טשטוש קלאסי

Tate-logo-black
לוגו הטייט. 2000. עיצוב: מרינה ווילר לסוכנות Wolff Olins

"׳הסתכלו שוב, חשבו שוב׳ זו אמירה על האופן שבו אמנות גורמת לך לאתגר את עצמך בעקביות ולראות את העולם בדרכים שונות. לכל אחת יש דרך אחרת להבין אמנות, זה עניין של לא להיות יותר מדי מקובעת, אז כל התדמית צריכה לשקף משהו לא קבוע, אלא פתוח מאוד ונזיל מאוד״ אמרה המעצבת הגרפית מרינה ווילר (Marina Willer) על הלוגו הראדיקלי שעיצבה בשנת 2000 עבור ה-TATE הלונדוני.

בשנה שעברה עבר הלוגו ׳מתיחת פנים׳ שמיתנה וקרבה אותו אל חיק המודרניזם. המהלך כולו שופך אור על הקשר המהותי שבין המודרניזם ליומרות הבסיסיות של פעולת העיצוב: לפשט, להסדיר ולתווך. על זאת ועוד באלכסון.

tate_2016_logo

איך נראות מהפכות

Screen Shot 2017-04-21 at 09.07.23

אחד מקטעי הארכיון בסרט Graphic means מציג גרפיקאיות שקועות בעבודתן, לבושות בשמלות מיני עם טקסטורות מהפיפטיז, שלובות רגליים. קולו הפסקני של הקריין מכריז ש״הטכנולוגיה בימינו מאפשרת לכל אחד לעצב״, ולכן ״הן לא עוסקות ביצירה אלא במתן מענה לצרכי הלקוח״. הקהל באולם (90% מעצבים גרפיים, אני מהמרת) לא נשאר אדיש לאירוניה; למעלה משישים שנה חלפו מאז שצולם הקטע, ואותה קביעה ממשיכה להתגלגל.

אבל Graphic means איננו סרט על השיח שנלווה לעיצוב אלא סרט על טכנולוגיה,  והוא לא מתעד את מה שנותר על כנו, אלא דווקא את השינויים שחלו ביצור ובהפקה של העיצוב הגרפי בין המצאת הדפוס במאה ה-15 ועד כניסתם לשימוש של המקינטוש, תוכנות אדובי והדפוס הדיגיטלי בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. Graphic means לא עוסק כמעט בהשלכות של השינויים הללו: בשינויים שהם חוללו בעולם העבודה, בדרישות המקצוע או בשדה התקשורת. מהבחינה הזאת זהו סרט יבש וטכני מאוד.

Man_PasteUp

הסרט משלב קטעי ארכיון וראיונות עם נשים וגברים שהשתמשו בטכנולוגיה בזמן אמת: פועלי דפוס, ״בנות״ (כלומר – פועלות דפוס שביצעו את אותה עבודה אבל הרוויחו חצי), מעצבות ומעצבים גרפיים, מעצבי אותיות, עובדי מערכות עיתונים ובעלות תפקידים טכניים שפסו מן העולם. הללו מספרים בפרוטרוט על שיטות העבודה של פעם ומדגימים אותן, ספק מתרפקים על הזכרון ספק משועשעים, ונדמה שגם הם מתקשים להאמין לאיזו מיומנות גבוהה נדרשו כדי לבצע פעולות שנעשות היום בלחיצת כפתור.

AprilGreimanCeceCutsforth

גם למי שבאה מצויידת בהיכרות מסויימת עם התחום, קשה שלא להוותר פעורת פה למראה התהליכים המורכבים, הארוכים והפיזיים של הדפוס וההפקה הגרפית, שנראים מסורבלים כל כך במציאות שבה רעיונות קורמים עור וגידים בין רגע, והמרחק שבין הדמיון ליישום ובין התכנון לביצוע שואף לאפס. כשהתחלתי ללמוד עיצוב בתחילת האלף למדנו פריהנד ופוטושופ בשנה א׳ ואת העבודות קיבלנו במרחק פקודת ״הדפס״, בעוד זקני המרואיינים שמבוגרים ממני בסך הכל בדור, נדרשו לשלוט בטכנולוגיה אנלוגית ומסורבלת בהרבה – עניין שדי בו כדי להמחיש את קו פרשת המים של המהפכה הדיגיטלית.

