רואה, חושבת, מעצבת
לרגל הטור ה-30 והאחרון לעונה זו של ״זהר צפוני״, שהתפרסם בשלוש השנים האחרונות בפורטפוליו, נפגשתי עם יובל סער העורך לשיחה על עיצוב דני, השפעה תרבותית והיתרונות שבאאוטסיידריות. את הראיון המלא (הפעם אני מהצד של התשובות) אפשר לקרוא בפורטפוליו.
המעצבת התעשייתית רקה האגן פתחה ביחד עם עוד 17 קרמיקאיות ומעצבות את חברת הקרמיקה הדנית – מפעל קרמיקה שמבוסס על מודל שיתופי. על ההבדל בין להיות בעלת מלאכה למעצבת היא אומרת:
״בניגוד לבעלת מלאכה, מעצבת תעשייתית אינה מחוייבת לחומר מסויים. במשך עשר שנים עבדתי רק עם זכוכית, אבל הסקרנות הובילה אותי לבדוק האם אני יכולה להשתמש בידע הזה גם בעבודה עם חומרים אחרים. את היכולת לבנות צורה תלת־ממדית ולצקת חומר בטמפרטורה גבוהה אפשר להעביר מחומר לחומר. להתרכז בעבודה עם חומר אחד זה כמו לרכוב על אופניים: את אמנם עושה את זה בקלות, אבל דבקה בדרך מסויימת ויכולה לשכוח איך לפתוח את הראש ולספר סיפורים אחרים״.
על זאת ועל מפעל הקרמיקה, אסתטיקה סקנדינבית ושפה אישית אפשר לקרוא בפורטפוליו.
אלסנדרו צרפתי (Alessandro Sarfatti), הבעלים של astep ודור שלישי למשפחה איטלקית שעוסקת בעיצוב ויצור גופי תאורה, מכנה את עצמו ״המתווך האמנותי״:
״אני לא מחזיק בכישורים מושלמים של עיצוב, טכנולוגיה, שיווק או מכירות, אבל אני יודע קצת מכל דבר וחושב שאני מבין למה בעלי המקצוע מתכוונים. לעיתים קרובות אנשים לא מספיק מקשיבים זה לזה ולכן הם לא מבינים אחד את השני, וכאן אני נכנס לתמונה. התפקיד שלי הוא לומר ׳תראה, היא אמרה כך וכך ואתה הבנת משהו אחר׳. אני מתווך בין המעצבים, המחלקה הטכנית, הלוגיסטיקה והכספים״.
על העיצוב הדני הוא אומר:
״עיצוב סקנדינבי היום הוא קצת שונה (ביחס לתקופת הזוהר שלו בשנות ה־50 וה־60). למרות שהוא מאוד מצליח אני חושב שחסרה בו שאיפה לחדשנות. הוא קורקטי, מעוצב היטב מבחינה אסתטית, מוצג היטב מבחינת השיווק, ומתומחר נכון כדי למכור בהיקפים גדולים. מהבחינה הזאת הוא דמוקרטי, אבל אני לא מתרשם מזה במיוחד. אני מעריך את ההצלחה והיכולת להביא דברים יפים לבתים ולמשרדים, חלק מהם יש לי בבית, אבל כשזה מגיע לאופן היצור ולכוונה ליצור משהו חדש, זה חלש ביחס לעבר שלהם״.
על זאת ועל יחסים בין יזם למעצב, מעורבות בתהליך העיצוב והמרחק בין איטליה לדנמרק, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
מריה אינשטיין בילמן, שביחד עם פיליפ אינשטיין ליפסקי מהווים את The Einstein Couple, מתמחים ביצירת פתיחים לסדרות טלויזיה ובהשקת סרטים. על הראציונל שמאחורי עיצוב כרזה לסרט היא אומרת:
״סרט הוא עבודת אמנות וכשלוקחים פריים מתוך סצנה ושמים אותו על הפוסטר זה לא בהכרח משכנע ויכול לצאת ׳אחד לאחד׳. לפעמים הבמאי עשוי לחשוב שזה מדוייק כי בחרנו את סצנת המפתח, אבל זאת לא תמיד הדרך להגיע אל הקהל שלך״.
״הרעיונות תמיד נולדים מן התוכן, אבל הנסיון שלנו בפרסום מלמד שיש פער בין המוצר לבין האופן שבו אנחנו מראים אותו: כשאת מעצבת מודעה לאייפון תציגי אותו במיטבו, לא כמו הדבר השרוט הזה שאני מחזיקה ביד. אותו הדבר בכרזה לסרט: זו אריזת המתנה; ככל שהיא תהיה יפה יותר, כך תרצי יותר לפתוח אותה. אם יש לך סרט נהדר, את חייבת לעשות לו אריזה נהדרת כי אז אנשים יפתחו אותה. אם זה לא יקרה לא ימכרו כרטיסים והסרט ימות, אבל האריזה תמיד נובעת ממה שבפנים״.
