תולה את הירח – הקדמה


באביב 2005, אחרי ארבע שנים בבצלאל וקצת יותר בירושלים, שמתי לב שעם כל הכבוד לספרי האמן, המגזינים המעוצבים והפורמטים האקספרימנטליים שפגשתי ועיצבתי בין כתלי האקדמיה, המציאות ברחוב שונה: התקשורת החזותית נוטה להיות בוטה וחד-משמעית, ואין כמעט מקום לצורות ביטוי פתוחות, רב-משמעיות ומעודנות יותר. רציתי לבדוק אם זה בר שינוי, והאם ניתן, ולו לרגע קט, להרחיב קצת את המנעד.

F1010013 copy

 

בימים ההם עוד לא ידעתי מה זה פייסבוק, והקיר היחיד בסביבה עליו יכולתי להדביק דימויים ולצפות בתגובות שהם מעוררים, היה לוח המודעות. חשבתי שזה מקום מעניין, כיוון שלמרות חוקי‭ה ‬עזר‭ה ‬עירוניים הנוקשים המבקשים להסדיר את המתרחש בו‭,‬ הוא נותר מדיום פרוץ המותיר לצופים את האופציה הפיזית להתערב בנעשה על גביו. למרות שתפקידו של לוח המודעות הוא להודיע ולא לייצר שיחה, מתרחש‭ ‬בו‭ ‬דיאלוג‭ ‬כפול‭ :‬בין‭ ‬המדביקים‭ ‬השונים‭ ‬לבין‭ ‬עצמם (כפי שמבטאים ‬תוכן‭ ‬וצורת‭ ‬המודעות‭,‬ ותדירות‭ ‬ואופן‭ ‬ההדבקה), ‬ובין‭ ‬המדביקים‭ ‬לציבור, שבוחר לפעמים ‬להתערב‭ ‬בנעשה‭.‬

F1010001
בין ראשית אפריל לאמצע יוני ערכתי חמש סדרות של הדבקות על פני לוחות מודעות בשכונות שונות בירושלים. כל סדרה, שכללה דימוי מסויים מעולם הטבע, ‬התנהלה‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬מערכת‭ ‬חוקים‭ ‬כפולה‭:‬ כל‭ ‬דימוי ‭"‬התנהג‭ "‬עפ‭"‬י‭ ‬טבעו‭,‬ אך‭ ‬אופן‭ ‬התנהלותו‭ ‬על‭ ‬גבי‭ ‬הלוח‭ ‬הושפעה‭ ‬מהתגובות‭ ‬שספג‭ ‬הן‭ ‬״מהלוח‭ ‬עצמו״‭ )‬המדביקים‭ ‬האחרים‭ ‬וכרזותיהם), והן מעוברי האורח אשר בחרו להתערב בנעשה עליו. כרזות אינטראקטיביות.

F1010024
כשתכננתי את הסדרה חשבתי להסתפק בתיעוד סטילס מצולם, אולם ההדבקות הליליות והצפייה היומיומית בלוחות המודעות זימנו מפגשים אישיים מרתקים.
מדי בוקר מצאתי את עצמי באוטובוס העולה להר הצופים, משחזרת את מאורעות ליל אמש והופכת אותם לטקסט. למדתי הרבה מהעובדה שהפרוייקט החזותי במפגיע שלי, נדרש למילים כדי לספר את עצמו הלאה. דרך הפעולה המינורית של הדבקת כרזה על הלוח וצפייה במתרחש, חוויתי את יופים, קשיחותם, קסמם ומורכבותם של העיר ושל אנשיה. רגע לפני שירושלים ואני נפרדות, אספר כאן את מה שראיתי ומה ששמעתי בקיץ 2005 – הדבקה אחת בכל פוסט.

