זהר צפוני 19: Casper Heijkenskjöld

casper.jpg
קספר הייקנסקולד (Casper Heijkenskjöld) – מעצב גרפי שנולד וגדל בשבדיה, למד עיצוב גרפי בדנמרק ועובד קופנהגן, מספר על הפער שיכול להווצר בין התוכנית של המעצב לאופן שבו עבודתו מתקבלת על ידי הקהל:

״הלוגו שעיצבתי לסטודיו למחול STEPZ נועד להעביר תנועה וגמישות; התייחסתי אליו כמו אל תמונה בחשיפה ארוכה. בכלל, אני חושב שהאהבה שלי לאנימציה באה לידי ביטוי גם בעיצוב לפרינט. רצינו ליישם את אותו רעיון גם באתר האינטרנט של הסטודיו, כך שתנועת העכבר תצייר את ה׳מריחות׳ של הלוגו. למרות שזה נראה כמו רעיון טוב, חלק מהגולשים חשבו שזו תקלה, ולכן נאלצנו לבטל את זה. זה פקשוש שלנו – חוסר הבנה של קהל היעד. כמעצבים אנחנו אמורים לשים את הרעיונות שלנו במקום שאליו הם שייכים״.


על זאת ועל תהלכי העבודה שלו, חלומותיו המקצועיים וההבדל בין העיצוב הגרפי בשבדיה לדנמרק, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

Glasyr_MIX_03Glasyr_MIX_08

ליישר קו

TAU-images

בשנת 1962, כשגבריאל נוימן בן ה־25 זכה בתחרות לעיצוב הסמל של אוניברסיטת תל־אביב הצעירה, המודרניזם כבר התאזרח בעיצוב הגרפי הישראלי. טיפוסי האות הסנסריפיים, היציבות, הנקיון והקווים הישרים, מצאו את ביטויים בעיצוב הלוגואים של חברות ומוסדות גדולים בארץ.

TAU-images4

המגמות הללו הגיעו לישראל באיחור ביחס לנעשה בעולם. טיפוסי האות המודרניסיטיים שעוצבו כאלטרנטיבה ביקורתית לעבר, גוייסו לשורות התאגיד האמריקאי כבר עם תום מלחמת העולם השניה, כדי להקנות לחברות מסחריות אופי יציב וסמכותי. הייצוג הגרפי המובהק שלהן היה הלוגו – סימן שנועד לקליטה מיידית, ומטרתו לקצר את תהליך הזיהוי.

TAU-images3

על רקע האופנה הזו נראה הסמל שעיצב נוימן אנכרוניסטי. לא פלא: בשנים בהן עסקו עמיתיו משדרות מדיסון בשכלול הזהות החזותית של תאגידי ענק, הוא עלה לארץ כפליט והתגורר בכפר הנוער "עין כרם", משקם את חייו מזוועות המלחמה. ניתן בקלות לחשוב שהסמל שעיצב נוצר שלושים שנים קודם לכן, בימים שבהם חברות מסחריות ומוסדות ייצגו את עצמם באמצעות סמל ולא באמצעות לוגו.

TAU-images2

מסמל ללוגו

בניגוד ללוגו, שנועד לתפיסה מיידית, הסמל דורש קריאה. הוא מבוסס על ההנחה שקיים צופן שמוכר הן למוען והן לנמען. פענוח הצופן מהווה תנאי הכרחי להבנה: כדי להבין את סמל האוניברסיטה צריך לקרוא עברית (כדי לפענח את ראשי התיבות), להבין את ההקשר הישראלי של מנורה וענפים משני צידיה, ואת ההקשר היהודי, התקופתי ואולי גם האוטוביוגרפי של נר זכרון. כך גם לגבי ההכרות עם צורת המסגרת שלקוחה מסמל העיר תל־אביב.

