אקדמיה לאמנות ועיצוב שום מקום

bezalellogo
בשבוע האחרון הכנתי הרצאה על עיצוב דני עבור סטודנטים בבית ספר לעיצוב בצפון דנמרק. הנחת היסוד שעומדת בבסיס ההרצאה היא שעיצוב הוא ״תבנית נוף מולדתו״, ושאי אפשר להבין עד הסוף את האוביקט המעוצב, מבלי לרדת לפשרו של הנוף הזה.

כמו כל שפה אחרת גם עיצוב מאפשר למי שדוברת אותו, לנהל שיחה קולחת עם דוברי עיצוב מרקע אחר. אנחנו מבינים אחד את השני; הפער התרבותי מיטשטש וקל להתמכר לאשליית העולם הגלובאלי שמצמצם, כביכול, את פערי המרחק. אבל כיוון שלא הוזמנתי לדבר כמי שצמחה מתוך העיצוב הדני ומכירה אותו לפני ולפנים אלא כאורחת לרגע, דווקא רציתי להדגיש את נקודת המוצא השונה שלי ביחס לקהל השומעים, כמי שנולדה לתבנית נוף אחרת.

ביקור קצר באתר בית הספר המארח, העלה שהוא שוכן בלב כרי דשא מוריקים בצפון דנמרק. אמצע שום מקום. חשבתי שתמונה מהנוף שנשקף מהקפיטריה בבצלאל, המקום שבו למדתי אני טיפוגרפיה וצבע ורישום, תהיה אילוסטרציה מוצלחת לנקודות המוצא השונות שלנו.

Screen Shot 2017-01-20 at 13.11.22.png

אמצע שום מקום (מתוך אתר האינטרנט של Den Skandinaviske Designhøjskole )

קליק נוסף הביא אותי לאתר של בצלאל. את פני קידם באנר טיפוגרפי שמזמין להרשם לללימודים בשלוש שפות. אינטרנשיונל. הפכתי והפכתי, שוטטתי ב״אודות״, ביקרתי בגלריית עבודות הבוגרים והתרשמתי מאלגנטיות ההדמיות של הקמפוס העתידי, אבל תמונה של הקמפוס הנוכחי: הבניין, הסדנאות, חדרי ההרצאות, הנוף – אין. בצלאל, למי שמעולם לא ביקרה בו, שוכן באמצע שום מקום.

bez_courthouse

הקמפוס העתידי של בצלאל. אירופה (מתוך אתר בצלאל).

אפשר לטעון שזה מקרי. העדר חומרים מסוג מסויים באתר אינטרנט איננו דבר יוצא דופן, וניתן לתרץ אותו בדרכים שונות, או כפי שכתבה לי מנהלת האתר ״אנחנו כל כך מרוכזים בבניין החדש (ולחילופין בבנין ההיסטורי) עד שהבנין הקיים נשמט. לצערו של האדריכל נעשו בו שינויים רבים ותוספות מעבר לתיכנון המקורי״. מה שנקרא – אינני במיטבי ולכן אני מעדיפה שלא להצטלם היום. אבל הקמפוס המבוצר של בצלאל, שמתנשא מעל סביבתו המסוכסכת, מאסיבי ופוליטי מכדי שיוכל לחמוק מן העין ברגע של חוסר תשומת לב.

מוסדות גדולים ברחבי העולם, ובכלל זה מוסדות להשכלה גבוהה, נוהגים לפרסם תמונות של האתר הפיזי שבו הם נמצאים באתר האינטרנט שלהם. הרי ידוע שתמונה שווה אלף מילים, ושהרושם הראשוני עושה את שלו מעל ומעבר לרשימת המרצים, הקורסים וימי העיון. זה לא תלוי קונספט עיצובי, זאת קונוונציה. הבחירה להעלים את המקום הפיזי, הפוליטי, הקשה, השנוי במחלוקת, ולהציג את בצלאל כאקדמיה וירטואלית, היא לכל הפחות תמוהה, ביחוד בהתחשב בריבוי התכנים במוסד שעוסקים במקומיות בהיבט חברתי וביקורתי.

כתבתי בעבר שהרבה מעצבות ומעצבים ישראלים מדברים על אכפתיות כלפי ״המרחב שבו הם חיים ופועלים״, הגדרה אמורפית שתכליתה להמנע מהפרובלמטיות הפוליטית שבאזכור הגאוגרפי. אלא שהמנעות מקריאה לילד בשמו לא מחליפה לו את האופי, והעמימות שבה יכול לנקוט אדם פרטי לא חלה על מוסד אקדמי. נכון, אף סטודנטית לא מתה להרשם ללימודים במבצר והתורמים עשויים לשאול שאלות לגבי הכפר הערבי שם למטה, אבל הי – זה מה יש.

אפרופו קמפיין ההרשמה לבצלאל: עוד על תפקידה הסמלי של הטיפוגרפיה העברית בימים שבהם לאומיות היא מילה גסה – כאן.

