הפריבילגיה של האאוטסיידרית

Danish_Designers_Page
שלושים המעצבות והמעצבים הדנים שהתראיינו למדור ״זהר צפוני״.

לרגל הטור ה-30 והאחרון לעונה זו של ״זהר צפוני״, שהתפרסם בשלוש השנים האחרונות בפורטפוליו, נפגשתי עם יובל סער העורך לשיחה על עיצוב דני, השפעה תרבותית והיתרונות שבאאוטסיידריות. את הראיון המלא (הפעם אני מהצד של התשובות) אפשר לקרוא בפורטפוליו.

TAKEA SEAT

הפעם הראשונה שבה הבנתי משהו לגבי עיצוב דני היתה בסניף הדואר שליד הבית. ביקשתי מהפקיד לבחור את הבולים בעצמי, והוא ענה שהוא כבר נתן לי את הכי יפה, הצביע על הבול החום הקטן, והסביר לי שהוא מוקדש לאדריכל דני מפורסם.

מאז שמתי לב לשני דברים:
הראשון – למעצבים דנים (ובכלל זה לאדריכלים) יש כאן מעמד של חיים נחמן ביאליק: לא רק שכולם שמעו עליהם, אלא שאפשר למצוא את העבודות שלהם בכל מוסד ציבורי וכמעט בכל בית. אל נא תאמר ״שירים ופיזמונות״, אמור PH Lamp. אל נא תאמרי ״שולחן ערוך״, אמרי כיסא של ואגנר.

השני – לדנים יש קראש על כסאות. בין אם זה בחדר המורים בבית הספר, בחדר הישיבות של משרד מיתוג או בפינת האוכל בבית, כסאות מעוצבים הם הלחם והחמאה של הפנים הדני: מככבים בתערוכות מוזאליות, נמכרים בחנויות יוקרה, ואם יש לך מזל – תמצאי אותם מונחים על המדרכה אחרי שבעליהם הקודמים רכשו סט חדש. בכלל, לדנים מאוד חשוב שיהיה לך נח.

פגשתי גם כמה אנשים שלא נולדו בדנמרק. הם מיהרו לצאת מהבית לפני ההפצצה הבאה ואת כל הכסאות השאירו מאחור. לא יכולתי שלא לחשוב על סבא וסבתא שלי שנולדו לא רחוק מכאן וסבלו מאותה בעיה.

P1110491

להיסטוריה יש אירוניה, לפעמים: ארנה יקובסון, אדריכל מפורסם ויהודי, לקח את הרגליים ונמלט מכאן בזמן המלחמה. כשהיא נגמרה הוא חזר לדנמרק, ועיצב כסאות שנמכרים היום באלפים רבים של קרונות בחנויות העיצוב שבמרכז העיר.

האוטופיה הדנית מאפשרת עיצוב נינוח של כסאות מתחשבים ומוקפדים, למי שזה חשוב ושידו משגת, אבל יש מי שדופקת על הדלת, לפעמים עם תינוק על הידיים, לפעמים לבד. שני העולמות ממעטים להפגש, כאילו שלהמשיך ולהתקיים כמו שני קווים מקבילים זאת בכלל אפשרות. לאלה גם לאלה מוקדש הפרוייקט TAKE A SEAT.

לצפיה בפרוייקט המלא לחצו כאן.

תולה את הירח: הדבקה רביעית – ירח

cover

מטרת ההדבקה: לייצג במהלך חודש שלם את מהלך זריחת הירח על גבי לוח המודעות בהתאם למצבו בשמים.

האימג׳: גליון שחור בגודל 50 על 60 ס״מ אשר במרכזו ציור של הירח בצבע לבן-צהבהב מבריק.

מהלך ההדבקה: בפינתו הימנית העליונה של לוח מודעות ברחוב רחל אימנו הודבקה בליל א׳ אייר כרזה שחורה.