F1040003

לכי תביני

לפעמים אני חושבת שהיכולת של שני אנשים להגיע ביניהם להבנה היא סוג של נס. צריך לחצות נהר שלם כדי להגיע לגדה עליה ניצב הצד השני, ושתרים יד מי שלא נרטבת לפחות פעם ביום. נכון אמנם שכוונה והתכווננות הן תנאי סף, ושאמפתיה ואינטואיציה יכולות לעזור, אבל האבנים הקטנות שאפשר להניח בזרם כדי לדלג מאחת לשניה בלי לפול למים, מורכבות בעיקר ממילים.

Image

 
אותו הדבר נכון גם למפגש בין מעצבת ובין לקוח: הוא עומד מצדו האחד של הנהר, את מן הצד האחר, וצריך להפגש איכשהו. פגישה מוצלחת תתבטא בתוצר גרפי שהלקוח ישמח בו וירגיש שהוא עונה על צרכיו ומייצג אותו נאמנה, ושהמעצבת תתגאה בו ותעמוד מאחוריו. מצב כזה הוא הישג שמעיד על ההבנה שנוצרה בין השניים. 
על המורכבות הרגילה הכרוכה ביצירת תקשורת מתווסף כאן הצורך לתרגם את ההבנה המילולית לשפה חזותית. האחרונה מושתתת על עולם של צורות, צבעים, קומפוזיציה וחלל, עולם שהמילים יכולות אמנם לחוג סביבו במעגלים, אבל לא תכנסנה אליו לעולם. לא פעם קרה לי שתהליך עבודה שהתחיל בשיחה קולחת, נתקע במקום שבו היה צריך לתת למילים צורה; אני הצעתי סקיצה שייצגה את האופן בו אני מבינה את הדברים, הלקוח ראה בעיני רוחו משהו אחר, אבל המילים נתקעו מחוץ לגדר והתקשו לחדור פנימה ולהסביר, ונמצאנו חגים בעוד סבב סקיצות, ועוד אחד ועוד, תרים אחר פירצה של הבנה. כל מי שניסה פעם להסביר את עצמו לאדם שאינו דובר את שפתו, יודע כמה מתסכל זה יכול להיות, ואיזה מאמץ נדרש משני הצדדים כדי להגיע להבנה הנכספת.

Image
 
מה דעתך על זה?
 
כששואלים אותי מה דעתי על מכונית, או טבעת, או יצירה מוסיקלית, אני יכולה לומר אם אני אוהבת אותה או לא, אבל לא הרבה מעבר לזה. אני מניחה שכך מרגישים רוב האנשים ביחס לעיצוב גרפי. לעומת זאת, ניסוח תחושה או עמדה ביחס לתמונה נתפס כעניין אינטואטיבי ופשוט יותר. את הנטייה הזאת אפשר לגייס לטובת השלב הרגיש בעבודה שבו צריך לתרגם את המילולי לחזותי, כמו אבן דרך שאפשר להניח ברווח שנפער בין ההסכמה המילולית לתוצר הגרפי. כאן נכנס לתמונה לוח ההשראה.
 
לוח השראה
 

המטרה של לוח ההשראה היא להגדיר באופן חזותי את האווירה והאופי של המותג, עוד לפני שלב העיצוב. זהו קולאז׳ המורכב מהרבה תמונות; מה שרואים בכל אחת מהן לא ממש משנה – מה שחשוב זו התחושה שנוצרת כשמתבוננים במכלול. אני אוספת ומנפה דימויים, מוסיפה ומחסירה, עד שאני מרגישה שנוצרה אוירה מדוייקת, כזאת שאני רוצה שתבוא אחר כך לידי ביטוי בעיצוב. לפני שאני עוברת לשלב הבא, אני מזמינה את הלקוח לחוות דעה. כנראה שיש בשיקוף הזה משהו מהנה, כי מרבית האנשים שפגשתי הגיבו לכך בשמחה וללא עכבות (בניגוד להבעת דעה על עיצוב, שנתפסת הרבה פעמים כמיומנות זרה). עבורי זאת הזדמנות לקבל פידבק מהסוג שעוזר לי להתקדם.

 
ואיזה פידבק עוזר לי להתקדם?
 