לדפוק הופעה מוצנעת

בכל אחת מהפעמים בהן עמדתי ברמזור של רחוב אגרון פינת המלך דוד נשאתי עיני אל שער יפו, אך לשווא. המבט לא הצליח לחדור מבעד לחומות מלון הבוטיק היוקרתי שנהנה מהפריווילגיה שניטלה מעוברי האורח: נוף לעיר העתיקה. פקקי התנועה של מרכז העיר היוו עבורי כר פורה לטיפוח טינה כלפי וועדות ואדריכלים שנוטלים לעצמם את הזכות לחסום לי את המבט. המנהג המקומי להצמיד ולהצמד, איך אומרים, לא בא לי טוב.
P1070532 copy
קצת ספייס בבקשה
***

ביום ראשון שמנו פעמינו לאלסינור. כל מי שנסע בתחבורה ציבורית בדנמרק יודע שהמקומיים מכבדים מרחב אישי, ולא נדחפים לזה של השכן לקרון. איזו הקלה. גם הדרך עברה בניחותא, מצידה האחד של המסילה שדות ירוקים, מצידה האחר – הים. נעים לגלות שאפשר להנות מתחושה של מרחב גם בארץ קטנה יחסית.

P1070670 copy
מכבדים את המרחב האישי
באנו לבקר בטירת קרונברג ומצאנו שבשנה החולפת נחנך ברחבת השער שלה המוזיאון הלאומי הימי של דנמרק. האתוס הימי הוא אמנם עניין גדול עבור צאצאי הויקינגים, אבל לא בטוח שדווקא טירתו המפוארת של המלט זקוקה לנדבך נוסף של צורה או של תוכן, או לתוספת סמליות. למעלה מארבע מאות שנה היא נהנתה מבדידות מזהרת במקום בו נפגשים הים הצפוני והבלטי, השקיפה על חופי שבדיה ממרחק בטוח, ועשתה קריירה מהדיפת נסיונות פלישה לא רצויים. נוכחותו של מונומנט חדש ברחבת הכניסה שלה יכול היה להיות גסות רוח של ממש, אלמלא הוחבא היטב.
P1070535 copy
טירת קרונברג. לבנות או לא לבנות?
לדפוק הופעה מוצנעת
יצאנו מתחנת הרכבת השוכנת על קו המים. בינה ובין הטירה שבקצה האופק נמתחת טיילת רחבת ידיים ודלה בפרטים שמעניקה לטירה נוכחות בלעדית כמעט, מובילה אליה וממנה כאילו לא היה בעיר דבר בילתה. העין דוהרת קדימה אל הצריחים הירקרקים, לא נרמזת ולא מנחשת איזו הפתעה צפויה לה בעוד רגע.

P1070666 copy

P1070669

P1070506 copy
הטיילת של אלסינור עם הצריחים הירקרקים ברקע. הארטיקים והכבאיות אינם ההפתעה המדוברת.
לפתע נקטעת רחבת האבן. פיר בטון חשוף, ספק חפיר ספק מעגנה, נפער תחת הגשר עליו אנו פוסעים. אין בנמצא כיתוב בולט המכריז מה פשרו, ולרגע נדמה שנחשף כאן אתר ארכאולוגי מהעתיד. למרות מיקומו המוסווה, המפתיע, של המבנה התת-קרקעי הבוקע מן הבטון, קירות הזכוכית הגדולים ומדרונות המתכת מעניקים לו נוכחות מונומנטלית. האגו של המלט חתם עם האתוס הוויקינגי הסדר ביניים: לאחרון הותר לדפוק הופעה מוצנעת.
P1070516 copy
P1070573 copy
 P1070513
איך מחביאים מונומנט?
רשימת המטלות של אדריכל הפרוייקט, ביירק אנגלס (Bjarke Ingels), כללה בוודאי מספר סעיפים: לתכנן בניין איקוני שיפאר את המורשת הימית של דנמרק, לא להאפיל על טירת קרונברג (היא נכללת ברשימת אתרי המורשת לשימור של אונסקו), לגמור את הפרוייקט עד גיל 40. אנגלס עמד בכולן. המבנה שנחבא מתחת לפני הקרקע נסתר מן העין במבט ראשון, אך מרגע גילויו נחרט מראהו יוצא הדופן בזכרון.
P1070619
מבט מחללי התצוגה אל החצר
מיקומו התת-קרקעי של המוזיאון סביב מבדוק בטון משנות החמישים, מצניע את נוכחותו במרחב, ומחייב את המבקרים להכנס אל שעריו כמי שיורדים אל המצולות. חללי התצוגה של המוזיאון נחפרו סביב המבדוק, המשמש כחצר פנימית אשר מדרונות מקורים בזכוכית נמתחים מצידה האחד לאחר על מנת לגשר בין חללי התצוגה. הללו מוליכים את המבקרים מצד לצד בגוף נטוי, בעיניים משוטטות ובמבטים נשברים, כמו היו צפים וצוללים מעל ומתחת לגלים.
P1070569 copy
לרדת אל המצולות
P1070578 copy
לעלות אל פני המים
P1070622 copy
פרט מתוך מערכת ההכוונה, המציג סכמה של מבנה המוזיאון. בלבן – המבדוק המקורי שמהווה את החצר הפנימית, באפור – חללי התצוגה שנחפרו סביבו.

