זהר צפוני 04: Kontrapunkt

bo-1

בו לינמן (Bo Linnemann), מייסד סוכנות העיצוב הדנית קונטרפונקט, סיפר לי על האופן בו הוא רואה את תפקידו כמעצב:

״התפקיד שלי כמעצב הוא להפוך את התוצר לרלוונטי ושימושי, לחשוב איך לעצב משהו שלא ישרת רק את מזמין העבודה, אלא יהיה בעל משמעות גם בעבור אחרים. זו צורת העבודה שלנו, ואני מקווה שגם של רוב המעצבים.

״כשאתה עובד בסקטור הציבורי אתה צריך להיות מודע לכך שזו אינה חברה פרטית שבה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אלא עובד בשם כולנו, ולכולנו יש בעלות על המרחב הציבורי. הגיבור הוא המשתמש ולא החברה או המוסד, ומה שחשוב שהתוצר ׳will make sense׳ בעבורו. דברים שנעשים כמו שצריך יאומצו על-ידי הקהל, ואלה שלא ידחו או יתקבלו בחוסר אהדה. כשאתה מעצב שעובד בעבור הציבור יש לך אחריות גדולה. לא מספיק שנעשה רק מה שמצפים מאיתנו. מחובתנו לאתגר את המשתמש, האזרח, להציע לו משהו שהוא לא ציפה לו, וליצור סטנדרט חדש״.

את הראיון המלא בו מספר לינמן על ראשית דרכו כמעצב, כוחו של העיצוב לשנות את המסומן שמאחורי המסמן כפי שקרה בסמל הכתר הדני, והקשר בין עיצוב נורדי לחברת הרווחה הדנית, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

7_DSB_06 7_DSB_05

זהר צפוני 01: Re-public

Morten

וכך אמר לי מורטן וינדלב (Morten Windelev), בעל הסטודיו לעיצוב Re-Public בקופנהגן:

״הנינוחות והדמוקרטיות שבתוכן אנחנו חיים, יכולות להעיד על כך שחסר לנו משהו בעיצוב, כי אנחנו לא צריכים להלחם על הרעיונות שלנו: אנחנו לא מוכנים לקחת את הסיכוי שלא יאהבו אותנו; תמיד יש תחתינו רשת בטחון; הכל קל מדי; המסקנות אינן חותכות. אין עניין של חיים ומוות, הרי לא תמות כאן מרעב. הכל נקי, נעים לעין, נעים למגע, אפילו הצבעים בחוץ אינם חריפים, אין ביניהם קונטרסט. כשאתה גדל בסביבה רכה, זה מתבטא באופן שבו אתה מעצב״.

הראיון עם וינדלב הוא פרק ראשון מתוך סדרת מפגשים שאני עורכת עם מעצבים דניים, המתפרסמים ב״פורטפוליו״. את הפוסט המלא אפשר לקרוא כאן:

http://byfar.co.il/archives/79485

re-public-studio-3

ראיתי עיר

לחצו על התמונות להגדלה

כשהמטוס נוחת אני נכנסת לבית הדפוס. עוד לא פתחתי את חגורת הבטיחות וכבר המבט אוסף אליו את עוצמת האור, הסקאלה הצבעונית ומידת הקונטרסט ששוררות בחוץ, ואני מתחילה לשגר בקשות דמיוניות אל הדפס כדי לכייל את הנוף עם זה שבתוך הראש: תוריד בצהוב, פה זה בהיר מדי, כאן זה נראה לי שרוף. כשנחתתי בדנמרק באמצע יוני אמרתי לו שיוריד ציאן בכל הפלטה, הרי לא יכול להיות גוון קריר כזה באמצע הקיץ.