TAU-images5
סמל האוניברסיטה וסמל המועצה לישראל יפה חולקים צבעוניות וצורה דומה, וממחישים את ההבדלים בין עיצוב סמל שמצריך פיענוח, לעיצוב לוגו שמיועד לקליטה מיידית.

 

הגישה של נוימן קלעה לדעתם של עורכי התחרות, והסמל שעיצב נבחר לייצג את האוניברסיטה. יתכן והיה זה רק עניין של טעם, אך לא מן הנמנע שבאמצעות בחירה (לא בהכרח מודעת) בלוגו שנראה כאילו עוצב בעידן אחר, הם ביקשו להציב אותה בשורה אחת עם המוסדות הוותיקים להשכלה גבוהה, שזוהו עם הישוב העברי ונהנו מיוקרה אקדמית.

TAU-images6

אין בידינו תעוד כיצד התקבל הסמל בקרב עובדי ותלמידי האוניברסיטה, התורמים או תושבי תל־אביב. לאלו הותיר ראש העיר דאז, חיים לבנון, את התפקיד "להעמיד את המוסד החדש על רמה גבוהה, כיאה למוסד מדעי עליון של העיר העברית הגדולה במדינה" ולתת ידם "לביסוסו של המוסד, לפיתוחו ולשכלולו".

הידעת?

בשנת 1929 הכריז התכניון (כן, ב-ת’ ולא ב-ט’) על תחרות ראשונה לבחירת סמל המוסד. הוצעו לא יותר מעשרה סמלים (שאת רובם ניתן לראות בארכיון הטכניון), אך ועדת השיפוט החליטה כי אף אחד מהם אינו הולם את רוח הטכניון, וכך פעל הטכניון ללא סמל רשמי ב-30 שנותיו הראשונות.

 

פורסם במקור במגזין אאא

זהר צפוני 01: Re-public

Morten

וכך אמר לי מורטן וינדלב (Morten Windelev), בעל הסטודיו לעיצוב Re-Public בקופנהגן:

״הנינוחות והדמוקרטיות שבתוכן אנחנו חיים, יכולות להעיד על כך שחסר לנו משהו בעיצוב, כי אנחנו לא צריכים להלחם על הרעיונות שלנו: אנחנו לא מוכנים לקחת את הסיכוי שלא יאהבו אותנו; תמיד יש תחתינו רשת בטחון; הכל קל מדי; המסקנות אינן חותכות. אין עניין של חיים ומוות, הרי לא תמות כאן מרעב. הכל נקי, נעים לעין, נעים למגע, אפילו הצבעים בחוץ אינם חריפים, אין ביניהם קונטרסט. כשאתה גדל בסביבה רכה, זה מתבטא באופן שבו אתה מעצב״.

הראיון עם וינדלב הוא פרק ראשון מתוך סדרת מפגשים שאני עורכת עם מעצבים דניים, המתפרסמים ב״פורטפוליו״. את הפוסט המלא אפשר לקרוא כאן:

http://byfar.co.il/archives/79485

re-public-studio-3

לכי תביני

לפעמים אני חושבת שהיכולת של שני אנשים להגיע ביניהם להבנה היא סוג של נס. צריך לחצות נהר שלם כדי להגיע לגדה עליה ניצב הצד השני, ושתרים יד מי שלא נרטבת לפחות פעם ביום. נכון אמנם שכוונה והתכווננות הן תנאי סף, ושאמפתיה ואינטואיציה יכולות לעזור, אבל האבנים הקטנות שאפשר להניח בזרם כדי לדלג מאחת לשניה בלי לפול למים, מורכבות בעיקר ממילים.