על זאת ועל איך אורזים סרט שעדיין לא קיים, מאפייני הקולנוע הדני ואיך מוכרים את לארס פון טרייר, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
אקיקו קווהטה היא אדריכלית ומעצבת רהיטים יפנית שלמדה אדריכלות, נגרות, ושוב אדריכלות, וקן ווינטר הוא נגר אמן דני שבחר את המקצוע כבר בגיל עשר. על עבודתם המשותפת הם מספרים:
״אנשים מרגישים בהבדל בין הפריטים שאנחנו עושים לבין פריטי העץ שמייצרים בזול רחוק מכאן, ואין להם פיניש. אפשר לעבד עץ ברמה מאוד גבוהה אם משקיעים בזה את הזמן הנדרש, אבל היום אין הרבה אנשים שרוצים לשלם על הזמן הזה. הדברים שלנו נוגעים באנשים במקום לא מודע, כי קודם כל רוצים לגעת בהם, אבל כשהולכים לחנויות העיצוב הגדולות לא רוצים לגעת בעץ, כי עדיין רואים את הסימנים שהותיר המסור. זה לא מושך באותו אופן״.
על חלוקת התפקידים בינהם, מקורות ההשראה וההבדלים שבין העיצוב היפני לעיצוב הדני, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
סימונה מסקי (Simona Maschi), מייסדת שותפה ומנכ״לית המכון לעיצוב אינטראקטיבי בקופנהגן (CIID), מספרת:
״אנחנו לא מייצרים מערכות בקרה שמטרתן לאכוף את החוקים ולוודא שאנשים אכן עושים את עבודתם, אלא מתרכזים בשיפור איכות החיים. בשלב העבודה הבא שלנו הייתי רוצה להתרכז באמון כבסיס לעיצוב… דוגמה לכך היא המטרו בקופנהגן: ההנחה היא שקנית כרטיס, אין נקודת ביקורת. כמובן שאחת לכמה זמן יכול לעבור מבקר כרטיסים, אבל זה שונה מאוד מהשיטה במילאנו, פריז או ניו־יורק שמבוססת על בקרה ובידוק. זה יפהפה. יש לי הרגשה שבגלל זה קשה יותר לרמות. אני רוצה לבדוק מה יקרה אם ניישם את הדינמיקה הזאת במקומות אחרים: בתי חולים, בתי ספר, נמלי תעופה; איך יראו החיים, החברה, כמה כסף נוכל לחסוך על כל הבידוק הזה?
״אני יודעת שזה חלום משוגע אבל אני אוהבת את הרעיון הזה: אם נעצב דברים שהם כל־כך נהדרים, והם נותנים כל־כך הרבה ערך לחיים כי הם מבוססים על אמון, אנשים יאמצו אותם. זה החלום שלי״.
מה ההבדלים בין עיצוב מסורתי לחשיבה עיצובית? מהן התמורות שחלו בתחום במהלך השנים? ואילו אתגרים והזדמנויות עומדים בפניו כיום? תשובות לשאלות האלה ולשאלות אחרות אפשר למצוא בפורטפוליו.
קספר הייקנסקולד (Casper Heijkenskjöld) – מעצב גרפי שנולד וגדל בשבדיה, למד עיצוב גרפי בדנמרק ועובד קופנהגן, מספר על הפער שיכול להווצר בין התוכנית של המעצב לאופן שבו עבודתו מתקבלת על ידי הקהל:
״הלוגו שעיצבתי לסטודיו למחול STEPZ נועד להעביר תנועה וגמישות; התייחסתי אליו כמו אל תמונה בחשיפה ארוכה. בכלל, אני חושב שהאהבה שלי לאנימציה באה לידי ביטוי גם בעיצוב לפרינט. רצינו ליישם את אותו רעיון גם באתר האינטרנט של הסטודיו, כך שתנועת העכבר תצייר את ה׳מריחות׳ של הלוגו. למרות שזה נראה כמו רעיון טוב, חלק מהגולשים חשבו שזו תקלה, ולכן נאלצנו לבטל את זה. זה פקשוש שלנו – חוסר הבנה של קהל היעד. כמעצבים אנחנו אמורים לשים את הרעיונות שלנו במקום שאליו הם שייכים״.
אמנית התכשיטים אנטה דאם מספרת:
״למרות שניתן לענוד את התכשיטים שלי, אני רואה אותם כאמנות. אני מתבטאת ביחס אליה, למרות שאני מתייחסת לגוף; זה אופן של רפלקסיה על המציאות. העבודה בסדנה מרגיעה אותי: אני אוהבת את החלק הפיסולי ואת מלאכת היד; אני יכולה להתרכז באופן חנוני לחלוטין במלאכה הפיזית, למשל לרקע משהו, ולעבוד על משהו קטן במשך זמן רב.
״אחר כך זה פינג פונג שאני משחקת עם עצמי בין הרעיון, החומר, הדבר שרציתי לבטא והשאלה אם אנשים אחרים רואים באובייקט את מה שאני מנסה להעביר… מה הם מבינים מזה? באיזה אופן זה עובד? התכשיט צריך לחיות באופן עצמאי ולספר את הסיפור שלו״.