P1070923 P1080398 P1060548 copy P1070155 copy P1070460 copy P1080315
כבר אז היה מי שהזהיר אותי מהחורף. מאז, נדמה לי, לא פגשתי דני אחד שלא התרה בפני על היום שיעלה מאוחר וירד מוקדם, הסגריר, ההתכנסות, החשכה. על האור הרך-תמיד שמעמיק את הגוונים, מנחם ומרווה, שהעיניים כמהות להכניס פנימה, אל תוך הגוף, אין מדברים.

P1080312 copy P1080301 copy P1070925 P1080102 copy P1070858 P1070290 copy

איך קורה שאנשים שיראים כל-כך מהחושך, לא מוצאים מילה טובה אחת בשביל אור נהדר כזה?
אולי כי בניגוד לארעיות החצי-שנתית של החושך, סוג האור נועד להשאר. מי שחווה את הימים האינסופיים של הקיץ, יכול להרתע מן החשכה, אך מי שלא צמצם עפעפיים וכיווץ גבינים מעודו, מקבל בשוויון נפש את היכולת לפקוח עיניים לרווחה.

P1080199 copyP1080376

לדפוק הופעה מוצנעת

בכל אחת מהפעמים בהן עמדתי ברמזור של רחוב אגרון פינת המלך דוד נשאתי עיני אל שער יפו, אך לשווא. המבט לא הצליח לחדור מבעד לחומות מלון הבוטיק היוקרתי שנהנה מהפריווילגיה שניטלה מעוברי האורח: נוף לעיר העתיקה. פקקי התנועה של מרכז העיר היוו עבורי כר פורה לטיפוח טינה כלפי וועדות ואדריכלים שנוטלים לעצמם את הזכות לחסום לי את המבט. המנהג המקומי להצמיד ולהצמד, איך אומרים, לא בא לי טוב.
P1070532 copy
קצת ספייס בבקשה
***

ביום ראשון שמנו פעמינו לאלסינור. כל מי שנסע בתחבורה ציבורית בדנמרק יודע שהמקומיים מכבדים מרחב אישי, ולא נדחפים לזה של השכן לקרון. איזו הקלה. גם הדרך עברה בניחותא, מצידה האחד של המסילה שדות ירוקים, מצידה האחר – הים. נעים לגלות שאפשר להנות מתחושה של מרחב גם בארץ קטנה יחסית.

P1070670 copy
מכבדים את המרחב האישי
באנו לבקר בטירת קרונברג ומצאנו שבשנה החולפת נחנך ברחבת השער שלה המוזיאון הלאומי הימי של דנמרק. האתוס הימי הוא אמנם עניין גדול עבור צאצאי הויקינגים, אבל לא בטוח שדווקא טירתו המפוארת של המלט זקוקה לנדבך נוסף של צורה או של תוכן, או לתוספת סמליות. למעלה מארבע מאות שנה היא נהנתה מבדידות מזהרת במקום בו נפגשים הים הצפוני והבלטי, השקיפה על חופי שבדיה ממרחק בטוח, ועשתה קריירה מהדיפת נסיונות פלישה לא רצויים. נוכחותו של מונומנט חדש ברחבת הכניסה שלה יכול היה להיות גסות רוח של ממש, אלמלא הוחבא היטב.
P1070535 copy
טירת קרונברג. לבנות או לא לבנות?
לדפוק הופעה מוצנעת
יצאנו מתחנת הרכבת השוכנת על קו המים. בינה ובין הטירה שבקצה האופק נמתחת טיילת רחבת ידיים ודלה בפרטים שמעניקה לטירה נוכחות בלעדית כמעט, מובילה אליה וממנה כאילו לא היה בעיר דבר בילתה. העין דוהרת קדימה אל הצריחים הירקרקים, לא נרמזת ולא מנחשת איזו הפתעה צפויה לה בעוד רגע.