לא מעט פעמים, כשסקיצה לא מוצאת חן בעיני הלקוח, זה לא משום שהוא לא אוהב את מה שמופיע בה, אלא את איך שהדברים נראים, התחושה הכללית, ה-feell. לכן הפידבק שיעזור למעצבת להבין מה היא צריכה לשנות, לא צריך להיות קונקרטי (להחליף עיגול בריבוע, או אדום בכחול), אלא להתייחס לאופי העבודה. פידבק כזה קשה יותר לנסח; הרבה יותר קל להגיד ״אני רוצה זברה במקום ג׳ירפה״, מאשר להסביר איך היית רוצה שהג׳ירפה המסויימת הזאת תתנהג.
 
Image
 
זאת הסיבה שאני מעדיפה להתחיל את בניית השפה החזותית בהגדרה של הטון והתחושה הרצויים. אחרי שנסכים לגביהם, זה כבר פחות משמעותי אם זאת תהיה זברה או ג׳ירפה. כל עוד הן נאמנות לשפה החזותית שהוגדרה נראש, הן תעשנה את העבודה. 
 
Image
וכאן אנחנו חוזרים ללוח ההשראה, שמשמש ככלי עבודה מעולה לעניינים הללו בדיוק. האינדיקציה היא כזאת: אם התוצר הגרפי נראה כחלק אורגני מלוח ההשראה שקיבל את ברכתו של הלקוח – כנראה שאנחנו בכיוון הנכון.
 
הנה כמה דוגמאות:
 
לוח ההשראה שנוצר עבור אבן דרך לימד אותנו שאנחנו רוצים להפוך את הלוגו הקודם לחי, טכנולוגי, רענן ועכשווי יותר
 
Image
 
והלוגו שעוצב בעקבותיו:
 
Image
 
 
מלוח ההשראה שנוצר עבור datatex למדנו שאנחנו מחפשים מראה שיזכיר תעשייה, טקסטיל, סדר, נקיון, טכנולוגיה, דיוק ואלגנטיות:
 
 
Image
 
והנה סדרת הרולאפים שעוצבה בעקבותיו:
 
Image
 
לוח ההשראה שנוצר עבור החברה הכלכלית רמת-גן והלוגו שעוצב בעקבותיו:
 
Image
Image
 
ולסיום, דוגמה לאופן שבו לוח ההשראה מהווה מפתח אפקטיבי לשפה החזותית:

זהו לוח ההשראה שעיצבתי עבור סטודיו משלה, המייצר צעצועי עץ ואביזרים לתינוקות ופעוטות:

 
Image
 
גל, המעצבת בעלת המותג, ראתה את הדברים אחרת. היא לקחה אותו אל שולחן העבודה ושלה, וחזרה אלי עם זה:
 
Image
 
אפשר לומר שאם אני ראיתי בעיני רוחי את המותג כילדה בת שלוש שחיה בעיירה קטנה בצרפת, לובשת שמלות לבנות, רצה בשדה פרחי בר ואוכלת קפקייקס לתה מנחה (הייתי יכולה להמשיך אבל אני אעצור את עצמי כאן), גל חשבה על השכן של אותה ילדה, שאמנם גר באותה סביבה, אבל הוא יותר שובב, אוהב לטפס על עצים ולשחק בחול, למגינת ליבם של הוריו הסטייליסטיים.
הלוגו שעוצב לבסוף, אם תהיתם, הוא זה:
 
Image

שוב פעם ההוא עם הסיגליות – על שפה חזותית

״מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח
זר פרחים סגול כשהאביב פורח
מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט״

(מילים: סוברדו, תרגום: יהונתן גפן)תמונה
אם הייתם בסביבה בשנות השמונים וצפונה, אתם בטח יודעים שבמקום כלשהו בחצי הכדור הדרומי, יש אישה אחת שמקבלת זר סיגליות באביב. על הזר אין שום כיתוב, או שם או רמז, או כפי שאומרת נעמי קליין – No Logo, ובכל זאת בפעם היחידה בשנה שהיא מקבלת אותו, יודעת הילדונת שהוא הגיע מאותו מקום שהגיע הזר הקודם. למה? כי הוא מגיע באותו מועד, מונח באותו מקום, והכי חשוב – ארוז (בסרט) ונראה אותו הדבר (כפי שמעיד שם השיר). השולח האנונימי אמנם בוחר שלא לחשוף את עצמו, אבל דואג לשפה חזותית עקבית, שתהפוך את המסר שלו לברור ומזוהה.