Image

 
אותו הדבר נכון גם למפגש בין מעצבת ובין לקוח: הוא עומד מצדו האחד של הנהר, את מן הצד האחר, וצריך להפגש איכשהו. פגישה מוצלחת תתבטא בתוצר גרפי שהלקוח ישמח בו וירגיש שהוא עונה על צרכיו ומייצג אותו נאמנה, ושהמעצבת תתגאה בו ותעמוד מאחוריו. מצב כזה הוא הישג שמעיד על ההבנה שנוצרה בין השניים. 
על המורכבות הרגילה הכרוכה ביצירת תקשורת מתווסף כאן הצורך לתרגם את ההבנה המילולית לשפה חזותית. האחרונה מושתתת על עולם של צורות, צבעים, קומפוזיציה וחלל, עולם שהמילים יכולות אמנם לחוג סביבו במעגלים, אבל לא תכנסנה אליו לעולם. לא פעם קרה לי שתהליך עבודה שהתחיל בשיחה קולחת, נתקע במקום שבו היה צריך לתת למילים צורה; אני הצעתי סקיצה שייצגה את האופן בו אני מבינה את הדברים, הלקוח ראה בעיני רוחו משהו אחר, אבל המילים נתקעו מחוץ לגדר והתקשו לחדור פנימה ולהסביר, ונמצאנו חגים בעוד סבב סקיצות, ועוד אחד ועוד, תרים אחר פירצה של הבנה. כל מי שניסה פעם להסביר את עצמו לאדם שאינו דובר את שפתו, יודע כמה מתסכל זה יכול להיות, ואיזה מאמץ נדרש משני הצדדים כדי להגיע להבנה הנכספת.

Image
 
מה דעתך על זה?
 
כששואלים אותי מה דעתי על מכונית, או טבעת, או יצירה מוסיקלית, אני יכולה לומר אם אני אוהבת אותה או לא, אבל לא הרבה מעבר לזה. אני מניחה שכך מרגישים רוב האנשים ביחס לעיצוב גרפי. לעומת זאת, ניסוח תחושה או עמדה ביחס לתמונה נתפס כעניין אינטואטיבי ופשוט יותר. את הנטייה הזאת אפשר לגייס לטובת השלב הרגיש בעבודה שבו צריך לתרגם את המילולי לחזותי, כמו אבן דרך שאפשר להניח ברווח שנפער בין ההסכמה המילולית לתוצר הגרפי. כאן נכנס לתמונה לוח ההשראה.
 
לוח השראה
 

המטרה של לוח ההשראה היא להגדיר באופן חזותי את האווירה והאופי של המותג, עוד לפני שלב העיצוב. זהו קולאז׳ המורכב מהרבה תמונות; מה שרואים בכל אחת מהן לא ממש משנה – מה שחשוב זו התחושה שנוצרת כשמתבוננים במכלול. אני אוספת ומנפה דימויים, מוסיפה ומחסירה, עד שאני מרגישה שנוצרה אוירה מדוייקת, כזאת שאני רוצה שתבוא אחר כך לידי ביטוי בעיצוב. לפני שאני עוברת לשלב הבא, אני מזמינה את הלקוח לחוות דעה. כנראה שיש בשיקוף הזה משהו מהנה, כי מרבית האנשים שפגשתי הגיבו לכך בשמחה וללא עכבות (בניגוד להבעת דעה על עיצוב, שנתפסת הרבה פעמים כמיומנות זרה). עבורי זאת הזדמנות לקבל פידבק מהסוג שעוזר לי להתקדם.

 
ואיזה פידבק עוזר לי להתקדם?
 
לא מעט פעמים, כשסקיצה לא מוצאת חן בעיני הלקוח, זה לא משום שהוא לא אוהב את מה שמופיע בה, אלא את איך שהדברים נראים, התחושה הכללית, ה-feell. לכן הפידבק שיעזור למעצבת להבין מה היא צריכה לשנות, לא צריך להיות קונקרטי (להחליף עיגול בריבוע, או אדום בכחול), אלא להתייחס לאופי העבודה. פידבק כזה קשה יותר לנסח; הרבה יותר קל להגיד ״אני רוצה זברה במקום ג׳ירפה״, מאשר להסביר איך היית רוצה שהג׳ירפה המסויימת הזאת תתנהג.
 
