מטרת ההדבקה: לייצג במהלך חודש שלם את מהלך זריחת הירח על גבי לוח המודעות בהתאם למצבו בשמים.
האימג׳: גליון שחור בגודל 50 על 60 ס״מ אשר במרכזו ציור של הירח בצבע לבן-צהבהב מבריק.
מהלך ההדבקה: בפינתו הימנית העליונה של לוח מודעות ברחוב רחל אימנו הודבקה בליל א׳ אייר כרזה שחורה.
כללי ההדבקה: הלוח חולק לגריד בעל עשרים ושמונה חלקים שווים, כמספר הימים במחזור הירח. מדי לילה הודבקה כרזה המשקפת את מצב הירח בשמים. ההדבקה התחילה בראש חודש בו הירח חסר, בפינה הימנית העליונה של הלוח. מדי לילה התווספה כרזה עם מצב הירח לרצף שנקבע מראש, בלי התחשבות בשאלה אם הכרזות הקודמות כוסו, או שהן עדיין מופיעות על גבי הלוח (כי הרי הירח זורח ללא תנאים). כך עד סוף החודש, והעלמותו החוזרת של הירח.
ספקות: האם יווצר רצף על גבי הלוח? אילו מקבצים יווצרו? האם משך ההדבקה הארוך יחסית יגרום לתגובות שונות מבהדבקות הקצרות?
מסקנות: מספר הירחים על גבי הלוח הגיע לכל היותר לשלושה. מעבר לזה הוא כוסה על ידי מודעות אחרות, וברוב המקרים קולף. וידוי מקרי של אחד המקלפים גרם לי להבין שהדימוי הנאיבי לכאורה נתפס כאיום, הן בשל צבעו השחור, הן בשל העקביות בה נתלה, והן בשל השינוי שחל בו. האנונימיות של המדביק, שעת התליה המאוחרת והעדר המסר הברור, גרמו גם הם לבהלה.
* לחצו על התמונות להגדלה
15.5 לילה. הדבקה ראשונה
אני חוזרת לאוטו, סולם ביד אחת, מצלמה בשניה.
– ״קודם חשבנו שהבאת את הסולם כדי להכנס לבור מים״ אומרת לי בחורה עם ראסטות.
– ״לא, לא ממש״.
– ״יש לנו סולם גדול באוטו, אם את רוצה״.
– ״לא תודה, אין צורך״.
אנחנו נכנסים כל אחד למכוניתו.
16.5 בוקר
אני יוצאת מהאוטו ורואה ממול את יובל אבני, מסתכל על הלוח תוך כדי הליכה.
– ״יובל, אתה מסתכל על הירח שלי?״ אני קוראת אליו.
– ״מה באמת? את תלית את זה? הוא מחזיר את מבטו אל הלוח. ״האמת שלא שמתי לב״.
16.5 לילה
ליד הלוח מתעכב נער צעיר על אופניים, קורא את המודעות מאוד מקרוב. בצידו השני של הכביש אני מחכה שיזוז. הוא מביט לצדדים, שולף מתיקו מודעה, ומדביק. אני עם המצלמה, נשענת על המכוניות החונות, מצלמת אותו. פתאום אני רואה שבמיצובישי-גוש-קטיף שלידי, באורות כבויים, יושב זוג ומביט בי. על הירחים הקודמים מודבקת עכשיו כרזה הנושאת את הכותרת ״מאורות״.
17.5 לילה
הירח מליל אמש קולף. שמים שחורים נותרו תחתיו. אני שמה לב שהירח שהבאתי הפוך, נגרע במקום לזרוח. מעניין אם מישהו ישים לב.
18.5 לילה
הירח מאתמול קולף גם הוא. אני מדביקה חדש.
19.5 לילה
הירח קולף. אני מדביקה חדש.
20.5 בוקר
הירח קולף, הפעם ביסודיות יתרה. אני מצלמת את הלוח. שער בית הספר הסמוך נפתח, והשומר מביט בי. אני שואלת אם הוא יודע מתי באים המדביקים. הוא אומר שבעשר.
– ״איזה מודעות את מצלמת, משהו מיוחד?״
– ״לא, אני מצלמת את כל הלוח״.