תמונה
עניין של טעם
לקוח סיפר לי פעם שכאשר הוא צריך לבדוק האם פרסום חדש פועל באופן אפקטיבי הוא מכסה את הלוגו, ושואל את עצמו האם הוא מזהה את החברה גם בלעדיו. במילים אחרות: מנהל השיווק הנבון בודק אם השפה החזותית עומדת בזכות עצמה, גם ללא תלות בלוגו. תכליתו של האחרון היא אמנם לייצר זיהוי מיידי (logic type face), אך במערכת ויזואלית מורכבת הכוללת מספר רב של אלמנטים (טקסט, דימויים ואלמנטים גרפיים שונים) אף לוגו, מוצלח ככל שיהיה, לא יכול להוות תחליף לשפה חזותית מגובשת.
האישה בשיר יכלה לקבל זרים מגוונים באריזות ובמועדים שונים. אילו שם השולח (להלן: הלוגו שלו) היה כתוב על הפתק המצורף, היא היתה יודעת שכל הזרים הללו הם חלק מאותה מחווה רומנטית. אף על פי כן, העקביות בה נקט השולח אפקטיבית כל-כך, עד שהיא מקנה לו טביעת אצבע יחודית, והופכת את המעמד לכזה ששווה לכתוב עליו. כמו הסיגליות שנתנו את שמן לשיר, גם שפה חזותית מגובשת מתפקדת כסוג של לוגו.
המקרה של עיריית רמת-גן
לאורך השנים נהגה עיריית רמת-גן לתקשר עם תושביה באמצעות פרסומים שונים ומגוונים. אילו תושבי רמת גן היו עושים כעצתו של איש השיווק המנוסה ומכסים לרגע את סמל העירייה (שהתאפיין במגוון מופעים ווריאציות), לא היה נותר בידיהם ולו רמז קל שבקלים לזהות המוען. שני הצדדים יצאו מופסדים: הנמענים שנדרשו להשקיע זמן ומאמץ על מנת להבין מי פונה אליהם, והמוען שיכול היה להתפס כגוף גדול ועתיר פעילות (נכס אלקטורלי!), אך ויתר על הפריווילגיה.תמונה
עם כניסתם לתפקיד של ראש עיר וחברי מועצה חדשים, החליטו במחלקת המדיה של העירייה לייצר זהות חזותית מגובשת, שתקל על התושבים לזהות את היד שמאחורי מגוון הפרסומים המוניציפליים. כיוון שעיריית רמת גן היא גוף גדול הכולל אגפים רבים, אשר מפיצים אלפי פרסומים בפורמטים משתנים מדי שנה, לא ניתן היה לעצב את כולם באופן אחיד. כדי להגבר על האתגר הזה עיצבתי עבורם הנחיות כלליות לזהות חזותית:
סמל העיר
סמל העיר המקורי שוחזר, והונהגה גירסה רשמית אחת במקום מגוון הגרסאות המאולתרות שנוצרו במהלך השנים.תמונה
טיפוגרפיה
נבחר טיפוס אות מוביל לפרסומים השונים.תמונה
צבעוניות
הוגדרה צבעוניות עקרית לפרסומים המוניציפאליים, וצבעוניות משנית לפרוייקטים יחודיים.תמונה
הליאאוט

עוצב אלמנט גרפי מרכזי אשר צורתו מושתתת על סמל העיר המקורי.