P1070666 copy

P1070669

P1070506 copy
הטיילת של אלסינור עם הצריחים הירקרקים ברקע. הארטיקים והכבאיות אינם ההפתעה המדוברת.
לפתע נקטעת רחבת האבן. פיר בטון חשוף, ספק חפיר ספק מעגנה, נפער תחת הגשר עליו אנו פוסעים. אין בנמצא כיתוב בולט המכריז מה פשרו, ולרגע נדמה שנחשף כאן אתר ארכאולוגי מהעתיד. למרות מיקומו המוסווה, המפתיע, של המבנה התת-קרקעי הבוקע מן הבטון, קירות הזכוכית הגדולים ומדרונות המתכת מעניקים לו נוכחות מונומנטלית. האגו של המלט חתם עם האתוס הוויקינגי הסדר ביניים: לאחרון הותר לדפוק הופעה מוצנעת.
P1070516 copy
P1070573 copy
 P1070513
איך מחביאים מונומנט?
רשימת המטלות של אדריכל הפרוייקט, ביירק אנגלס (Bjarke Ingels), כללה בוודאי מספר סעיפים: לתכנן בניין איקוני שיפאר את המורשת הימית של דנמרק, לא להאפיל על טירת קרונברג (היא נכללת ברשימת אתרי המורשת לשימור של אונסקו), לגמור את הפרוייקט עד גיל 40. אנגלס עמד בכולן. המבנה שנחבא מתחת לפני הקרקע נסתר מן העין במבט ראשון, אך מרגע גילויו נחרט מראהו יוצא הדופן בזכרון.
P1070619
מבט מחללי התצוגה אל החצר
מיקומו התת-קרקעי של המוזיאון סביב מבדוק בטון משנות החמישים, מצניע את נוכחותו במרחב, ומחייב את המבקרים להכנס אל שעריו כמי שיורדים אל המצולות. חללי התצוגה של המוזיאון נחפרו סביב המבדוק, המשמש כחצר פנימית אשר מדרונות מקורים בזכוכית נמתחים מצידה האחד לאחר על מנת לגשר בין חללי התצוגה. הללו מוליכים את המבקרים מצד לצד בגוף נטוי, בעיניים משוטטות ובמבטים נשברים, כמו היו צפים וצוללים מעל ומתחת לגלים.
P1070569 copy
לרדת אל המצולות
P1070578 copy
לעלות אל פני המים
P1070622 copy
פרט מתוך מערכת ההכוונה, המציג סכמה של מבנה המוזיאון. בלבן – המבדוק המקורי שמהווה את החצר הפנימית, באפור – חללי התצוגה שנחפרו סביבו.

השיפועים, האלכסונים והזגוגיות המרצדות מאפיינים גם את החלל הפנימי:

P1070602

P1070642

P1070612

P1070626

וגם את לוגו המוזיאון בעיצוב סטודיו e-types:

P1070568 copy

מזל שהצבעוניות מאופקת, אחרת באמת אפשר היה לחטוף מחלת ים:

P1070623

P1070609

P1070630 copy

(חוץ מאשר בשירותים. אם כבר מחלת ים – זה המקום הנכון)

P1070586 copy

P1070660 copy

תצוגה של מוזיאון ימי יכולה להיות עניין די משמים. ביננו, הרי קיימים בעולם דברים עסיסיים יותר מאשר נתונים על סחורות, דגמים מיניאטוריים של אוניות או מכתבי מלחים. התצוגה שעוצבה על ידי סטודיו Kossmann.dejong מצליחה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו ולתמוך בקונספט האדריכלי. יחדיו הם מספרים סיפור שמסייע להבנות את האתוס הימי הלאומי: סיפור על הקשר הבלתי ניתן להתרה של דנמרק עם הים הגדול – שוקק ובינלאומי, רווי הרפתקאות, עמוק ומסתורי.

