סיכום ביניים

׳הדסה קל׳, אם להאמין לחשבונית השנתית מוורד פרס, חוגג יום הולדת. בשלוש השנים האחרונות אספתי אליו רשימות שהתפרסמו בבמות אחרות, וכאלה שלא התאימו לאף מגירה מלבד תפריט הטיוטות שלו, שקיבל בהבנה גבולות פתוחים בין עיצוב לאמנות, זכרונות אישיים ומידע היסטורי, דימויים ומלל, זוטות ועניינים ברומו של עולם ועבודות של אחרים ושלי.

ועצרתי לרגע לחשוב – כי אם הגבולות שלו נזילים מאוד, אז במה הוא בעצם עוסק, מעבר לתשובה המתבקשת – במה שאני רואה?
והבנתי (או ככה לפחות נדמה לי) שכל אחד מהפוסטים לא היה נכתב אלמלא איזשהו קונפליקט שנמצא בבסיסו.
הנה כמה דוגמאות שהן גם הזמנה לקריאה (או לקריאה חוזרת):

״מר גוזמאי והמעיל הכחול״: על האיורים הנהדרים של ירמי פינקוס לספר ׳מר גוזמאי הבדאי׳ שחותרים תחת הבחירה האופנתית המתבקשת.

״ארץ אות״: על המתח שבין הצורך בשיכות תרבותית לסלידה מסממנים לאומיים, והאופן שכל זה בא לידי ביטוי בפריחתה של הטיפוגרפיה העברית.

״החלל הרואה״: שבו הזכרונות הצבאיים שלי צצים דווקא מול הנוף במקום הכי יפה בדנמרק, ועל הניגוד המהותי בין שני חללים אדריכליים שפונים אל הנוף, ובין הקלסטרופוביה של לואיז בורז׳ואה לגאולה שמוצעת על ידם.

וגם בטורים שנאספו אליו כמו בראיון עם סימונה מסקי שעומדת בראש Copenhagen Institute for Interactive Design ובו דיברנו על הפרדיגמות השונות בעולם העיצוב (מתוך המדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו).

וב״גבולות ופרספקטיבה״: על השינוי שחל בסמל העיר תל אביב, שמשקף את השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שחל בחברה ישראלית (מתוך הטור ״סמלילאות״).

והנה יצא שבלי להתכוון התחלתי עם גבולות ופרספקטיבה ואיתם אני גם מסיימת. לפחות בינתיים.

ראי ראי

אמנם התאורה לא משהו, למצוא פינה שבה את כאילו לבד זו משימה בלתי אפשרית ועל פריים מקורי אין מה לדבר, אבל אנחנו לא מתייאשים. אחרי הכל, לתערוכה של יקוי קוסמה בלואיזיאנה באים כדי להצטלם על רקע נקודות. מתאים בול לתמונת פרופיל וגם לריבועים של האינסטגרם. בקצה התור הארוך ממתינה הזכות להשתקף לאינסוף בתוך שדה בולבוסים צבעוני, 30 שניות מעכ-שיו. קריירה שלמה ציירה קוסמה על כל מה שזז, יוצאת בכוונה מהקווים, אבל כעת לא רק שאיננה מורדת בכללים, היא משתמשת בהם כמו אשת שיווק מיומנת שיודעת היטב על איזה כפתורים ללחוץ. share – click.


P1100658 copy

P1100605 copy

P1100601 copy

P1100604 copy

כל זה די אירוני בסך הכל, כי מחוץ לאולם יש נוף שאפשר לנשום עמוק, וביום סתיו בהיר השמים תכלת, האויר פריך ועלי שלכת זהובים מכסים את המדשאה. על גחמותיה של הרוח הצפונית מפצה אור רך שמוחל גם לקמטים מסביב לעיניים, ומיטב המתלבשים הסקנדינבים יתנדבו לצלם אותך על רקע הים. potrait or landscape?