תמונה

שפה צילומית
הונהגו הנחיות לבחירה של דימויים.
תמונה
וככה זה נראה בסוף:תמונהתמונהתמונה 

כעת לא נותר לי אלא לקוות שתושבי העיר ישמחו בזר הסיגליות שיונח על סף דלתם.

האישה בעמוד שבעים ואחת – עריכה גרפית

יש שבועות כאלה. הלילות קצרים מאוד, או ארוכים מאוד (תלוי מאיזה צד של החוסר- שינה מסתכלים על זה) ומרגע שצעיר המשתתפים מכריז שיום חדש מתחיל, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה איך אני הולכת לשים ת׳ראש לשעה, בלי שאף אחד ירגיש שנעלמתי. אך בולבוסים צריך לקלוף, והרצפה צריך לשטוף, והזמן לא עוצר אף לא לשעה קלה אחת. את היום הזה צריך לגלגל אל הערב, כפי שיודעת היטב האישה בעמוד שבעים ואחת.

תמונה

האישה בעמוד שבעים ואחת בחוברת ״מגדלי תצפית אש ביערות קק״ל״ בהוצאת הקרן הקיימת היא סוג של קוריוז. לקראת סוף החוברת, היא מזכירה לרגע כמה מהדברים שלא נכללו בסיפור. אל תבינו לא נכון, אני לא באה בטענות לאף אחד. אחרי הכל, הבחירה איזה סיפור יספרו האימג׳ים ניתנה למעצבת בשבתה כעורכת הגרפית. במקרה הזה זו הייתי אני.

נניח שעיצוב הוא מנגינה
עיצוב ספר או חוברת צריך לתת מענה לכמה קטגוריות: לאפשר קריאה נוחה ומזמינה, להכתיב את טון הקריאה (הטון של קריאת מתכון שונה בדרך כלל מזה של שיר, למרות ששניהם כתובים בשורות קצרות), לשייך את הכתוב לעולם תוכן מסויים ולבדל אותו מאחר (חוברת על אדריכלות מודרניסטית בישראל ומגזין לעיצוב פנים יכולים להסתופף יחד על מדף ה״אדריכלות״, ולייצג תפיסה שונה בתכלית), ובמקרים מסויימים גם לספק חוויה העומדת בפני עצמה. באופן כללי – העיצוב הגרפי משפיע על חווית הקריאה, ועל האופן בו אנחנו מקטלגים את התוכן.

עריכה גרפית נעשית פעמים רבות כחלק מעבודת העיצוב, אבל יש לה הגיון וכללים משל עצמה. זה קצת כמו ההבדל בין ביצוע לעיבוד של יצירה מוסיקלית: בעוד הביצוע הוא שמתווך ביננו לבין היצירה, העיבוד מוסיף לה רובד פרשני הנוגע בתוכן.