כשאני חושבת על מהפכות בהקשר הגרפי, האסוציאציה המיידית שלי היא כרזות מחאה באדום ושחור, שלטי קרטון שמונפים בהפגנות ואסתטיקה כללית של אלתור. בהקשר הכללי מהפכה מזוהה אצלי עם ציבור והמון ועיניים נוצצות.
אולי זאת הסיבה שנהניתי במיוחד לגלות שב-Graphic means מה שמקנה למושג הזה פנים וגוף אינם המרואיינים דווקא, אלא פרטי הפרטים הטכניים שנפרשים בפני הצופה: ההפקה וההדבקה והריווחים והגזירה והחיתוך והצילום והריטוש וההפרדה והתנועות הקצובות והמדודות של הגוף שמנצח על כל העניין. וכך, דווקא הצטברות הפרטים הטכניים, היבשים, האפורים, מציעה תשובה לא צפויה לשאלה ״איך נראות מהפכות?״.

Screen Shot 2017-04-21 at 09.07.02

כל הדימויים לקוחים מתוך אתר הסרט.

 

זהר צפוני 29: Marianne Nielsen

marianne.jpg

הקרמיקאית מריאנה נילסן מייצרת דימויים עדינים של צמחים. אף על פי כן היא דוחה את הטענה בדבר הניחוח הרומנטי של עבודתה, ומנהלת דיאלוג מתמיד עם הקונוונציות של התחום:
״יש מסורת ענפה בתחום הייצוגים הבוטניים בקרמיקה; במידה רבה היא מכתיבה כיצד לעשות דברים, אבל אני לא עובדת איתה ישירות אלא שואבת ממנה השראה. אותה מסורת היא גם זו שגורמת לצופים לקבל את הנושא כמובן מאליו ולא לשאול שאלות. אני חושבת שזאת גם הסיבה שאני עוסקת בקרמיקה – היא מכתיבה מגבלות שנובעות מהמסורת והחומר״.

על זאת ועל עשבים שוטים, היחס למודרניזם ומחויבות למסורת העיצוב בדני, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

paasketulipanOAbladvaeglille

זהר צפוני 28: Josephine Akvama Hoffmeyer

josephina

יוספינה אקוומה הופמייר למדה ג׳ז עכשווי ב־New School בניו יורק ועד גיל 28 הייתה זמרת ומלחינה. כיום היא הבעלים והמנהלת האמנותית של File Under Pop, חברה שמעצבת ומייצרת טפטים, אריחים וצבע. על הקשר בין שני העיסוקים שלה היא מספרת: ״חווית הנגינה והכתיבה המוזיקלית לימדה אותי ליצור הרמוניות ומרווחים נכונים בין תווים באופן אינטואיטיבי, ואת זה לקחתי לתחום העיצוב שבו אני אוטודידקטית. המוסיקה מלווה אותי תמיד, ומשפיעה על העבודה שלי למרות שאני לא עושה בה שימוש מודע. אני סומכת על כך שכל מה שחוויתי בחיי כבר נמצא שם; אני לא צריכה למשוך את זה בכוח״.

על זאת ועל המעבר מדנמרק לאיטליה, הפער בין הכוונה הראשונית לתוצאה הסופית ועבודה עם צבעים, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

35_26656V2-1

מוזיאון בע״מ

MoMA-logo

״בעבור רובנו עיצוב הוא בלתי נראה. עד שהוא נכשל״, כותב המעצב ברוס מאו בפתח ספרו Massive Change, ״למעשה, השאיפה הסודית של עיצוב היא להיהפך לבלתי נראה, להיטמע בתרבות, להיעלם ברקע. הביטוי הגבוה ביותר של הצלחה בעיצוב הוא להימצא בכל מקום, להפוך למובן מאליו.״ זאת גם הגישה בה נקט מאו כשהתבקש לעצב מחדש את לוגו המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק, ואכן הלוגו המחודש נשאר כל כך דומה לקודמו, שרק יודעי ח״ן הצליחו להבחין בשינוי.

