תגית: מיתוג

ליישר קו

hadaszoharכתיבת תגובה

TAU-images

בשנת 1962, כשגבריאל נוימן בן ה־25 זכה בתחרות לעיצוב הסמל של אוניברסיטת תל־אביב הצעירה, המודרניזם כבר התאזרח בעיצוב הגרפי הישראלי. טיפוסי האות הסנסריפיים, היציבות, הנקיון והקווים הישרים, מצאו את ביטויים בעיצוב הלוגואים של חברות ומוסדות גדולים בארץ.

TAU-images4

המגמות הללו הגיעו לישראל באיחור ביחס לנעשה בעולם. טיפוסי האות המודרניסיטיים שעוצבו כאלטרנטיבה ביקורתית לעבר, גוייסו לשורות התאגיד האמריקאי כבר עם תום מלחמת העולם השניה, כדי להקנות לחברות מסחריות אופי יציב וסמכותי. הייצוג הגרפי המובהק שלהן היה הלוגו – סימן שנועד לקליטה מיידית, ומטרתו לקצר את תהליך הזיהוי.

TAU-images3

על רקע האופנה הזו נראה הסמל שעיצב נוימן אנכרוניסטי. לא פלא: בשנים בהן עסקו עמיתיו משדרות מדיסון בשכלול הזהות החזותית של תאגידי ענק, הוא עלה לארץ כפליט והתגורר בכפר הנוער "עין כרם", משקם את חייו מזוועות המלחמה. ניתן בקלות לחשוב שהסמל שעיצב נוצר שלושים שנים קודם לכן, בימים שבהם חברות מסחריות ומוסדות ייצגו את עצמם באמצעות סמל ולא באמצעות לוגו.

TAU-images2

מסמל ללוגו

בניגוד ללוגו, שנועד לתפיסה מיידית, הסמל דורש קריאה. הוא מבוסס על ההנחה שקיים צופן שמוכר הן למוען והן לנמען. פענוח הצופן מהווה תנאי הכרחי להבנה: כדי להבין את סמל האוניברסיטה צריך לקרוא עברית (כדי לפענח את ראשי התיבות), להבין את ההקשר הישראלי של מנורה וענפים משני צידיה, ואת ההקשר היהודי, התקופתי ואולי גם האוטוביוגרפי של נר זכרון. כך גם לגבי ההכרות עם צורת המסגרת שלקוחה מסמל העיר תל־אביב.

TAU-images5
סמל האוניברסיטה וסמל המועצה לישראל יפה חולקים צבעוניות וצורה דומה, וממחישים את ההבדלים בין עיצוב סמל שמצריך פיענוח, לעיצוב לוגו שמיועד לקליטה מיידית.

 

הגישה של נוימן קלעה לדעתם של עורכי התחרות, והסמל שעיצב נבחר לייצג את האוניברסיטה. יתכן והיה זה רק עניין של טעם, אך לא מן הנמנע שבאמצעות בחירה (לא בהכרח מודעת) בלוגו שנראה כאילו עוצב בעידן אחר, הם ביקשו להציב אותה בשורה אחת עם המוסדות הוותיקים להשכלה גבוהה, שזוהו עם הישוב העברי ונהנו מיוקרה אקדמית.

TAU-images6

אין בידינו תעוד כיצד התקבל הסמל בקרב עובדי ותלמידי האוניברסיטה, התורמים או תושבי תל־אביב. לאלו הותיר ראש העיר דאז, חיים לבנון, את התפקיד "להעמיד את המוסד החדש על רמה גבוהה, כיאה למוסד מדעי עליון של העיר העברית הגדולה במדינה" ולתת ידם "לביסוסו של המוסד, לפיתוחו ולשכלולו".

הידעת?

בשנת 1929 הכריז התכניון (כן, ב-ת’ ולא ב-ט’) על תחרות ראשונה לבחירת סמל המוסד. הוצעו לא יותר מעשרה סמלים (שאת רובם ניתן לראות בארכיון הטכניון), אך ועדת השיפוט החליטה כי אף אחד מהם אינו הולם את רוח הטכניון, וכך פעל הטכניון ללא סמל רשמי ב-30 שנותיו הראשונות.

 

פורסם במקור במגזין אאא

זהר צפוני 08: E-Types

hadaszoharכתיבת תגובה

‪unnamed

״‬יש דיסציפלינה שלמה בניהול סוכנות או עסק לעיצוב שלא מדברים עליה בבתי הספר. הרבה מעצבים אינם אנשים מילוליים, ושונאים את הרעיון להציג משהו. בניגוד אליהם, אני חושב שמעניין להציג את העבודה שלך, להצליח להתחבב על הלקוח, ולהראות לו שאנחנו יצירתיים ובעלי יכולת גבוהה. מאחר ואף אחד לא אוהב לעבוד עם טיפוסים מתנשאים, צריך למצוא את הדרך להיות נחמד אבל עם edge. זה מעניין!"