הנה כמה סוגיות שעריכה גרפית עוסקת בהן:
1. מה הסיפור?
בשביל להבין מה הסיפור לא צריך דיפלומה מבית ספר לעיצוב, צריך רק לדעת לקרוא. צריך גם לשים לב, ולא להחמיץ את הסיפור שמאחורי הסיפור.
במישור המיידי עוסקת החוברת בה שוכנת האישה, במגדלי התצפית שנבנו ביערות קק״ל במהלך השנים, וכוללת המלצות לשימורם ופיתוחם בעתיד. מעבר לכך זהו סיפורו של המפעל הציוני, כפי שבא לידי ביטוי באקט התכנון האדריכלי. מה שנותן את התוקף וההצדקה למהלך השימור והפיתוח המוצע בחוברת, הוא תפיסת היצירה האדריכלית כגילום של האידיאולוגיה הציונית. בזכות החיבור הזה המגדלים ביערות אינם ״עוד מונומנט״ שניתן להטיל ספק בצורך לשמר, אלא עדות היסטורית יחודית למפעל הציוני, ולפיכך נכס צאן ברזל שיש להגן עליו. התשובה המלאה לשאלה ״מה הסיפור״ נחוצה לא רק כדי ליצור חוברת מעניינת, אלא גם ובעיקר על מנת לתת לכתוב תוקף באמצעים חזותיים, ובכך לחזק את הרלוונטיות שלו. זאת הסיבה שעריכה גרפית היא כלי רב כח.
תמונה
2. איך לספר את הסיפור?
כמו שכתבתי קודם, בשביל להבין מה באמת הסיפור, מספיק להיות קוראת אינטיליגנטית. הצורך בעורכת גרפית מתעורר כשצריך להחליט כיצד לספר את הסיפור באמצעות דימויים. בתחילת העבודה על עיצוב חוברת המגדלים קיבלתי מהכותבת, אדריכלית עדי אסיף, קובץ טקסט ותיקייה בת כאלף דימויים לבחור מתוכה. איך לסנן? מה הקריטריונים שקובעים איזה תצלום יכנס ואיזה יוותר בחוץ? במקרה הזה בחירת הדימויים התבססה על הקריטריונים האלה:
א. להדגיש את הפוטנציאל
כשהתבוננתי בתצלומי הארכיון שצולמו סמוך לתום הבניה, ראיתי מגדלים מונומנטליים במלוא הדרם, בשעה שהתצלומים ממהלך הסקר חשפו לפני מבנים מוזנחים ומתפוררים. חשבתי שלו הייתי בעלת המקצוע שעליה להחליט היכן להשקיע את כספי השימור, הייתי רוצה לראות את הפוטנציאל הגלום בפרוייקט. קצת כמו תצלומי ״לפני״ ו״אחרי״ שבאים לשכנע אותך שהמאמץ הכרוך בדיאטה כדאי (רק להפך). ההבנה הזאת יצרה את הסינון הראשון: העדפה גורפת של תצלומי ארכיון על התיעוד העכשווי.
תמונה
תמונה
ב. לחבר בין הסיפורים
החיבור בין ״הסיפור הקטן״ (המגדלים) ל״סיפור הגדול״ (האידיאולוגיה הציונית) מתגלם בדימויים בהם מופיעים המגדלים כתפאורה לאירועים חברתיים: טיול של התנועה, טקס רשמי, ביקור של בעל תפקיד בכיר, ומציגים אותם כאתר בו מתרחשת הישראליות.
תמונה
ג. להציג את האובייקט באור הרצוי
בתור מעצבת גרפית קשה לי להשאר אדישה לקסמם של שרטוטי עפרון עדינים שצוירו בעידן שלפני המחשב. אין כמותם להציג את ההיבטים האמנותיים של היצירה האדריכלית, וקל יותר להצדיק שימור של יצירת אמנות משימור של אובייקט פונקציונאלי. מהסיבות הללו, סוג הדימויים השלישי שנכלל בחוברת הוא שרטוטים אדריכליים.
תמונה

3. איך לתת קצב לקריאה?