השיפועים, האלכסונים והזגוגיות המרצדות מאפיינים גם את החלל הפנימי:

P1070602

P1070642

P1070612

P1070626

וגם את לוגו המוזיאון בעיצוב סטודיו e-types:

P1070568 copy

מזל שהצבעוניות מאופקת, אחרת באמת אפשר היה לחטוף מחלת ים:

P1070623

P1070609

P1070630 copy

(חוץ מאשר בשירותים. אם כבר מחלת ים – זה המקום הנכון)

P1070586 copy

P1070660 copy

תצוגה של מוזיאון ימי יכולה להיות עניין די משמים. ביננו, הרי קיימים בעולם דברים עסיסיים יותר מאשר נתונים על סחורות, דגמים מיניאטוריים של אוניות או מכתבי מלחים. התצוגה שעוצבה על ידי סטודיו Kossmann.dejong מצליחה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו ולתמוך בקונספט האדריכלי. יחדיו הם מספרים סיפור שמסייע להבנות את האתוס הימי הלאומי: סיפור על הקשר הבלתי ניתן להתרה של דנמרק עם הים הגדול – שוקק ובינלאומי, רווי הרפתקאות, עמוק ומסתורי.

P1070592

P1070618 copyP1070633 copy  P1070635 copy

*

בחזרה לרמזור

בירושלים הנדל״ן שמתחת לפני הקרקע שמור למתים בלבד. במקום בו עבר פעם רחוב ממילא ניצבים מלון הבוטיק והקניון, נישאים על גבי קומות החניון שמצמיד אותם אל מפלס העיר העתיקה. הדרך אל שער יפו עוברת בסופר-פארם, והמבט שתר אחריו נתקל במערך חומות חדש, המגן על אורחי המלון וחובבי השופינג מפני השד-יודע-מה.

חופש ההתבוננות מעולם לא נחשב כאן לערך, נהפוך הוא: אנשי ירושלים מתמחים בהתגוננות מפני מבטים. המרחב פועל בהתאם: מפוצל, מתבצר, ממודר ומדיר. במקום בו נהוג להצמד יש צורך להדוף, הצורך נהפך להרגל, וההרגל – לטבע.

תולה את הירח: הדבקה רביעית – ירח

cover

מטרת ההדבקה: לייצג במהלך חודש שלם את מהלך זריחת הירח על גבי לוח המודעות בהתאם למצבו בשמים.

האימג׳: גליון שחור בגודל 50 על 60 ס״מ אשר במרכזו ציור של הירח בצבע לבן-צהבהב מבריק.

מהלך ההדבקה: בפינתו הימנית העליונה של לוח מודעות ברחוב רחל אימנו הודבקה בליל א׳ אייר כרזה שחורה.

כללי ההדבקה: הלוח חולק לגריד בעל עשרים ושמונה חלקים שווים, כמספר הימים במחזור הירח. מדי לילה הודבקה כרזה המשקפת את מצב הירח בשמים. ההדבקה התחילה בראש חודש בו הירח חסר, בפינה הימנית העליונה של הלוח. מדי לילה התווספה כרזה עם מצב הירח לרצף שנקבע מראש, בלי התחשבות בשאלה אם הכרזות הקודמות כוסו, או שהן עדיין מופיעות על גבי הלוח (כי הרי הירח זורח ללא תנאים). כך עד סוף החודש, והעלמותו החוזרת של הירח.

ספקות: האם יווצר רצף על גבי הלוח? אילו מקבצים יווצרו? האם משך ההדבקה הארוך יחסית יגרום לתגובות שונות מבהדבקות הקצרות?

מסקנות: מספר הירחים על גבי הלוח הגיע לכל היותר לשלושה. מעבר לזה הוא כוסה על ידי מודעות אחרות, וברוב המקרים קולף. וידוי מקרי של אחד המקלפים גרם לי להבין שהדימוי הנאיבי לכאורה נתפס כאיום, הן בשל צבעו השחור, הן בשל העקביות בה נתלה, והן בשל השינוי שחל בו. האנונימיות של המדביק, שעת התליה המאוחרת והעדר המסר הברור, גרמו גם הם לבהלה.

* לחצו על התמונות להגדלה


15.5 לילה. הדבקה ראשונה

אני חוזרת לאוטו, סולם ביד אחת, מצלמה בשניה.
– ״קודם חשבנו שהבאת את הסולם כדי להכנס לבור מים״ אומרת לי בחורה עם ראסטות.
– ״לא, לא ממש״.
– ״יש לנו סולם גדול באוטו, אם את רוצה״.
– ״לא תודה, אין צורך״.
אנחנו נכנסים כל אחד למכוניתו.