– ״תגידי, את מבינה בזה משהו, במודעות?״
– ״לא יודעת, למ…״
– ״פשוט יש פה משהו ממש מוזר״, הוא לא מחכה לתשובה. ״כל יום איזה מישהו פה תולה מודעה נורא משונה, אז אני מקלף אותה״. אני פוערת עיניים, לא אומרת כלום. המקלף הסדרתי הוא מאבטח בית ספר בשנות הארבעים, לבוש במדי חברת השמירה, מרכיב משקפיים, חובש כיפה סרוגה. ״אולי את יודעת מי תולה את זה?״
– ״לא, אין לי מושג״, אני משקרת בלי למצמץ. ״למה, מה יש במודעה הזאת?״
– ״קודם כל זה בצבע שחור, ויש על זה את הירח. עכשיו – זה התחיל כשהירח היה קטן״, הוא מדגים לי בידיו, ״וכל יום הירח מתמלא. אני מפחד כי, כי״, הוא מגמגם, ״זה נראה לי כמו כת השטן או משהו״.
– ״אבל למה? מה מפחיד בזה? גם הירח בשמים אותו הדבר, לא?״
– ״כן, אבל פה זה לא כמו המודעות האחרות, את רואה שזה לא שייך. פה-״, הוא מצביע על מודעה מקרית, ״אני מבין מה הבנאדם שתלה את זה רוצה ממני. הירח הזה, נראה לי שזה של איזה כת השטן או משהו, לא כתוב כלום.״
– ״אז מה שבעצם מפחיד זה שלא כתוב כלום? שאין מסר חד משמעי?״
– ״כן! וגם זה שהם באים בשעות כאלה שאף אחד לא רואה אותם. למה? באו לפה המדביקים של העירייה, אז שאלתי אותם אם יש את זה על עוד לוחות בעיר, אבל הם אמרו שלא, שהם ראו את זה רק פה. אז כל יום אני בא ומקלף את זה.״
אני מחליטה לחשוף את הקלפים. ״אז בוא אני אספר לך משהו. אני סטודנטית בבצלאל. אני עושה עבודה על לוחות מודעות. אני תליתי את הירח.״
– ״את – תלית – את – הירח???״ הוא מביט בי נדהם, לא מאמין שהכת המסתורית שוחרת המזימות מסתכמת בבחורה בסנדלים. ״אבל למה? למה? את תלית את הירח! אני לא מאמין! אז תסבירי, תסבירי לי למה.״ אני מסבירה.
– ״אבל למה דווקא את הירח?״
– ״תליתי כל מיני דברים מהטבע, פרחים, ציפורים. אני רוצה שאנשים ישימו לב, ולא תמיד הם מרימים את הראש למעלה, אז אני מורידה את הירח אליהם.״
– ״את יודעת, בגלל שזה הפריע לי שאלתי את אחד המורים כאן, איש חכם שאני מעריך, מה הוא חושב על זה. הוא אמר לי שזה סמל של מוסלמים, ובטח יש כאן מסר של איזה מוסלמי.״
– ״אבל אצל מוסלמים הוא נשאר אותו הדבר, דווקא אצל היהודים יש משמעות לצורה המשתנה.״
– ״ואני כבר חשבתי, אם זה לא מפסיק אני מזמין משטרה, שיבואו לתפוס את מי שתלה את זה. יו, זאת את, אני לא מאמין. אז תגידי לי משהו: למה עשית רקע שחור?״
– ״לילה, לא?״
– ״אז לפחות היית עושה כחול. כאילו את אומרת לנו ״זה בסדר״, שלא נפחד״. אני מופתעת לשמוע ממנו ביקורת כל-כך קולעת.
– ״אתה יודע מה, אתה צודק. לא חשבתי על זה. אבל עכשיו אתה יודע שזו אני, אז אל תקלף, טוב?״
– ״כן, בטח!״ הוא אומר כמו ילד מפריע שקיבל תפקיד אחראי. ״בטח אני לא אקלף!״
– ״וגם תסתכל אך אנשים מגיבים. אני אבוא לשאול אותך״.
– ״כן! אני אשאל פה את כל המורים מה הם חושבים, אני לא אגיד להם שאני יודע מי זה.״
– ״יופי, תודה רבה. דרך אגב, איך קוראים לך?״
– ״אבי״
– ״נעים מאוד, הדס״.
21.5 בוקר
הירח במקומו.