הטיפול הטיפוגרפי הוא האלמנט העיקרי שמכתיב את אופן הקריאה: סוג וגודל האות, אורך השורה ורוחב הטור משפיעים על איכות וצורת הקריאה שלנו, וקובעים אם היא תהיה נינוחה או מאומצת, תאפשר רפרוף או תדרוש העמקה ועוד. העריכה הגרפית משפיעה על קצב קריאת החוברת כמכלול: כפי ששלט גדול מעל שער יכול לסמן כניסה לבניין, ומדרכה שנמתחת מצד לצד מסמנת שאין טעם להפסיק עכשיו ללכת, ארגון הדימויים והיחס בינם לבין הטקסט מסמן לקוראים היכן מתחיל קטע חדש, היכן נמשך רצף רעיוני מסויים ומתי אפשר לעצור לרגע לכוס קפה.
תמונה
4. איך לארגן את הדברים בהגיון?
כמעט מיותר להגיד, ובכל זאת: בספר קונבנציונאלי הדימויים והטקסט מתפקדים כמקשה אחת. לפיכך בחירת הדימויים צריכה להיות מכוונת ולא מקרית, באופן שתומך בקריאה ומייצר הגיון פנימי.
תמונה
5. הרובד הנוסף
כל מה שכתבתי עד כה רלוונטי לעריכה גרפית מוזמנת. סוג כזה של עריכה משמש כאמצעי להבניית מסר, בין אם מדובר בפורמט של חוברת, ספר, מגזין או עיתון יומי. בניגוד לספרי אמן או פרסומים אקספרימנטליים, אין כאן מקום לקריאת תיגר על הטקסט, אף על פי שזה משהו שעריכה גרפית יכולה בהחלט לעשות.
עכשיו אספר לכם משהו בכנות: אנחנו המעצבים אנשים עם אגו, ובדרך כלל גם יש לנו מה להגיד (נו, יותר נח להתחבא מאחורי הקבוצה…), ולפעמים המילה שלנו בכל העניין מצטמצמת לדימוי אחד קטן, או במקרה הזה – לשניים:
חדר התצפיתן:
בניגוד לסימבוליקה הענפה הנלווית למגדל, חדר התצפיתן שנמצא בראשו הוא מקום לא-יצוגי ואינטימי. פינת הקפה, המזרונים הפרחוניים והריהוט המאולתר, לא משמשים כדובריה של האידיאולוגיה הציונית, אלא מספרים את סיפורם של התצפיתנים, תושבי הסביבה, אשר מתוקף תפקידם ומעמדם רואים-ואינם-נראים. כמו חדר התצפיתן בלב המגדל, גם הם נאספים אל כפולה בלב החוברת, דרישת-שלום מן המציאות שבפנים.
תמונה
האישה בעמוד 71:
מרבית הדימויים בחוברת מייצגים יצירה מונומנטלית שסימני מאמץ אינם ניכרים בה. נושא התצלום הוא המגדל, וגם אם מופיעות בו דמויות אנושיות, תפקידן לשמש כקנה מידה, או לטעת את המגדל בהקשר חברתי מסויים. הדימויים הללו גבריים במפגיע (נו, תגידו אתם, מה עוד אפשר להגיד על מגדל באמצע היער שטרם נאמר…) ומשוללי כל מימד אירוני.
התצלום המופיע בעמוד 71 הוא הדימוי היחיד בחוברת בו המגדל מופיע ברקע, והסיפור הוא סיפורן של הדמויות והיחסים בינהן. האישה האלגנטית העמלה במרכזו מהווה ניגוד חריף לכל מה שקדם לה, ורגע לפני הסוף נוכחותה מעלה לפני השטח כמה מן הדברים שלא דובר בם.
Screen Shot 2014-03-27 at 10.41.57 AM

מגדלי תצפית אש ביערות קק״ל – מסמך מדיניות לשימור ושימוש מחדש
בהוצאת אגף התכנון ויחידת הפרסומים, קשרי ציבור, קרן קיימת לישראל
כתיבה: אדריכלית עדי אסיף – גוטמן אסיף אדריכלים
תמונה