האם השינוי המינורי הצדיק את המאמץ המקצועי והכספי שהושקע במהלך? על זאת ועוד באלכסון.

סיכום ביניים

screen-shot-2017-02-23-at-10-31-08

׳הדסה קל׳, אם להאמין לחשבונית השנתית מוורד פרס, חוגג יום הולדת. בשלוש השנים האחרונות אספתי אליו רשימות שהתפרסמו בבמות אחרות, וכאלה שלא התאימו לאף מגירה מלבד תפריט הטיוטות שלו, שקיבל בהבנה גבולות פתוחים בין עיצוב לאמנות, זכרונות אישיים ומידע היסטורי, דימויים ומלל, זוטות ועניינים ברומו של עולם ועבודות של אחרים ושלי.

ועצרתי לרגע לחשוב – כי אם הגבולות שלו נזילים מאוד, אז במה הוא בעצם עוסק, מעבר לתשובה המתבקשת – במה שאני רואה?
והבנתי (או ככה לפחות נדמה לי) שכל אחד מהפוסטים לא היה נכתב אלמלא איזשהו קונפליקט שנמצא בבסיסו.
הנה כמה דוגמאות שהן גם הזמנה לקריאה (או לקריאה חוזרת):

״מר גוזמאי והמעיל הכחול״: על האיורים הנהדרים של ירמי פינקוס לספר ׳מר גוזמאי הבדאי׳ שחותרים תחת הבחירה האופנתית המתבקשת.

״ארץ אות״: על המתח שבין הצורך בשיכות תרבותית לסלידה מסממנים לאומיים, והאופן שכל זה בא לידי ביטוי בפריחתה של הטיפוגרפיה העברית.

״החלל הרואה״: שבו הזכרונות הצבאיים שלי צצים דווקא מול הנוף במקום הכי יפה בדנמרק, ועל הניגוד המהותי בין שני חללים אדריכליים שפונים אל הנוף, ובין הקלסטרופוביה של לואיז בורז׳ואה לגאולה שמוצעת על ידם.

וגם בטורים שנאספו אליו כמו בראיון עם סימונה מסקי שעומדת בראש Copenhagen Institute for Interactive Design ובו דיברנו על הפרדיגמות השונות בעולם העיצוב (מתוך המדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו).

וב״גבולות ופרספקטיבה״: על השינוי שחל בסמל העיר תל אביב, שמשקף את השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שחל בחברה ישראלית (מתוך הטור ״סמלילאות״).

והנה יצא שבלי להתכוון התחלתי עם גבולות ופרספקטיבה ואיתם אני גם מסיימת. לפחות בינתיים.

אקדמיה לאמנות ועיצוב שום מקום

bezalellogo
בשבוע האחרון הכנתי הרצאה על עיצוב דני עבור סטודנטים בבית ספר לעיצוב בצפון דנמרק. הנחת היסוד שעומדת בבסיס ההרצאה היא שעיצוב הוא ״תבנית נוף מולדתו״, ושאי אפשר להבין עד הסוף את האוביקט המעוצב, מבלי לרדת לפשרו של הנוף הזה.

כמו כל שפה אחרת גם עיצוב מאפשר למי שדוברת אותו, לנהל שיחה קולחת עם דוברי עיצוב מרקע אחר. אנחנו מבינים אחד את השני; הפער התרבותי מיטשטש וקל להתמכר לאשליית העולם הגלובאלי שמצמצם, כביכול, את פערי המרחק. אבל כיוון שלא הוזמנתי לדבר כמי שצמחה מתוך העיצוב הדני ומכירה אותו לפני ולפנים אלא כאורחת לרגע, דווקא רציתי להדגיש את נקודת המוצא השונה שלי ביחס לקהל השומעים, כמי שנולדה לתבנית נוף אחרת.