P1100610 copy

P1100631 copy P1100625 copy     P1100668 copy P1100620 copyP1100671 copyP1100635 copy

האור לא חודר לקומת המרתף, בה מוצגים פורטרטים שצייר לוסיאן פרויד. בתחרות הסמויה שמקיימת לואיזיאנה בין האפשרות להתבונן בדיוקנאות מעשה ידי אמן ליצירת דיוקן עצמי דיגיטלי, האחרון לוקח בהליכה (לפחות לפי מדד הרייטינג), אז השטח פנוי ואפשר לגשת ולהסתכל מקרוב.

P1100639 copy

P1100644 copy

בניגוד לאור המרפרף שבחוץ, המודלים של פרויד חשופים לזרקור קשוח שמאיר מפגש אינטנסיבי. ציורי השמן חושפים גם את מה שנחבא מתחת לעור, וגם הקווים בתחריט לא מוחלים ולא מרככים; פרויד מקווקו באובססיביות, כאילו מנסה לרדת לשורש המציאות, לתפוס אותה, ולאחוז חזק שלא תשתחרר. לפעמים זה מחצין את הבעתן של הדמויות עד גבול הגרוטסקה.

P1100649 copy  P1100647 copy P1100645 copyP1100657 copy

חוץ מבבוהן של התינוק. כאן הוא ויתר.
חוץ מבבוהן של התינוק. כאן הוא ויתר.

P1100650 copy

יוצא דופן הוא ציור שנתלה על קיר נפרד, האקוורל היחיד בתערוכה, דיוקן עצמי. צבעי המים מעניקים לו נופך מרוכך. הראש לא נחתך מתוך הרקע ולא נבלע בתוכו. המבט קצת בוהה. הצבעוניות מתונה, לא רוויה מאוד ולא קונטרסטית. לא ניכר בו עימות. הדיוקן הרך ביותר בתערוכה, הוא זה שבו צייר פרויד את עצמו.

P1100653 copy P1100654 copy P1100655 copy

ראיתי עיר

לחצו על התמונות להגדלה

כשהמטוס נוחת אני נכנסת לבית הדפוס. עוד לא פתחתי את חגורת הבטיחות וכבר המבט אוסף אליו את עוצמת האור, הסקאלה הצבעונית ומידת הקונטרסט ששוררות בחוץ, ואני מתחילה לשגר בקשות דמיוניות אל הדפס כדי לכייל את הנוף עם זה שבתוך הראש: תוריד בצהוב, פה זה בהיר מדי, כאן זה נראה לי שרוף. כשנחתתי בדנמרק באמצע יוני אמרתי לו שיוריד ציאן בכל הפלטה, הרי לא יכול להיות גוון קריר כזה באמצע הקיץ.

P1070923 P1080398 P1060548 copy P1070155 copy P1070460 copy P1080315
כבר אז היה מי שהזהיר אותי מהחורף. מאז, נדמה לי, לא פגשתי דני אחד שלא התרה בפני על היום שיעלה מאוחר וירד מוקדם, הסגריר, ההתכנסות, החשכה. על האור הרך-תמיד שמעמיק את הגוונים, מנחם ומרווה, שהעיניים כמהות להכניס פנימה, אל תוך הגוף, אין מדברים.

P1080312 copy P1080301 copy P1070925 P1080102 copy P1070858 P1070290 copy

איך קורה שאנשים שיראים כל-כך מהחושך, לא מוצאים מילה טובה אחת בשביל אור נהדר כזה?
אולי כי בניגוד לארעיות החצי-שנתית של החושך, סוג האור נועד להשאר. מי שחווה את הימים האינסופיים של הקיץ, יכול להרתע מן החשכה, אך מי שלא צמצם עפעפיים וכיווץ גבינים מעודו, מקבל בשוויון נפש את היכולת לפקוח עיניים לרווחה.

P1080199 copyP1080376