כשיש סדר על הדף יש סדר בתודעה

גילי, המורה שלי ליוגה, אומרת תמיד: ״כשיש סדר בגוף, יש סדר בתודעה״. במילים אחרות: כשהגוף מכוונן, אסוף, ממוקד, גם למחשבות קל יותר להפסיק להתרוצץ לכל הכיוונים, והדעת נעשית צלולה ונינוחה יותר.
כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד תקשורת חזותית ולהיות מעצבת, זה היה בעיקר כי רציתי לעשות דברים יפים. עם השנים והנסיון למדתי שבהרבה מקרים תכלית העבודה שונה – שמה שנדרש ממני זה פשוט לעשות סדר, ושממש כמו על מזרון היוגה, גם בעבודת עיצוב טובה ״סדר בגוף״ עוזר לייצר ״סדר בתודעה״. אסביר למה אני מתכוונת:
בעבודה של מעצבת קיים תמיד אלמנט פיזי: דף נייר, מסך, שלט – זה הגוף. חשוב שהוא יראה טוב, אבל זה לא מספיק. כדי שהוא יתפקד כמו שצריך, כלומר יעביר את המידע או המסר, יבלוט, יתווך, יכוון, יניע לפעולה, המעצבת נדרשת לבצע מגוון רחב של פעולות; לזהות את הצורך, להגדיר מה המסר (המיידי והסמוי), להבין את התוכן ולערוך אותו: מה חשוב ומה משני, מה ראשון ומה אחרון, מה הכרחי ועל מה אפשר לוותר. הברושור, החוברת, דף האינטרנט או מסך האפליקציה האסתטיים והמוקפדים שיתקבלו לבסוף, מהווים ביטוי חזותי למלאכת הארגון היסודית הזאת.
מעצבת מקצועית עוזרת ללקוחות שלה לעשות סדר. כשאת מקבלת לידיים חוברת שמציגה את העשייה הארגונית באופן נגיש, בהיר ומאורגן זה עושה לך ״סדר בתודעה״: מה אתם עושים, מה העיקר, ואיך זה נראה למי שמסתכל מבחוץ. כשמבקר באירוע מקבל תוכנייה מעוצבת היטב, הוא מבין כהרף עין לאן הוא נקלע ומה עושים פה. הבנה כזאת מקנה תחושה של נוחות ובטחון, וכשנחה דעתך אתה יכול להנות.
פוסטר מתקפל הוא פורמט פופולרי במיוחד באירועי תרבות עמוסים בתוכן: עלות ההפקה שלו נמוכה יחסית, ניתן לכלול בו מידע רב וגם להשתמש בו לצרכים תדמיתיים. עבור המעצבת זהו פורמט מאתגר במיוחד שמצריך ארגון קפדני והתייחסות גם לתמונה הגדולה (איך לעצב מוצר שיראה טוב כפוסטר) וגם לפרטים (כך שיהיה קריא ונוח לשימוש), מה שכמובן מצריך ״עשיית סדר״ יסודית. כדי שכל העניין לא ישאר כללי מדי, הנה כמה דוגמאות:
קטלוג מתקפל לתערוכת ״מעצבים מכאן״ – עיצוב תעשייתי בישראל. ביתן של משרד התמ״ת בתערוכת ״טכנולוגיה 2011״.
האתגר המרכזי כאן היה לתת יצוג לעשרות מעצבים ומוצרים שונים בתכלית בשטח מצומצם, ולהגיש למבקרים מידע נוח שיאפשר ליצור עמם קשר. הבחירה באייקונים נועדה ליצור קשר אסוציאטיבי בין המוצר למעצב, תוך שמירה על יצוג אחיד ששומר על הסדר החזותי.

קטלוג מתקפל לתערוכת ״מעצבים מכאן״


תוכניה מתקפלת לשבוע העיצוב בירושלים 2011 של המרכז לעיצוב בירושלים.

כיוון שעיקר קהל היעד היה מעצבים וחובבי עיצוב, ניסיתי לאתגר את הפורמט המרובע של הפוסטר (וגם את עצמי). הפתרון שמצאתי לחלוקת השטח היה להציג כל אירוע כ״כיס״.

design_week2011

תוכניה ל״פנינה״, האירוע המסכם של מנופים ביוזמת גלריה אגריפס 12.
גם כאן היה צורך לחלק לקהל פורמט נוח לשימוש שיכלול המון אינפורמציה על המשתתפים. במקרה הזה לא ניתן היה לייצר האחדה של האימג׳ים, והסדר החזותי נוצר באמצעות הנחת מסגרות לבנות על תמונת הרקע שנותנת את הטון ואוירת הוינטג׳.

תוכניה ל״פנינה״

דף אחד, שני צדדים. בפוסט הבא אספר איך עושים סדר בפורמטים מורכבים יותר.