Image
 
זאת הסיבה שאני מעדיפה להתחיל את בניית השפה החזותית בהגדרה של הטון והתחושה הרצויים. אחרי שנסכים לגביהם, זה כבר פחות משמעותי אם זאת תהיה זברה או ג׳ירפה. כל עוד הן נאמנות לשפה החזותית שהוגדרה נראש, הן תעשנה את העבודה. 
 
Image
וכאן אנחנו חוזרים ללוח ההשראה, שמשמש ככלי עבודה מעולה לעניינים הללו בדיוק. האינדיקציה היא כזאת: אם התוצר הגרפי נראה כחלק אורגני מלוח ההשראה שקיבל את ברכתו של הלקוח – כנראה שאנחנו בכיוון הנכון.
 
הנה כמה דוגמאות:
 
לוח ההשראה שנוצר עבור אבן דרך לימד אותנו שאנחנו רוצים להפוך את הלוגו הקודם לחי, טכנולוגי, רענן ועכשווי יותר
 
Image
 
והלוגו שעוצב בעקבותיו:
 
Image
 
 
מלוח ההשראה שנוצר עבור datatex למדנו שאנחנו מחפשים מראה שיזכיר תעשייה, טקסטיל, סדר, נקיון, טכנולוגיה, דיוק ואלגנטיות:
 
 
Image
 
והנה סדרת הרולאפים שעוצבה בעקבותיו:
 
Image
 
לוח ההשראה שנוצר עבור החברה הכלכלית רמת-גן והלוגו שעוצב בעקבותיו:
 
Image
Image
 
ולסיום, דוגמה לאופן שבו לוח ההשראה מהווה מפתח אפקטיבי לשפה החזותית:

זהו לוח ההשראה שעיצבתי עבור סטודיו משלה, המייצר צעצועי עץ ואביזרים לתינוקות ופעוטות:

 
Image
 
גל, המעצבת בעלת המותג, ראתה את הדברים אחרת. היא לקחה אותו אל שולחן העבודה ושלה, וחזרה אלי עם זה:
 
Image
 
אפשר לומר שאם אני ראיתי בעיני רוחי את המותג כילדה בת שלוש שחיה בעיירה קטנה בצרפת, לובשת שמלות לבנות, רצה בשדה פרחי בר ואוכלת קפקייקס לתה מנחה (הייתי יכולה להמשיך אבל אני אעצור את עצמי כאן), גל חשבה על השכן של אותה ילדה, שאמנם גר באותה סביבה, אבל הוא יותר שובב, אוהב לטפס על עצים ולשחק בחול, למגינת ליבם של הוריו הסטייליסטיים.
הלוגו שעוצב לבסוף, אם תהיתם, הוא זה:
 
Image

שוב פעם ההוא עם הסיגליות – על שפה חזותית

״מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח
זר פרחים סגול כשהאביב פורח
מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט״

(מילים: סוברדו, תרגום: יהונתן גפן)תמונה
אם הייתם בסביבה בשנות השמונים וצפונה, אתם בטח יודעים שבמקום כלשהו בחצי הכדור הדרומי, יש אישה אחת שמקבלת זר סיגליות באביב. על הזר אין שום כיתוב, או שם או רמז, או כפי שאומרת נעמי קליין – No Logo, ובכל זאת בפעם היחידה בשנה שהיא מקבלת אותו, יודעת הילדונת שהוא הגיע מאותו מקום שהגיע הזר הקודם. למה? כי הוא מגיע באותו מועד, מונח באותו מקום, והכי חשוב – ארוז (בסרט) ונראה אותו הדבר (כפי שמעיד שם השיר). השולח האנונימי אמנם בוחר שלא לחשוף את עצמו, אבל דואג לשפה חזותית עקבית, שתהפוך את המסר שלו לברור ומזוהה.