21.5 לילה
אני מדביקה ירח נוסף.
22.5 לילה
הירחים עדיין במקום בו הודבקו. אני פותחת את קופסאת הדבק, רק כדי לגלות ששכחתי את המברשת בבית. זה הזמן לחזור לשיטות ההדבקה מהגן. אני מנסה לפרוש את הכרזה, אך הירח, עדיין לח, נדבק לעצמו. כתם נייר שחור נוצר במרכזו. עכשיו בטח יחשבו שזה של כת השטן.
23.5 בוקר
שלושת הירחים שהיו על הלוח קולפו.
24.5 בוקר
את פני מקדם אבי. אנו מברכים זה את זו בבוקר טוב. אני מסתכלת על הלוח. הירח קולף.
– ״זה לא אני קילפתי״
– ״אז אני מבינה שיש לך מתחרים״.
אבי מספר לי שיש ילד אחד שזה מפריע לו. הוא קילף את הירח רק לפני עשר דקות. ״האנשים, הם לא חושבים מה שאת חושבת. הם חושבים שזה איזה משוגע או משהו. אנשים אוהבים מודעות שאפשר להבין אותן״. הוא מספר לי שכתב בשבילי תגובות של אנשים. אני מבקשת שימשיך לאסוף.
28.5 אחר הצהריים
אני מצלמת. על פני חולף גבר בשורטס ונעלי התעמלות. ״תצלמי, תצלמי, עוד מעט זה לא יהיה פה יותר״. מה הוא יודע על הירח שלי, אני שואלת את עצמי, ואותו אני שואלת למה. ״כי היום הכל אלקטרוני, עוד מעט זה יעלם״, הוא מצביע על הלוח וממשיך ללכת.
1.6 לילה
מרחוק אני רואה שמישהו כבש את הלוח. מודעות אדומות מכסות את כולו. אין סנטימטר חשוף. כרזות שקוראות לסרב פקודה, לא לגרש יהודים מבתיהם. אני נעמדת על המדרכה החלקה מדבק, פורשת את הירח. לתפאורה דרמטית כזאת הוא טרם זכה. הירח תופס את מקומו על גבי משפחת מתנחלים לחה, חוגגת את נצחונו הצנוע על הגוליית האדום שמתחתיו. אני חושבת על מפגש ההדבקות הזה, בין ההדבקה החד-פעמית, האדומה, המוחלטת, המפורשת והמשתלטת, לבין ההדבקה המתמשכת, הקטנה – יחסית, שזזה, בשחור-לבן, בלי מילים, בלי מסר חד משמעי. האם הירח יתפס כאיום גם על גבי תפאורה כזאת?
2.6 בוקר
הלוח עודנו אדום למרחוק, הירח איננו. אין גם סימני קילוף. כנראה שהוא נתלש בעודו לח. אני נגשת אל אבי, שואלת אם הוא ראה את הירח היום. ״היום לא. כנראה קילפו אותו ממש מוקדם, לפני שבאתי.״ אני שואלת אם הוא ראה מה הולך על הלוח. ״כן, תארי לעצמך איזה סבלנות הם היו צריכים כדי להדביק את כל המודעות האלה״.
– ״זה מפחיד, לא?״
– ״האמת, כן. הצבע האדום הוא גם כן מפחיד. לוח כזה משוגע לא ראיתי בחיים״.
הוא מרים את הירח מהמדרכה, אני בכלל לא ראיתי שהוא שם, שואל אם אני רוצה להדביק שוב, כי אפשר. אני עונה שלא והוא מקפל אותו בקפידה.
אני שואלת אם יש לו סיפורים חדשים. הוא אומר שהיה אחד שניחש הכי קרוב, שאמר לו שזה בטח מישהו מהשכונה שמשעמם לו אז הוא בא לתלות, אבל אף אחד לא אמר על זה דברים טובים. הוא נותן לי פתק עם מחשבות של אנשים ״וגם גיל, שתדעי בדיוק״. אני מבטיחה לחזור לבקר. הוא מבקש לראות את סיכום הניסוי, כשיסתיים.
6.6 לילה
אני מדביקה את הירח השלישי ברצף. כנראה שמישהו התייאש. מעליו מודעה, כיתוב לבן על רקע שחור: ״המהלך האחרון״.
הדסה קל 