P1080808 copy P1080819 copy

ראסמוס איבפלט (Rasmus Ibfelt), מייסד ומנהל סוכנות המיתוג הדנית e-types, מספר על הדרך אל הלקוח, מה יוצא לסוכנות עיצוב מהיותה בעלת חנות למוצרים טיפוגרפיים, ולאן הוביל המרד שלו כמעצב צעיר. את הראיון המלא אפשר לקרוא בפורטפוליו.

Screen Shot 2015-02-16 at 9.50.36 PMScreen Shot 2015-02-16 at 9.50.52 PMScreen Shot 2015-02-16 at 9.53.07 PM

פליטים בדרך היין

hadaszoharכתיבת תגובה
כמעט הצטערתי שהבאנו את הילדים. מתחת לכותרת המפה Ramat HaNegev Wine Route התגלה מבחר אטרקציות שלא היה מבייש סיור קולינארי בטוסקנה: יקבים ומחלבות בוטיק, דבש טהור וגידולים אורגניים. אמנם יצאנו לטייל, אבל הי, כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר.
בשנת 2005 הכריזה אונסק״ו על ארבע ערים נבטיות בנגב כעל אתר מורשת עולמי. שנתיים לאחר מכן רשות מקרקעי ישראל והרשות לפיתוח הנגב והגליל, הכריזו על הקמת דרך הבשמים: ״ההכרזה שמה על המפה העולמית את דרך הבשמים בנגב כאזור תיירותי מועדף בו משתלבים נופי ערים עתיקות, נופי מדבר אלמותיים, ושיטות חקלאות מיוחדות במגוון אטרקציות תיירותיות ותעשיית תיירות מדברית משגשגת שתאזן בין צורכי שימור לפיתוח״.
תמונה
אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד. לא חלפו עשר דקות מהרגע שעזבנו את תחנת המידע, וכבר הספקנו לחלוף על פני ״אקו-פארק נאות חובב״ (״רמת חובב״ בפי העם), בסיסים צבאיים שמעוררים חשק עז לרגילה, ופחונים בלתי-מוכרים למכביר. כיוון שהנוף עורר בי הסתייגות מסויימת, העדפתי לשקוע במפה ולחפש בילויים אקזוטיים. עיני נפלו על ״חניון הרועה״ בו ביליתי אי אלו לילות בשק שינה, ובן רגע השעון צלצל חצות, וכל הטוסקנה הזאת חזרה למה שהיא היתה בשבילי בימים שלפני המיתוג, כשהאטרקציה הקולינארית היחידה מדרום לבאר שבע היתה ״מפגש מונטנה״ (אני מתפתה לכתוב – חזרה למה שהיא באמת – אבל אמת היא הרי עניין חמקמק אפילו כשמיתוג לא נכלל בתמונה).
תמונה
הואדי פרח, השמים הכחילו. אביב. עובדי המקום מתדרכים את המבקרים: בעזוז יש ספא וקפה וגבינות עיזים, בניצנה בריכה, וליד כמהין חוות תבלינים עם הפעלות. מדבר-תענוגות. רק פס מטושטש של גדר גבול ומגדל שמירה קטן שנראים באופק עוכרים את שלוותי. זה מתקן סהרונים? מתקן חולות? יש שם פליטים עכשיו? הם יכולים לראות את המאהל שלנו? ובלילה? המדריך שמוביל את הגמל שלנו אומר שזאת בכלל עמדה מצרית, ומספק לזה שמאחורי הסבר על הגדר והשפעתה על כניסת המסתננים. נראה שלא רק אני מוטרדת.
תמונה
כל הנגבים האלה – זה שמצוייר במפה, זה שרואים מחלון המכונית, זה שנטמע בזכרון וזה שקורם עור וגידים דרך מהדורות החדשות, השאירו אותי מבולבלת. אם מיתוג הוא כלי ליצירת תודעה מסויימת, כזו שיש בכוחה לגרום לי להרגיש שאני בחופשה ב״דרך הבשמים״, איך זה שאני לא מפסיקה לחשוב על פליטים? ומה שווה כל התוכנית השיווקית המושקעת כשהיא פוגשת את הזכרונות שלי, את האקטואליה החדשותית ואת מה שקוראים לו ״השטח״? האם גם אחרי כל אלה היא עדיין תקפה ואפקטיבית? האם למיתוג הזה יש בכלל סיכוי?
תמונה