תמונה
עניין של טעם
לקוח סיפר לי פעם שכאשר הוא צריך לבדוק האם פרסום חדש פועל באופן אפקטיבי הוא מכסה את הלוגו, ושואל את עצמו האם הוא מזהה את החברה גם בלעדיו. במילים אחרות: מנהל השיווק הנבון בודק אם השפה החזותית עומדת בזכות עצמה, גם ללא תלות בלוגו. תכליתו של האחרון היא אמנם לייצר זיהוי מיידי (logic type face), אך במערכת ויזואלית מורכבת הכוללת מספר רב של אלמנטים (טקסט, דימויים ואלמנטים גרפיים שונים) אף לוגו, מוצלח ככל שיהיה, לא יכול להוות תחליף לשפה חזותית מגובשת.
האישה בשיר יכלה לקבל זרים מגוונים באריזות ובמועדים שונים. אילו שם השולח (להלן: הלוגו שלו) היה כתוב על הפתק המצורף, היא היתה יודעת שכל הזרים הללו הם חלק מאותה מחווה רומנטית. אף על פי כן, העקביות בה נקט השולח אפקטיבית כל-כך, עד שהיא מקנה לו טביעת אצבע יחודית, והופכת את המעמד לכזה ששווה לכתוב עליו. כמו הסיגליות שנתנו את שמן לשיר, גם שפה חזותית מגובשת מתפקדת כסוג של לוגו.
המקרה של עיריית רמת-גן
לאורך השנים נהגה עיריית רמת-גן לתקשר עם תושביה באמצעות פרסומים שונים ומגוונים. אילו תושבי רמת גן היו עושים כעצתו של איש השיווק המנוסה ומכסים לרגע את סמל העירייה (שהתאפיין במגוון מופעים ווריאציות), לא היה נותר בידיהם ולו רמז קל שבקלים לזהות המוען. שני הצדדים יצאו מופסדים: הנמענים שנדרשו להשקיע זמן ומאמץ על מנת להבין מי פונה אליהם, והמוען שיכול היה להתפס כגוף גדול ועתיר פעילות (נכס אלקטורלי!), אך ויתר על הפריווילגיה.תמונה
עם כניסתם לתפקיד של ראש עיר וחברי מועצה חדשים, החליטו במחלקת המדיה של העירייה לייצר זהות חזותית מגובשת, שתקל על התושבים לזהות את היד שמאחורי מגוון הפרסומים המוניציפליים. כיוון שעיריית רמת גן היא גוף גדול הכולל אגפים רבים, אשר מפיצים אלפי פרסומים בפורמטים משתנים מדי שנה, לא ניתן היה לעצב את כולם באופן אחיד. כדי להגבר על האתגר הזה עיצבתי עבורם הנחיות כלליות לזהות חזותית:
סמל העיר
סמל העיר המקורי שוחזר, והונהגה גירסה רשמית אחת במקום מגוון הגרסאות המאולתרות שנוצרו במהלך השנים.תמונה
טיפוגרפיה
נבחר טיפוס אות מוביל לפרסומים השונים.תמונה
צבעוניות
הוגדרה צבעוניות עקרית לפרסומים המוניציפאליים, וצבעוניות משנית לפרוייקטים יחודיים.תמונה
הליאאוט

עוצב אלמנט גרפי מרכזי אשר צורתו מושתתת על סמל העיר המקורי.

תמונה

שפה צילומית
הונהגו הנחיות לבחירה של דימויים.
תמונה
וככה זה נראה בסוף:תמונהתמונהתמונה 

כעת לא נותר לי אלא לקוות שתושבי העיר ישמחו בזר הסיגליות שיונח על סף דלתם.