16.5 בוקר

אני יוצאת מהאוטו ורואה ממול את יובל אבני, מסתכל על הלוח תוך כדי הליכה.
– ״יובל, אתה מסתכל על הירח שלי?״ אני קוראת אליו.
– ״מה באמת? את תלית את זה? הוא מחזיר את מבטו אל הלוח. ״האמת שלא שמתי לב״.

16.5 לילה

ליד הלוח מתעכב נער צעיר על אופניים, קורא את המודעות מאוד מקרוב. בצידו השני של הכביש אני מחכה שיזוז. הוא מביט לצדדים, שולף מתיקו מודעה, ומדביק. אני עם המצלמה, נשענת על המכוניות החונות, מצלמת אותו. פתאום אני רואה שבמיצובישי-גוש-קטיף שלידי, באורות כבויים, יושב זוג ומביט בי. על הירחים הקודמים מודבקת עכשיו כרזה הנושאת את הכותרת ״מאורות״.

17.5 לילה

הירח מליל אמש קולף. שמים שחורים נותרו תחתיו. אני שמה לב שהירח שהבאתי הפוך, נגרע במקום לזרוח. מעניין אם מישהו ישים לב.

18.5 לילה

הירח מאתמול קולף גם הוא. אני מדביקה חדש.

19.5 לילה

הירח קולף. אני מדביקה חדש.

20.5 בוקר

הירח קולף, הפעם ביסודיות יתרה. אני מצלמת את הלוח. שער בית הספר הסמוך נפתח, והשומר מביט בי. אני שואלת אם הוא יודע מתי באים המדביקים. הוא אומר שבעשר.
– ״איזה מודעות את מצלמת, משהו מיוחד?״
– ״לא, אני מצלמת את כל הלוח״.
– ״תגידי, את מבינה בזה משהו, במודעות?״
– ״לא יודעת, למ…״
– ״פשוט יש פה משהו ממש מוזר״, הוא לא מחכה לתשובה. ״כל יום איזה מישהו פה תולה מודעה נורא משונה, אז אני מקלף אותה״. אני פוערת עיניים, לא אומרת כלום. המקלף הסדרתי הוא מאבטח בית ספר בשנות הארבעים, לבוש במדי חברת השמירה, מרכיב משקפיים, חובש כיפה סרוגה. ״אולי את יודעת מי תולה את זה?״
– ״לא, אין לי מושג״, אני משקרת בלי למצמץ. ״למה, מה יש במודעה הזאת?״
– ״קודם כל זה בצבע שחור, ויש על זה את הירח. עכשיו – זה התחיל כשהירח היה קטן״, הוא מדגים לי בידיו, ״וכל יום הירח מתמלא. אני מפחד כי, כי״, הוא מגמגם, ״זה נראה לי כמו כת השטן או משהו״.
– ״אבל למה? מה מפחיד בזה? גם הירח בשמים אותו הדבר, לא?״
– ״כן, אבל פה זה לא כמו המודעות האחרות, את רואה שזה לא שייך. פה-״, הוא מצביע על מודעה מקרית, ״אני מבין מה הבנאדם שתלה את זה רוצה ממני. הירח הזה, נראה לי שזה של איזה כת השטן או משהו, לא כתוב כלום.״
– ״אז מה שבעצם מפחיד זה שלא כתוב כלום? שאין מסר חד משמעי?״
– ״כן! וגם זה שהם באים בשעות כאלה שאף אחד לא רואה אותם. למה? באו לפה המדביקים של העירייה, אז שאלתי אותם אם יש את זה על עוד לוחות בעיר, אבל הם אמרו שלא, שהם ראו את זה רק פה. אז כל יום אני בא ומקלף את זה.״
אני מחליטה לחשוף את הקלפים. ״אז בוא אני אספר לך משהו. אני סטודנטית בבצלאל. אני עושה עבודה על לוחות מודעות. אני תליתי את הירח.״
– ״את – תלית – את – הירח???״ הוא מביט בי נדהם, לא מאמין שהכת המסתורית שוחרת המזימות מסתכמת בבחורה בסנדלים. ״אבל למה? למה? את תלית את הירח! אני לא מאמין! אז תסבירי, תסבירי לי למה.״ אני מסבירה.
– ״אבל למה דווקא את הירח?״
– ״תליתי כל מיני דברים מהטבע, פרחים, ציפורים. אני רוצה שאנשים ישימו לב, ולא תמיד הם מרימים את הראש למעלה, אז אני מורידה את הירח אליהם.״
– ״את יודעת, בגלל שזה הפריע לי שאלתי את אחד המורים כאן, איש חכם שאני מעריך, מה הוא חושב על זה. הוא אמר לי שזה סמל של מוסלמים, ובטח יש כאן מסר של איזה מוסלמי.״
– ״אבל אצל מוסלמים הוא נשאר אותו הדבר, דווקא אצל היהודים יש משמעות לצורה המשתנה.״
– ״ואני כבר חשבתי, אם זה לא מפסיק אני מזמין משטרה, שיבואו לתפוס את מי שתלה את זה. יו, זאת את, אני לא מאמין. אז תגידי לי משהו: למה עשית רקע שחור?״
– ״לילה, לא?״
– ״אז לפחות היית עושה כחול. כאילו את אומרת לנו ״זה בסדר״, שלא נפחד״. אני מופתעת לשמוע ממנו ביקורת כל-כך קולעת.
– ״אתה יודע מה, אתה צודק. לא חשבתי על זה. אבל עכשיו אתה יודע שזו אני, אז אל תקלף, טוב?״
– ״כן, בטח!״ הוא אומר כמו ילד מפריע שקיבל תפקיד אחראי. ״בטח אני לא אקלף!״
– ״וגם תסתכל אך אנשים מגיבים. אני אבוא לשאול אותך״.
– ״כן! אני אשאל פה את כל המורים מה הם חושבים, אני לא אגיד להם שאני יודע מי זה.״
– ״יופי, תודה רבה. דרך אגב, איך קוראים לך?״
– ״אבי״
– ״נעים מאוד, הדס״.