״אני יוצרת אמנות לבישה; יש אמנים שמתרכזים יותר בגוף, אני לא. הרעיון בשבילי הוא שאם את עונדת את זה ויוצאת אל העולם את יוצרת תקשורת אחרת, משום שאת פוגשת אנשים כל הזמן.
התכשיט שהאשה עונדת קשור אליה בצורה כלשהי, הוא כבר לא שלי. היא עונדת אותו כי יש לו משמעות בעבורה, כדי לסמל משהו או כדי להעביר מסר; התכשיטים עושים את זה משום שהם מאוד ׳נראים׳. אני מקווה ויודעת שהתכשיטים מביאים ליצירת דיאלוג אחר ממה שהיה נוצר אלמלא הם היו שם. אנשים שואלים עליהם״.
על זאת ועל הומור, השראה, מערכות יחסים והאופן שבו הם באים לידי ביטוי בתכשיטים שהיא מעצבת, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
פול מדסן, מנכ״ל שותף והבעלים של norman copenhagen, מקבל בין 10 ל-12 פניות ביום ממעצבים שרוצים לעצב עבור החברה. הוא מספר כיצד הוא בוחר עם מי לעבוד:
״הבחירה נובעת תמיד מהרעיון שמאחורי המוצר שהם מציגים, ולא נוגעת לגיל, נסיון או מוצא. לא אכפת לנו אם זאת מעצבת מפורסמת, סטודנט או אוטודידקט יצירתי, כל עוד הם מסוגלים להמחיש באופן חזותי מה הם מתכוונים לייצר. הפרזנטציה חשובה מאוד: למרות שאנחנו אנשים יצירתיים בעצמנו ויכולים לדמיין הרבה דברים, מעצבים צריכים את היכולת לעבוד עם טכנולוגיה עכשווית; ככל שנצטרך לדמיין פחות כך ייטב לכולם. אם יש המחשות בתלת ממד שנראות כמו מוצר אמיתי זה עוזר.
״כשיש לך היצע גדול לבחור מתוכו, אתה מחפש את הדרך הקלה שתדרוש ממך להשקיע כמה שפחות זמן ומחשבה, גם אם אתה עלול לטעות לפעמים. אנחנו מוכרים מוצרים שצריכים למשוך אנשים, והמשיכה הראשונית היא המשיכה החזותית. מאחר ואנחנו הנמענים הראשונים, אנחנו אלה שצריכים לחשוב שזה מעניין – בין אם מדובר בצורה, או באופן שבו נעשה השימוש בחומר. אחר כך מתחילים לעבור משלב לשלב: האם ניתן לייצר את זה, מאיזה חומר, מה ההשקעה הדרושה?
״כבר קרה שלמרות שמבחינת המוצר הכל היה בסדר אמרנו לא תודה, כי יכולנו להרגיש שהאופן שבו המעצב עובד או מתנהל כאדם לא מתאימה לנו, וזה לא יסתדר. בין אם מדובר במעצבים, לקוחות או ספקים, אנחנו יכולים לחזות כבר מהמפגש הראשוני איפה זה יסתבך או לא יעבוד, להמשיך הלאה ולחסוך אי-נעימות״.
על זאת ועל טרנדים בעיצוב, אתיקה מקצועית, ותכונות שמאפיינות מעצבים, אפשר לקרוא בפורטפוליו
"בתחילת שנות ה-90 נסעתי ללמוד עיצוב תעשייתי ב-Pratt Institute בניו-יורק. הלימודים בניו יורק היו שונים מאוד ממה שהכרתי בדנמרק, הגישה שלי לשהות בבית הספר היתה אחרת מזו של רוב הסטודנטים המקומיים: המוטיבציה שלי היתה ללמוד ולהתפתח, לחוות ולהתנסות, בשעה שהם רצו מקצוע להתפרנס ממנו. הם שילמו שכר לימוד גבוה, בעוד שאנחנו בדנמרק לא משלמים בעבור הלימודים שלנו; החיים שלהם היו יותר רציניים, ואהבתי את הרצינות הזאת שבאה לידי ביטוי באיכות העבודות; הם לא היו שם בשביל הכיף אלא כדי ללמוד.
בתום הלימודים הייתי צריכה להכריע אם להשאר בניו-יורק תקופה ארוכה יותר, כמו שרציתי, או לחזור לדנמרק. שהות נוספת בארצות הברית היתה מאלצת אותי לוותר על התמיכה של מערכת הרווחה הדנית, ולהסתדר בכוחות עצמי כמו שעשו עמיתיי האמריקאים. בחרתי לחזור לדנמרק, לקבל על עצמי את תכתיבי המערכת ולזכות בתמיכה כלכלית."
הקרמיקאית אנה טופהוי מספרת על עבודתה, ועל-הדרך פותחת צוהר לסטייט אוף מיינד הדני. על זאת ועל השאלה איך אשת מקצוע יכולה לתפוס עמדה חובבנית, היחס למודרניזם והמוטיבציה שבכשלון, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
הדסה קל 