ביקור קצר באתר בית הספר המארח, העלה שהוא שוכן בלב כרי דשא מוריקים בצפון דנמרק. אמצע שום מקום. חשבתי שתמונה מהנוף שנשקף מהקפיטריה בבצלאל, המקום שבו למדתי אני טיפוגרפיה וצבע ורישום, תהיה אילוסטרציה מוצלחת לנקודות המוצא השונות שלנו.

Screen Shot 2017-01-20 at 13.11.22.png

אמצע שום מקום (מתוך אתר האינטרנט של Den Skandinaviske Designhøjskole )

קליק נוסף הביא אותי לאתר של בצלאל. את פני קידם באנר טיפוגרפי שמזמין להרשם לללימודים בשלוש שפות. אינטרנשיונל. הפכתי והפכתי, שוטטתי ב״אודות״, ביקרתי בגלריית עבודות הבוגרים והתרשמתי מאלגנטיות ההדמיות של הקמפוס העתידי, אבל תמונה של הקמפוס הנוכחי: הבניין, הסדנאות, חדרי ההרצאות, הנוף – אין. בצלאל, למי שמעולם לא ביקרה בו, שוכן באמצע שום מקום.

bez_courthouse

הקמפוס העתידי של בצלאל. אירופה (מתוך אתר בצלאל).

אפשר לטעון שזה מקרי. העדר חומרים מסוג מסויים באתר אינטרנט איננו דבר יוצא דופן, וניתן לתרץ אותו בדרכים שונות, או כפי שכתבה לי מנהלת האתר ״אנחנו כל כך מרוכזים בבניין החדש (ולחילופין בבנין ההיסטורי) עד שהבנין הקיים נשמט. לצערו של האדריכל נעשו בו שינויים רבים ותוספות מעבר לתיכנון המקורי״. מה שנקרא – אינני במיטבי ולכן אני מעדיפה שלא להצטלם היום. אבל הקמפוס המבוצר של בצלאל, שמתנשא מעל סביבתו המסוכסכת, מאסיבי ופוליטי מכדי שיוכל לחמוק מן העין ברגע של חוסר תשומת לב.

מוסדות גדולים ברחבי העולם, ובכלל זה מוסדות להשכלה גבוהה, נוהגים לפרסם תמונות של האתר הפיזי שבו הם נמצאים באתר האינטרנט שלהם. הרי ידוע שתמונה שווה אלף מילים, ושהרושם הראשוני עושה את שלו מעל ומעבר לרשימת המרצים, הקורסים וימי העיון. זה לא תלוי קונספט עיצובי, זאת קונוונציה. הבחירה להעלים את המקום הפיזי, הפוליטי, הקשה, השנוי במחלוקת, ולהציג את בצלאל כאקדמיה וירטואלית, היא לכל הפחות תמוהה, ביחוד בהתחשב בריבוי התכנים במוסד שעוסקים במקומיות בהיבט חברתי וביקורתי.

כתבתי בעבר שהרבה מעצבות ומעצבים ישראלים מדברים על אכפתיות כלפי ״המרחב שבו הם חיים ופועלים״, הגדרה אמורפית שתכליתה להמנע מהפרובלמטיות הפוליטית שבאזכור הגאוגרפי. אלא שהמנעות מקריאה לילד בשמו לא מחליפה לו את האופי, והעמימות שבה יכול לנקוט אדם פרטי לא חלה על מוסד אקדמי. נכון, אף סטודנטית לא מתה להרשם ללימודים במבצר והתורמים עשויים לשאול שאלות לגבי הכפר הערבי שם למטה, אבל הי – זה מה יש.

אפרופו קמפיין ההרשמה לבצלאל: עוד על תפקידה הסמלי של הטיפוגרפיה העברית בימים שבהם לאומיות היא מילה גסה – כאן.