21.5 בוקר

הירח במקומו.

21.5 לילה

אני מדביקה ירח נוסף.

2

22.5 לילה

הירחים עדיין במקום בו הודבקו. אני פותחת את קופסאת הדבק, רק כדי לגלות ששכחתי את המברשת בבית. זה הזמן לחזור לשיטות ההדבקה מהגן. אני מנסה לפרוש את הכרזה, אך הירח, עדיין לח, נדבק לעצמו. כתם נייר שחור נוצר במרכזו. עכשיו בטח יחשבו שזה של כת השטן.

23.5 בוקר

שלושת הירחים שהיו על הלוח קולפו.

24.5 בוקר

את פני מקדם אבי. אנו מברכים זה את זו בבוקר טוב. אני מסתכלת על הלוח. הירח קולף.
– ״זה לא אני קילפתי״
– ״אז אני מבינה שיש לך מתחרים״.
אבי מספר לי שיש ילד אחד שזה מפריע לו. הוא קילף את הירח רק לפני עשר דקות. ״האנשים, הם לא חושבים מה שאת חושבת. הם חושבים שזה איזה משוגע או משהו. אנשים אוהבים מודעות שאפשר להבין אותן״.  הוא מספר לי שכתב בשבילי תגובות של אנשים. אני מבקשת שימשיך לאסוף.

000013

28.5 אחר הצהריים

אני מצלמת. על פני חולף גבר בשורטס ונעלי התעמלות. ״תצלמי, תצלמי, עוד מעט זה לא יהיה פה יותר״. מה הוא יודע על הירח שלי, אני שואלת את עצמי, ואותו אני שואלת למה. ״כי היום הכל אלקטרוני, עוד מעט זה יעלם״, הוא מצביע על הלוח וממשיך ללכת.

1.6 לילה

מרחוק אני רואה שמישהו כבש את הלוח. מודעות אדומות מכסות את כולו. אין סנטימטר חשוף. כרזות שקוראות לסרב פקודה, לא לגרש יהודים מבתיהם. אני נעמדת על המדרכה החלקה מדבק, פורשת את הירח. לתפאורה דרמטית כזאת הוא טרם זכה. הירח תופס את מקומו על גבי משפחת מתנחלים לחה, חוגגת את נצחונו הצנוע על הגוליית האדום שמתחתיו. אני חושבת על מפגש ההדבקות הזה, בין ההדבקה החד-פעמית, האדומה, המוחלטת, המפורשת והמשתלטת, לבין ההדבקה המתמשכת, הקטנה – יחסית, שזזה, בשחור-לבן, בלי מילים, בלי מסר חד משמעי. האם הירח יתפס כאיום גם על גבי תפאורה כזאת?

7

2.6 בוקר

הלוח עודנו אדום למרחוק, הירח איננו. אין גם סימני קילוף. כנראה שהוא נתלש בעודו לח. אני נגשת אל אבי, שואלת אם הוא ראה את הירח היום. ״היום לא. כנראה קילפו אותו ממש מוקדם, לפני שבאתי.״ אני שואלת אם הוא ראה מה הולך על הלוח. ״כן, תארי לעצמך איזה סבלנות הם היו צריכים כדי להדביק את כל המודעות האלה״.
– ״זה מפחיד, לא?״
– ״האמת, כן. הצבע האדום הוא גם כן מפחיד. לוח כזה משוגע לא ראיתי בחיים״.
הוא מרים את הירח מהמדרכה, אני בכלל לא ראיתי שהוא שם, שואל אם אני רוצה להדביק שוב, כי אפשר. אני עונה שלא והוא מקפל אותו בקפידה.

Screen Shot 2014-07-08 at 11.08.00 PM

אני שואלת אם יש לו סיפורים חדשים. הוא אומר שהיה אחד שניחש הכי קרוב, שאמר לו שזה בטח מישהו מהשכונה שמשעמם לו אז הוא בא לתלות, אבל אף אחד לא אמר על זה דברים טובים. הוא נותן לי פתק עם מחשבות של אנשים ״וגם גיל, שתדעי בדיוק״. אני מבטיחה לחזור לבקר. הוא מבקש לראות את סיכום הניסוי, כשיסתיים.

avis text

6.6 לילה

אני מדביקה את הירח השלישי ברצף. כנראה שמישהו התייאש. מעליו מודעה, כיתוב לבן על רקע שחור: ״המהלך האחרון״.