תרגיל בהתבוננות

לפני עשור וחצי נהגנו לקנות דיסקים צרובים בעיר העתיקה. עבור מי שהרוויחה משכורת צבאית, עשרים שקל לאלבום חדש היו אחלה עסק. המוזיקה אמנם התנגנה אותו הדבר, אבל כשפתחת את קופסת הפלסטיק גילית שהעטיפה מודפסת על נייר דק ואין חוברת, תזכורת מעצבנת לכך שאת בסך הכל חיילת תפרנית. מאז, כמו שאומר יהונתן גפן, כבר התבגרתי ויש לי אופניים, וגם לא מעט דיסקים ששלפתי מהמדף בחנות רק בגלל עטיפה יפה ששבתה את ליבי.

הרבה נכתב בימים האחרונים על עטיפת האלבום החדש של שלומי שבן תרגיל בהתעוררות. כזה בילד-אפ שהתאפקתי לא להוריד אותו ב iTunes וחיכיתי שיזדמן לי להגיע לחנות כדי לרכוש עותק פיזי שלו, שישאיר ביד קופסה וחוברת, ויזכיר לי במה מדובר כשאני הופכת את כל ערימת הדיסקים בחיפוש אחריו.
השבוע מצאתי את עצמי מחכה על הספסל במרפאה והרכישה החדשה בידי. העדרה של מערכת בסביבה לא הפריע לי לקלף את הצלופן, למשוך את שרוול הקרטון, לפתוח את קופסת הפלסטיק, ולדפדף את עמוד השער (המדובר!) אל עומק השירים, שהרי ידוע כי חווית הדיסק-החדש מתחילה הרבה לפני הלחיצה על ה-play. למרות שכבר התרגלתי לפורמט האריזות של הוצאת ״התו השמיני״ (שרוול קרטון שנראה טוב על המדף וחוברת שירים פושטית), התאכזבתי למראה פנים החוברת: דפים עירומים וטיפוגרפיה סתמית שיכולים היו לאייש דפים של דיסק עברי באשר הוא. שום דבר שיכול להתאים רק לדיסק החד-פעמי הזה.
תמונה
בעולם שבו הפלייליסט האישי מחליף את האלבום, מי שבוחרת לקנות דיסק לא קונה רק צלילים, אלא חוויה וקונספט. למרות השינויים בשוק המוזיקה, האלבומים הפיזיים שעודם נמכרים בחנויות ממשיות, מוכיחים שגם לאלה יש עדיין קהל. במציאות כזאת לאריזה יש חלק בחוויה המוסיקלית, וכמו שלימדו אותי הדיסקים מהבסטה, האריזה היא לא רק החזית אלא גם מה שיש בפנים.
כמו שתכנון בית לא מסתכם במה שרואים מהכביש, וכמו שעיצוב של בגד צריך לקחת בחשבון את הביטנה והכיסים, קריאת מילות השירים היא חלק מחווית האלבום. הנראות שלהן יכולה לסחוף את המאזין לתוך החוויה, ולפעמים גם להעניק לה מימד נוסף. היא יכולה גם להשאר סתמית, אבל בעיני זאת החמצה.
משלומי שבן, יוצר קפדן במיוחד, הייתי רוצה לבקש: בחייאת שלומי, אתה כל-כך טוב בחוויה ובקונספט, תשקיע גם בביטנה.