זהר צפוני 27: Johannes Torpe

_mg_2113

יוהאנס טורפה, שעומד בראש סטודיו רב־תחומי לעיצוב, ומעצב עבור לקוחות באסיה, אירופה ואמריקה, מספר שמה שנראה מבחוץ כהצלחה מסחררת הוא בסך־הכל האופן שבו הוא מתמודד עם היותו אאוטסיידר נצחי בעולם העיצוב הדני:

״דנמרק היא כמו לחמניית חמאה קטנה: אין לנו דאגות, הכל נחמד ובטוח, ואולי זו גם הסיבה שאני אוהב לעורר פה פרובוקציות; כולם פה נוקשים, מפחדים לעשות משהו לא נכון. דנמרק היא מדינה נחמדה ובטוחה אבל אם אתה לא חלק ממועדון העיצוב הדני אתה אאוטסיידר. תמיד הייתי האאוטסיידר״.

״אם תסתכלי על חשבון האינסטגרם שלי תראי: שנחאי, ריקוויק, ניו יורק, מקסיקו; זה משדר הצלחה, אבל זה לא באמת קשור אליה. אולי הייתי מעדיף להגיד במקום זה: קופנהגן, קסטרופ, אורהוס ועוד שמות של ערים דניות, אבל אני פשוט לא יכול. אני חייב לצאת לעולם ולפגוש אנשים כדי להיות מסוגל לעשות את העבודה שלי, ובאיזשהו מקום זה חבל כי הייתי יכול להוביל שינוי משמעותי בעיצוב הדני״.

על זאת ועל עיצוב מרגש, הבדלי מנטליות ועבודה עבור סוכנות החלל האמריקאית, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

nike-beijing-perspective-art

אולימפיאדת הסיקסטיז

4cf12c595a87e61e6626f539e04fc0d8_lance_wyman_mexico_68_olympics_logo_07הלוגו שעיצב לאנס ווימן (Lance Wyman) עבור אולימפיאדת מקסיקו 1968 מזכיר מסלול ריצה באצטדיון. בדומה למתווה הקווים שמפרידים בין מסלולי הספורטאים, הוא מורכב מכמה ערוצי סיפור מתחרים שמרכיבים אותו בלי להיפגש. ריבוי הגרסאות אינו מפתיע. הפרויקט כולו הוגדר על ידי היסטוריון העיצוב פיליפ מגס (Meggs) כ״אחת ההצלחות הגדולות באבולוציה של הזהות החזותית״ ולהצלחה, כידוע, אבות רבים. אבל מעבר למחלוקת בענייני זכויות וקרדיט, נחבא מתחת לעיצוב הנקי והשטוח רובד נוסף, שנושא בתוכו את זכר האירועים המדיניים והפוליטיים שהתרחשו במדינה באוקטובר של אותה שנה.

את הפוסט המלא שמספר כיצד הפכה תדמית חזותית שנוצרה כדי להלל מדינה לכלי מחאה נגדה, אפשר לקרוא באלכסון.

זהר צפוני 26: Rasmus Fenhann

rasmus

רסמוס פנהאן הוא בן למתמטיקאי ונכד לנגר אמן. תחומי העניין שספג בבית ניכרים בעבודתו, שמשלבת בין מלאכת יד, תבונת כפיים ודיוק הנדסי. על מה שנעשה מחוץ לכתלי הסטודיו שלו הוא אומר:

״עולם העיצוב הולך ונעשה יותר ויותר מסחרי ולא מצאתי אף יצרן שטוב לעבוד איתו כי הם תמיד מרוכזים בכסף ובהפחתת עלויות; יש הרבה תחרות בעסק הזה. רוב הסטודנטים לעיצוב, כל מה שהם יכולים לעשות זה לתכנן אב טיפוס ולחפש יצרן. לא מתחשק לי להיכנס לעסק הזה; אני אוהב לייצר בעצמי. אולי יום אחד אעשה את זה אם אצליח למצוא שיתוף פעולה טוב״.

alle-samlet-hikari

על זאת ועל איגוד המשוגעים לעבודות עץ, השפעה יפנית ושחזור רהיטים, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

studio