00110022

תולה את הירח: הדבקה שלישית – נדידה

F1010001

מטרת ההדבקה: ליצור תנועה של להקת נחליאלים על פני לוחות מודעות באזור מסויים בעיר.

האימג׳: נחליאלי. צילום זירוקס בגודל A3.

מהלך ההדבקה: הדבקתי להקת נחליאלים על גבי לוח מודעות. להקת הנחליאלים מונה חמש כרזות לרוחב הלוח וחמש לגובהו, סך הכל עשרים וחמש כרזות היוצרות להקת ציפורים. הלוחות שנבחרו: לוחות הפשקווילים ברחוב מאה שערים, בשל ריבוי הלוחות והקרבה בינהם ברחוב אחד.

כללי ההדבקה: כאשר מגרשים ציפורים ממקום אחד הן נודדות לאחר, וכך – בכל פעם שיכסו ציפורים שהתמקמו על פני לוח אחד, הן ינדדו לבא אחריו בשורה. הלהקה יכולה להתפרק: אם כוסו רק חלק מהנחליאלים על גבי הלוח, הם בלבד ינדדו אל הלוח הבא, בעוד חבריהם ללהקה ישמרו על מיקומם הנוכחי. הנחליאלים הנודדים ישמרו על מקומם בגריד בכל לוח אליו ינדדו. מסגרת הזמן להדבקה היא חמישה לילות.

ספקות: באיזו תדירות ״ינדדו״ הנחליאלים מלוח ללוח? האם הם ״ינדדו״ כלהקה או שתווצר הדרגתיות? האם עוברי האורח יבחינו, מה יהיו התגובות, והאם החוקיות תובן מעצם הצפייה?

מסקנות: הנחליאלים נדדו בין ארבעה לוחות. בלילה האחרון לא התאפשרה ההדבקה. למרות שהיתה הדרגתיות בהעלמם של הנחליאלים מן הלוח, שנבעה הן מהדבקת מודעות חדשות והן מקילופם ע״י העוברים והשבים, הרי שבשעת ההדבקה הלילית כל הלוח כבר כוסה במודעות חדשות, וכך נאלצו הנחליאלים לנדוד מהלוח כלהקה, ולא נוצר דירוג. הן הנחליאלים והן ההדבקה עצמה משכו תשומת לב רבה מהעוברים ברחוב: החל במבטים והתעכבות על יד הלוח, דרך תגובות מילוליות ועד לקילוף. אני חושבת שהענין נובע ממרכזיות לוחות המודעות בחברה החרדית, ומהזרות של אופן הביטוי הנבחר עבור הצופים.
אינני חושבת שאיש מעוברי האורח הבין את החוקיות שבנדידה, הן משום שלא נוצרה הדרגתיות שיכולה היתה לבאר את העניין, והן משום שתשומת הלב היתה נתונה לעניינים בסיסיים יותר.

* לחצו על התמונות להגדלה

 



19.4 לילה. הדבקה ראשונה

ביציאה מהרחוב דרור שם דיסק של הביסטי בויז. הוא אומר שבשביל פעילות מחתרתית צריך מוסיקה מחתרתית.
ברחוב מאה שערים אנחנו מכסים את אחד מלוחות הפשקווילים בנחליאלים עד גובה דרור. הוא שואל אותי אם הדוסים יחשבו שאנחנו מסתלבטים עליהם עם הנחליאלים.
– ״גם אני חשבתי על זה, אבל אז היינו מדביקים פינגווינים, לא?״
אברך ואשה עם עגלת תינוק מסתכלים עלינו. כשאני מוציאה את המצלמה הם ממשיכים ללכת, מסבים ראשם לאחור.

DSCN3679 copy

20.4 בוקר

הנחליאלים במאה שערים באותו המקום. רק אחד קולף. עוברי האורח מסתכלים, אין כמעט איש שמתעלם. חלקם מתעכבים ליד הלוח.

19.indd

000055

F1000009 2 F1010034

20.4 לילה

להקת הנחליאלים כוסתה לחלוטין, ואנחנו מדביקים אותה על הלוח הסמוך. כל זמן ההדבקה עומד לידינו צעיר חרדי ומביט. לאט לאט מתווספים עוד אנשים. יש לנו קהל. ״אתה קולט מה קורה פה?״ אני לוחשת לדרור. כשאני חוזרת עם המצלמה מהאוטו אחד מהם אומר לו:
– ״אבל אני לא מבין מה זה אומר״.
– ״זה אומר מה שאתה רוצה. מה שזה בשבילך״, עונה לו דרור, חייל מסור בצבא הנחליאלים.
האיש מקשה ואינו מוותר, ואל השיחה מצטרפים נוכחים נוספים: חרדים בני גילאים שונים ושני נערים שאינם חרדים. הם מנסים להבין מה המשמעות, מה בעצם אנחנו מנסים להגיד. למה אנחנו מדביקים דווקא את זה ודווקא כאן.