כשיש סדר על הדף יש סדר בתודעה

גילי, המורה שלי ליוגה, אומרת תמיד: ״כשיש סדר בגוף, יש סדר בתודעה״. במילים אחרות: כשהגוף מכוונן, אסוף, ממוקד, גם למחשבות קל יותר להפסיק להתרוצץ לכל הכיוונים, והדעת נעשית צלולה ונינוחה יותר.
כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד תקשורת חזותית ולהיות מעצבת, זה היה בעיקר כי רציתי לעשות דברים יפים. עם השנים והנסיון למדתי שבהרבה מקרים תכלית העבודה שונה – שמה שנדרש ממני זה פשוט לעשות סדר, ושממש כמו על מזרון היוגה, גם בעבודת עיצוב טובה ״סדר בגוף״ עוזר לייצר ״סדר בתודעה״. אסביר למה אני מתכוונת:
בעבודה של מעצבת קיים תמיד אלמנט פיזי: דף נייר, מסך, שלט – זה הגוף. חשוב שהוא יראה טוב, אבל זה לא מספיק. כדי שהוא יתפקד כמו שצריך, כלומר יעביר את המידע או המסר, יבלוט, יתווך, יכוון, יניע לפעולה, המעצבת נדרשת לבצע מגוון רחב של פעולות; לזהות את הצורך, להגדיר מה המסר (המיידי והסמוי), להבין את התוכן ולערוך אותו: מה חשוב ומה משני, מה ראשון ומה אחרון, מה הכרחי ועל מה אפשר לוותר. הברושור, החוברת, דף האינטרנט או מסך האפליקציה האסתטיים והמוקפדים שיתקבלו לבסוף, מהווים ביטוי חזותי למלאכת הארגון היסודית הזאת.
מעצבת מקצועית עוזרת ללקוחות שלה לעשות סדר. כשאת מקבלת לידיים חוברת שמציגה את העשייה הארגונית באופן נגיש, בהיר ומאורגן זה עושה לך ״סדר בתודעה״: מה אתם עושים, מה העיקר, ואיך זה נראה למי שמסתכל מבחוץ. כשמבקר באירוע מקבל תוכנייה מעוצבת היטב, הוא מבין כהרף עין לאן הוא נקלע ומה עושים פה. הבנה כזאת מקנה תחושה של נוחות ובטחון, וכשנחה דעתך אתה יכול להנות.
פוסטר מתקפל הוא פורמט פופולרי במיוחד באירועי תרבות עמוסים בתוכן: עלות ההפקה שלו נמוכה יחסית, ניתן לכלול בו מידע רב וגם להשתמש בו לצרכים תדמיתיים. עבור המעצבת זהו פורמט מאתגר במיוחד שמצריך ארגון קפדני והתייחסות גם לתמונה הגדולה (איך לעצב מוצר שיראה טוב כפוסטר) וגם לפרטים (כך שיהיה קריא ונוח לשימוש), מה שכמובן מצריך ״עשיית סדר״ יסודית. כדי שכל העניין לא ישאר כללי מדי, הנה כמה דוגמאות:
קטלוג מתקפל לתערוכת ״מעצבים מכאן״ – עיצוב תעשייתי בישראל. ביתן של משרד התמ״ת בתערוכת ״טכנולוגיה 2011״.
האתגר המרכזי כאן היה לתת יצוג לעשרות מעצבים ומוצרים שונים בתכלית בשטח מצומצם, ולהגיש למבקרים מידע נוח שיאפשר ליצור עמם קשר. הבחירה באייקונים נועדה ליצור קשר אסוציאטיבי בין המוצר למעצב, תוך שמירה על יצוג אחיד ששומר על הסדר החזותי.

קטלוג מתקפל לתערוכת ״מעצבים מכאן״


תוכניה מתקפלת לשבוע העיצוב בירושלים 2011 של המרכז לעיצוב בירושלים.

כיוון שעיקר קהל היעד היה מעצבים וחובבי עיצוב, ניסיתי לאתגר את הפורמט המרובע של הפוסטר (וגם את עצמי). הפתרון שמצאתי לחלוקת השטח היה להציג כל אירוע כ״כיס״.

design_week2011

תוכניה ל״פנינה״, האירוע המסכם של מנופים ביוזמת גלריה אגריפס 12.
גם כאן היה צורך לחלק לקהל פורמט נוח לשימוש שיכלול המון אינפורמציה על המשתתפים. במקרה הזה לא ניתן היה לייצר האחדה של האימג׳ים, והסדר החזותי נוצר באמצעות הנחת מסגרות לבנות על תמונת הרקע שנותנת את הטון ואוירת הוינטג׳.

תוכניה ל״פנינה״

דף אחד, שני צדדים. בפוסט הבא אספר איך עושים סדר בפורמטים מורכבים יותר.