ראיתי עיר

לחצו על התמונות להגדלה

כשהמטוס נוחת אני נכנסת לבית הדפוס. עוד לא פתחתי את חגורת הבטיחות וכבר המבט אוסף אליו את עוצמת האור, הסקאלה הצבעונית ומידת הקונטרסט ששוררות בחוץ, ואני מתחילה לשגר בקשות דמיוניות אל הדפס כדי לכייל את הנוף עם זה שבתוך הראש: תוריד בצהוב, פה זה בהיר מדי, כאן זה נראה לי שרוף. כשנחתתי בדנמרק באמצע יוני אמרתי לו שיוריד ציאן בכל הפלטה, הרי לא יכול להיות גוון קריר כזה באמצע הקיץ.

P1070923 P1080398 P1060548 copy P1070155 copy P1070460 copy P1080315
כבר אז היה מי שהזהיר אותי מהחורף. מאז, נדמה לי, לא פגשתי דני אחד שלא התרה בפני על היום שיעלה מאוחר וירד מוקדם, הסגריר, ההתכנסות, החשכה. על האור הרך-תמיד שמעמיק את הגוונים, מנחם ומרווה, שהעיניים כמהות להכניס פנימה, אל תוך הגוף, אין מדברים.

P1080312 copy P1080301 copy P1070925 P1080102 copy P1070858 P1070290 copy

איך קורה שאנשים שיראים כל-כך מהחושך, לא מוצאים מילה טובה אחת בשביל אור נהדר כזה?
אולי כי בניגוד לארעיות החצי-שנתית של החושך, סוג האור נועד להשאר. מי שחווה את הימים האינסופיים של הקיץ, יכול להרתע מן החשכה, אך מי שלא צמצם עפעפיים וכיווץ גבינים מעודו, מקבל בשוויון נפש את היכולת לפקוח עיניים לרווחה.

P1080199 copyP1080376

פליטים בדרך היין

כמעט הצטערתי שהבאנו את הילדים. מתחת לכותרת המפה Ramat HaNegev Wine Route התגלה מבחר אטרקציות שלא היה מבייש סיור קולינארי בטוסקנה: יקבים ומחלבות בוטיק, דבש טהור וגידולים אורגניים. אמנם יצאנו לטייל, אבל הי, כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר.
בשנת 2005 הכריזה אונסק״ו על ארבע ערים נבטיות בנגב כעל אתר מורשת עולמי. שנתיים לאחר מכן רשות מקרקעי ישראל והרשות לפיתוח הנגב והגליל, הכריזו על הקמת דרך הבשמים: ״ההכרזה שמה על המפה העולמית את דרך הבשמים בנגב כאזור תיירותי מועדף בו משתלבים נופי ערים עתיקות, נופי מדבר אלמותיים, ושיטות חקלאות מיוחדות במגוון אטרקציות תיירותיות ותעשיית תיירות מדברית משגשגת שתאזן בין צורכי שימור לפיתוח״.
תמונה
אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד. לא חלפו עשר דקות מהרגע שעזבנו את תחנת המידע, וכבר הספקנו לחלוף על פני ״אקו-פארק נאות חובב״ (״רמת חובב״ בפי העם), בסיסים צבאיים שמעוררים חשק עז לרגילה, ופחונים בלתי-מוכרים למכביר. כיוון שהנוף עורר בי הסתייגות מסויימת, העדפתי לשקוע במפה ולחפש בילויים אקזוטיים. עיני נפלו על ״חניון הרועה״ בו ביליתי אי אלו לילות בשק שינה, ובן רגע השעון צלצל חצות, וכל הטוסקנה הזאת חזרה למה שהיא היתה בשבילי בימים שלפני המיתוג, כשהאטרקציה הקולינארית היחידה מדרום לבאר שבע היתה ״מפגש מונטנה״ (אני מתפתה לכתוב – חזרה למה שהיא באמת – אבל אמת היא הרי עניין חמקמק אפילו כשמיתוג לא נכלל בתמונה).
תמונה
הואדי פרח, השמים הכחילו. אביב. עובדי המקום מתדרכים את המבקרים: בעזוז יש ספא וקפה וגבינות עיזים, בניצנה בריכה, וליד כמהין חוות תבלינים עם הפעלות. מדבר-תענוגות. רק פס מטושטש של גדר גבול ומגדל שמירה קטן שנראים באופק עוכרים את שלוותי. זה מתקן סהרונים? מתקן חולות? יש שם פליטים עכשיו? הם יכולים לראות את המאהל שלנו? ובלילה? המדריך שמוביל את הגמל שלנו אומר שזאת בכלל עמדה מצרית, ומספק לזה שמאחורי הסבר על הגדר והשפעתה על כניסת המסתננים. נראה שלא רק אני מוטרדת.
תמונה
כל הנגבים האלה – זה שמצוייר במפה, זה שרואים מחלון המכונית, זה שנטמע בזכרון וזה שקורם עור וגידים דרך מהדורות החדשות, השאירו אותי מבולבלת. אם מיתוג הוא כלי ליצירת תודעה מסויימת, כזו שיש בכוחה לגרום לי להרגיש שאני בחופשה ב״דרך הבשמים״, איך זה שאני לא מפסיקה לחשוב על פליטים? ומה שווה כל התוכנית השיווקית המושקעת כשהיא פוגשת את הזכרונות שלי, את האקטואליה החדשותית ואת מה שקוראים לו ״השטח״? האם גם אחרי כל אלה היא עדיין תקפה ואפקטיבית? האם למיתוג הזה יש בכלל סיכוי?
תמונה