20.4-2

– ״התנתקות? אתם מההתנתקות?״
התשובה כי המשמעות היא זו שהם מייחסים ל״זרזירים״, כפי שהם מכנים את הנחליאלים, או ״הפינגווינים״, כפי שקורא להם אחד הנערים, היא בידיהם, לא מקובלת עליהם. בתוך הקהל ההומוגני לכאורה בתוכו אנו עומדים נשמעים קולות שונים: נשים עם ובלי תינוקות ונערות צופות בשקט במתרחש. אחד הצעירים מתרגז בנסיון נואש להבין. אני מתערבת בשיחה: ״תראה, אתה שואל שאלות. אתה הולך ברחוב, רגיל לראות פשקווילים עם הודעות: מוכרים לך, אומרים לך, פתאום משהו אחר – ציפורים. אנחנו רוצים להציע לך משהו אחר.״ נראה שהתשובה רק מתסכלת אותו יותר.

20.4-6

– ״אז מה, אתם פסיכולוגים?״
בחור אחד אומר שזה עולה כסף, ואם יבוא פקח הוא יתן לנו קנס. מישהו שילם לעירייה על תליית המודעות האלה, ואיך הוא ירגיש כשיגיע לכאן מחר בבוקר וימצא אותן מכוסות. מתוך הקהל יוצא מישהו אל הלוח:
– ״אז למה שלא נוריד אותן כבר עכשיו?״ הוא מקלף את הנחליאלים הלחים, זורק את הניירות על המדרכה.
– ״לא! תפסיק!״ קורא לעברו אחר, ״הם באו לעשות לנו משהו טוב, הם לא מתכוונים לרע״.
בין הנוכחים מתפתח ויכוח ער.
מתוך החושך מופיעים שני חרדים מבוגרים, ניגשים אל הלוח ומקלפים את הנחליאלים בזעם. ״לכו מכאן, תסתלקו, לא רוצים אתכם, תחזרו לאוגנדה!״ הם צועקים עלינו. דרור מנסה לדבר איתם, אבל הם ממשיכים לצעוק. הנוכחים מסתכלים בלי להתערב.

20.4-9

20.4-11

– ״בוא נלך״, אני אומרת לדרור, ״בוא נלך…״ אני גוררת אותו. אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים.

בדרך משם אנחנו מדברים על המשפט ״המשמעות היא מה שאתה רואה בזה״, תשובה שאולי אינה קיימת בעולמם.

21.4 בוקר

אני סקרנית לקראת מה שצפוי לי. הרחוב די ריק, ועל הלוח נשארה רק השורה העליונה של הנחליאלים, זו שלא הצליחו להגיע אליה, ואחד נוסף באמצע שמשום מה קיבל את חייו במתנה.

19.indd

F1000016 F1000018 F1000009

דרור אומר שאני צריכה להחליף מקום הדבקה. ״את באה מתוך כוונות טובות, מתוך רצון לתת לאנשים האלה. אם את נתקלת בתגובות כאלה, בכעס, אז את לא משיגה את המטרה שלך״. אני מתלבטת. על פניו הצדק עמו. ובכל זאת, אפילו הציבור שנקהל במאה שערים הביע עמדות שונות, והסקרנות היתה גדולה מן הכעס. וחוץ מזה, מיהם ״האנשים האלה״, ובשביל מי, באמת, אני מדביקה? מי מהמגיבים, ולו במבט, הוא הקהל שלי? למצב המסתבך מצטרף גורם נוסף: הפחד שלי. דרור לא יוכל להצטרף היום, ואני לא יודעת מה יקרה. האם ההדבקה שווה את הפחד? את הסיכון?
אני מחליטה לתת לנחליאלים במאה שערים הזדמנות נוספת.

21.4 לילה

רתם, עפר ואני מכסים לוח חדש בנחליאלים. כל ציפורי הלוח הקודם כוסו. אני מספרת להם על המצב העדין, שאם מתחיל בלאגן אנחנו מסתלקים. אנחנו עובדים מהר. אברך אחד ניגש אלינו.
– ״תלויות כאן הרבה מודעות שככה אסור להתלבש״.
אנחנו מכסים לוח שלם בנחליאלים, והוא, שלא מביט בנו בשעה שהוא מדבר, רואה את הג׳ינס והשרוולים הקצרים. כל אותו הזמן עומדת לידינו נערה אחת, חצאית וצמות, ומסתכלת.
בדרך לאוטו ממלמל לעברנו בחור אחד ״מה אתם עושים פה, מה אתם עושים פה. עוד חמש דקות יבואו לשבור לכם את העצמות.״ אנחנו נוסעים משם.

