הם היו שם. אנשים שואלים עליהם״.
על זאת ועל הומור, השראה, מערכות יחסים והאופן שבו הם באים לידי ביטוי בתכשיטים שהיא מעצבת, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
פול מדסן, מנכ״ל שותף והבעלים של norman copenhagen, מקבל בין 10 ל-12 פניות ביום ממעצבים שרוצים לעצב עבור החברה. הוא מספר כיצד הוא בוחר עם מי לעבוד:
״הבחירה נובעת תמיד מהרעיון שמאחורי המוצר שהם מציגים, ולא נוגעת לגיל, נסיון או מוצא. לא אכפת לנו אם זאת מעצבת מפורסמת, סטודנט או אוטודידקט יצירתי, כל עוד הם מסוגלים להמחיש באופן חזותי מה הם מתכוונים לייצר. הפרזנטציה חשובה מאוד: למרות שאנחנו אנשים יצירתיים בעצמנו ויכולים לדמיין הרבה דברים, מעצבים צריכים את היכולת לעבוד עם טכנולוגיה עכשווית; ככל שנצטרך לדמיין פחות כך ייטב לכולם. אם יש המחשות בתלת ממד שנראות כמו מוצר אמיתי זה עוזר.
״כשיש לך היצע גדול לבחור מתוכו, אתה מחפש את הדרך הקלה שתדרוש ממך להשקיע כמה שפחות זמן ומחשבה, גם אם אתה עלול לטעות לפעמים. אנחנו מוכרים מוצרים שצריכים למשוך אנשים, והמשיכה הראשונית היא המשיכה החזותית. מאחר ואנחנו הנמענים הראשונים, אנחנו אלה שצריכים לחשוב שזה מעניין – בין אם מדובר בצורה, או באופן שבו נעשה השימוש בחומר. אחר כך מתחילים לעבור משלב לשלב: האם ניתן לייצר את זה, מאיזה חומר, מה ההשקעה הדרושה?
״כבר קרה שלמרות שמבחינת המוצר הכל היה בסדר אמרנו לא תודה, כי יכולנו להרגיש שהאופן שבו המעצב עובד או מתנהל כאדם לא מתאימה לנו, וזה לא יסתדר. בין אם מדובר במעצבים, לקוחות או ספקים, אנחנו יכולים לחזות כבר מהמפגש הראשוני איפה זה יסתבך או לא יעבוד, להמשיך הלאה ולחסוך אי-נעימות״.
על זאת ועל טרנדים בעיצוב, אתיקה מקצועית, ותכונות שמאפיינות מעצבים, אפשר לקרוא בפורטפוליו
למרות שהסטודיו של טורה אורופ שוכן במבנה תעשייתי גדול בקופנהגן, הדרך אליו מרגישה כמו אל סוף העולם. הרוח החזקה והטורבינה שהולכת וגדלה ככל שמתקרבים, מרמזות שהוא ממש על קו המים. סטודיו של אמנית זכוכית הוא גן עדן לחובבי פקפקים, אבל זו פגישתנו הראשונה ואני מתאפקת. בקרוב, היא מספרת, יבנו כאן פרוייקט מגורים, והיא תצטרך למצוא סטודיו חדש שיכיל את עשרות קערות הזכוכית, גם את אלה שמאוכסנות בארונות העתיקים שנזרקו ממוזיאון הטבע.
אנחנו שותות תה יפני בספלים קטנים, והיא ממשיכה ומספרת על מסע ברכת הטראנס – סיבירית, ארבעה גברים צ׳כים שמנפחים זכוכית, ולמה היא חושבת שלקרוא לעצמה אמנית זה מסוכן.
את הראיון המלא אפשר לקרוא בפורטפוליו
הנה-לואיז יוהנסן (Hanne-Louise Johannesen) היא הסטריונית אמנות דנית, ומישל גוגלילמי (Michel Guglielmi) הוא אדריכל צרפתי. השניים שותפים בסטודיו הדני Diffus, שעוסק בעיצוב ופיתוח טקסטיל אינטראקטיבי. כך הם סיפרו לי על שני העקרונות המרכזיים בעבודתם:
״בדרך-כלל המונח טכנולוגיה מעלה על הדעת מוצר קשיח ונוקשה, ואילו אנחנו מנסים לעשות את ההפך, להשתמש במוליכים רכים; ללא חוטי תיל וללא נחושת, רק ברקמה ובמנורות LED שנראות כמו פנינים קטנות. זהו לבוש שלא הופך את הלובש לאיש סייבר, אלא מתפקד כעור שני, כחלק ממך, כהרחבה של עצמך באופן רך. הטכנולוגיה הופכת לחוויה חושנית.
״ממד נוסף של העבודה שלנו הוא השאיפה להראות את הטכנולוגיה ולא להחביא אותה. זאת בניגוד לתפיסה הרווחת של הצורך בקופסה שחורה שבתוכה טומנים את הטכנולוגיה כדי שלא תיחשף, והדיכוטומיה בינה לבין האנלוגיה. למה שבעידן הדיגיטלי לא נתגאה בהצגת הטכנולוגיה כחלק מהמבנה, כפי שנעשה באדריכלות הגותית שהציגה לראווה את הקשתות התומכות? הלא כיום נוכחותן מתקבלת כחלק מובן מאליו מהאסתטיקה הגותית. למה שלא נפתח את הקופסה השחורה ונהפוך אותה לבעלת ערך אסתטי, כפי שנעשה בזמנו באדריכלות של מגדל אייפל?״.
את הראיון המלא בו הם מספרים על הקשר בין נשים שהולכות ברחוב לג׳אם סשן, ובין עיצוב טקסטיל ללגו, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
הדסה קל 