P1070592

P1070618 copyP1070633 copy  P1070635 copy

*

בחזרה לרמזור

בירושלים הנדל״ן שמתחת לפני הקרקע שמור למתים בלבד. במקום בו עבר פעם רחוב ממילא ניצבים מלון הבוטיק והקניון, נישאים על גבי קומות החניון שמצמיד אותם אל מפלס העיר העתיקה. הדרך אל שער יפו עוברת בסופר-פארם, והמבט שתר אחריו נתקל במערך חומות חדש, המגן על אורחי המלון וחובבי השופינג מפני השד-יודע-מה.

חופש ההתבוננות מעולם לא נחשב כאן לערך, נהפוך הוא: אנשי ירושלים מתמחים בהתגוננות מפני מבטים. המרחב פועל בהתאם: מפוצל, מתבצר, ממודר ומדיר. במקום בו נהוג להצמד יש צורך להדוף, הצורך נהפך להרגל, וההרגל – לטבע.

צפרדעים נודדות – על נדנדות וטרמפולינות בפארק של אוסטברו

 
בעוד הטריפ של הגדול הוא קפיצה בטרמפולינות, הקטן מוכן לבלות את מרבית שעות היום בנדנדה. יש משהו דומה בשתי התשוקות האלה; תנופת ההתרוממות, תחושת הריחוף לרגע, כח הכבידה ששומר על מרחק בטוח מהקרקע והריתמוס של חוזר חלילה.
 
 P1070299     
 
הנדנדות בפארק שמעיפות גבוה ולמעלה, מעניקות למתנדנד תחושת ריחוף טרפזית. השרשראות שלהן ארוכות במיוחד, הצירים משומנים היטב, ובמסגרות הגותיות האדומות יש הזמנה למשחק והבטחה למפגש עם צמרת העץ. אף הורה, גבוה ווקינגי ככל שיהיה, לא יוכל למתוח את הזרועות גבוה מספיק, כדי לתת דחיפה הגונה בשיא הגובה. המעבר בתנועה מעמידה לשכיבה הוא חוויה קרקסית זעירה לילדים, למבוגרים ולכל מי שמעז בעצם. למרות סמיכותן של הנדנדות זו לזו הן מייצרות חוויה פרטית. השילוב בין תנוחתו המקובעת של הגוף לנקודת המבט שמשתנה עם התנועה, מפנה את המתנדנדים הרחק אל האופק; קצה הפארק, צמרת העץ, השמים, ונדמה שהם נעים בכיוון משותף כמו להקת ציפורים נודדות.
 
P1070176
P1070313P1070306
 
הטרמפולינות השקועות בגבעה הירוקה מספקות למנתרים יתרון מובנה. גם לדרדקים בני שנתיים שאינם מעזים להתיק את כפות הרגליים מהמשטח הגמיש, הלוקיישן מבטיח להרגיש על-הגובה. הרשת השחורה מקפיצה בנדיבות, ומעניקה לגוף הנוחת תחושת-נגד מקרקעת. הטרמפולינות פזורות ברצף המייצר מפגש חברתי בין ילדים שוחרי קפיצות ושוויץ, אשר מביטים על הפארק מלמעלה וזה על זה בגובה העיניים כמו להקת צפרדעים בשלולית.
 
P1070302P1070066P1070296
 
הנדנדות והטרמפולינות בפארק של אוסטברו מספקות חוויה מהנה משום שהן בנויות ומתוחזקות היטב: הקפיצים נמתחים, החבלים גמישים, הצירים משומנים, אך מעבר לפן הטכני ניכרת בהן תבונתו של המעצב, אשר השכיל לבחון את החוויה הפיזית של המשתמש, לתמוך בה ולהעצים אותה באמצעות עיצוב הסביבה. חוויה שונה בתכלית היתה נוצרת לו היו הטרמפולינות ניצבות בגובה הקרקע כשהן מוקפות בגדר, או אילו היו הנדנדות סדורות במעגל ומשתלשלות ממסגרות ברזל נמוכות, אולם כפי שהיטיבו להבין המעצב או המעצבת – ציפורים לא יכולות לנתר בשלולית, וצפרדעים אינן נודדות.