21.4-2

22.4 בוקר

אני מוצאת שאנשי חברון ביקרו ברחוב אחרי. כל הלוחות ברחוב מכוסים במרכזם במודעות הטורקיז, וכך גם הנחליאלים. השורה התחתונה ומחצית השורה שמעליה לא כוסו. המפגש בין נייר הטורקיז המבריק לציפורי הזירוקס מפתיע. דווקא הנחליאלים נדמים פתאום לחלק מהסביבה, בעוד הכרזות הצבעוניות זרות בנוף.

19.indd

F1010007 000070 F1010005

22.4 לילה

במאה שערים צפרדע ענקית של זבל חוסמת את הכביש. זה טוב נגד פקחים. הרחוב ריק. אנחנו מדביקים ושומעים עיטושים מאחורינו. נער כבן שלוש עשרה, שטריימל וקפוטה.
– ״מה זה?״
– ״נחליאלים״.
הוא מביט כמה שניות והולך.

DSCN3799 copy

25.4 בוקר

הנחליאלים קולפו, למעט שלושה. פלומת נייר לבנה מכסה את הלוח.

19.indd
F1000003 2

25.4 לילה

דרור מזהיר אותי שהיום ״מסכת כהנים״ ושבמאה שערים יהיה בלאגן. אנחנו נוסעים בכל זאת. בכניסה לרחוב עומדת ניידת ברסלבים שרוקדים באמצע הכביש, וקהל רב שחוסם את המעבר. אנחנו נוסעים משם.

 

תולה את הירח – הקדמה


באביב 2005, אחרי ארבע שנים בבצלאל וקצת יותר בירושלים, שמתי לב שעם כל הכבוד לספרי האמן, המגזינים המעוצבים והפורמטים האקספרימנטליים שפגשתי ועיצבתי בין כתלי האקדמיה, המציאות ברחוב שונה: התקשורת החזותית נוטה להיות בוטה וחד-משמעית, ואין כמעט מקום לצורות ביטוי פתוחות, רב-משמעיות ומעודנות יותר. רציתי לבדוק אם זה בר שינוי, והאם ניתן, ולו לרגע קט, להרחיב קצת את המנעד.

F1010013 copy

 

בימים ההם עוד לא ידעתי מה זה פייסבוק, והקיר היחיד בסביבה עליו יכולתי להדביק דימויים ולצפות בתגובות שהם מעוררים, היה לוח המודעות. חשבתי שזה מקום מעניין, כיוון שלמרות חוקי‭ה ‬עזר‭ה ‬עירוניים הנוקשים המבקשים להסדיר את המתרחש בו‭,‬ הוא נותר מדיום פרוץ המותיר לצופים את האופציה הפיזית להתערב בנעשה על גביו. למרות שתפקידו של לוח המודעות הוא להודיע ולא לייצר שיחה, מתרחש‭ ‬בו‭ ‬דיאלוג‭ ‬כפול‭ :‬בין‭ ‬המדביקים‭ ‬השונים‭ ‬לבין‭ ‬עצמם (כפי שמבטאים ‬תוכן‭ ‬וצורת‭ ‬המודעות‭,‬ ותדירות‭ ‬ואופן‭ ‬ההדבקה), ‬ובין‭ ‬המדביקים‭ ‬לציבור, שבוחר לפעמים ‬להתערב‭ ‬בנעשה‭.‬

F1010001
בין ראשית אפריל לאמצע יוני ערכתי חמש סדרות של הדבקות על פני לוחות מודעות בשכונות שונות בירושלים. כל סדרה, שכללה דימוי מסויים מעולם הטבע, ‬התנהלה‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬מערכת‭ ‬חוקים‭ ‬כפולה‭:‬ כל‭ ‬דימוי ‭"‬התנהג‭ "‬עפ‭"‬י‭ ‬טבעו‭,‬ אך‭ ‬אופן‭ ‬התנהלותו‭ ‬על‭ ‬גבי‭ ‬הלוח‭ ‬הושפעה‭ ‬מהתגובות‭ ‬שספג‭ ‬הן‭ ‬״מהלוח‭ ‬עצמו״‭ )‬המדביקים‭ ‬האחרים‭ ‬וכרזותיהם), והן מעוברי האורח אשר בחרו להתערב בנעשה עליו. כרזות אינטראקטיביות.

F1010024
כשתכננתי את הסדרה חשבתי להסתפק בתיעוד סטילס מצולם, אולם ההדבקות הליליות והצפייה היומיומית בלוחות המודעות זימנו מפגשים אישיים מרתקים.
מדי בוקר מצאתי את עצמי באוטובוס העולה להר הצופים, משחזרת את מאורעות ליל אמש והופכת אותם לטקסט. למדתי הרבה מהעובדה שהפרוייקט החזותי במפגיע שלי, נדרש למילים כדי לספר את עצמו הלאה. דרך הפעולה המינורית של הדבקת כרזה על הלוח וצפייה במתרחש, חוויתי את יופים, קשיחותם, קסמם ומורכבותם של העיר ושל אנשיה. רגע לפני שירושלים ואני נפרדות, אספר כאן את מה שראיתי ומה ששמעתי בקיץ 2005 – הדבקה אחת בכל פוסט.

F1040003