כללי ההדבקה: הלוח חולק לגריד בעל עשרים ושמונה חלקים שווים, כמספר הימים במחזור הירח. מדי לילה הודבקה כרזה המשקפת את מצב הירח בשמים. ההדבקה התחילה בראש חודש בו הירח חסר, בפינה הימנית העליונה של הלוח. מדי לילה התווספה כרזה עם מצב הירח לרצף שנקבע מראש, בלי התחשבות בשאלה אם הכרזות הקודמות כוסו, או שהן עדיין מופיעות על גבי הלוח (כי הרי הירח זורח ללא תנאים). כך עד סוף החודש, והעלמותו החוזרת של הירח.

ספקות: האם יווצר רצף על גבי הלוח? אילו מקבצים יווצרו? האם משך ההדבקה הארוך יחסית יגרום לתגובות שונות מבהדבקות הקצרות?

מסקנות: מספר הירחים על גבי הלוח הגיע לכל היותר לשלושה. מעבר לזה הוא כוסה על ידי מודעות אחרות, וברוב המקרים קולף. וידוי מקרי של אחד המקלפים גרם לי להבין שהדימוי הנאיבי לכאורה נתפס כאיום, הן בשל צבעו השחור, הן בשל העקביות בה נתלה, והן בשל השינוי שחל בו. האנונימיות של המדביק, שעת התליה המאוחרת והעדר המסר הברור, גרמו גם הם לבהלה.

* לחצו על התמונות להגדלה


15.5 לילה. הדבקה ראשונה

אני חוזרת לאוטו, סולם ביד אחת, מצלמה בשניה.
– ״קודם חשבנו שהבאת את הסולם כדי להכנס לבור מים״ אומרת לי בחורה עם ראסטות.
– ״לא, לא ממש״.
– ״יש לנו סולם גדול באוטו, אם את רוצה״.
– ״לא תודה, אין צורך״.
אנחנו נכנסים כל אחד למכוניתו.

16.5 בוקר

אני יוצאת מהאוטו ורואה ממול את יובל אבני, מסתכל על הלוח תוך כדי הליכה.
– ״יובל, אתה מסתכל על הירח שלי?״ אני קוראת אליו.
– ״מה באמת? את תלית את זה? הוא מחזיר את מבטו אל הלוח. ״האמת שלא שמתי לב״.

16.5 לילה

ליד הלוח מתעכב נער צעיר על אופניים, קורא את המודעות מאוד מקרוב. בצידו השני של הכביש אני מחכה שיזוז. הוא מביט לצדדים, שולף מתיקו מודעה, ומדביק. אני עם המצלמה, נשענת על המכוניות החונות, מצלמת אותו. פתאום אני רואה שבמיצובישי-גוש-קטיף שלידי, באורות כבויים, יושב זוג ומביט בי. על הירחים הקודמים מודבקת עכשיו כרזה הנושאת את הכותרת ״מאורות״.

17.5 לילה

הירח מליל אמש קולף. שמים שחורים נותרו תחתיו. אני שמה לב שהירח שהבאתי הפוך, נגרע במקום לזרוח. מעניין אם מישהו ישים לב.

18.5 לילה

הירח מאתמול קולף גם הוא. אני מדביקה חדש.

19.5 לילה

הירח קולף. אני מדביקה חדש.

20.5 בוקר

הירח קולף, הפעם ביסודיות יתרה. אני מצלמת את הלוח. שער בית הספר הסמוך נפתח, והשומר מביט בי. אני שואלת אם הוא יודע מתי באים המדביקים. הוא אומר שבעשר.
– ״איזה מודעות את מצלמת, משהו מיוחד?״
– ״לא, אני מצלמת את כל הלוח״.
– ״תגידי, את מבינה בזה משהו, במודעות?״
– ״לא יודעת, למ…״
– ״פשוט יש פה משהו ממש מוזר״, הוא לא מחכה לתשובה. ״כל יום איזה מישהו פה תולה מודעה נורא משונה, אז אני מקלף אותה״. אני פוערת עיניים, לא אומרת כלום. המקלף הסדרתי הוא מאבטח בית ספר בשנות הארבעים, לבוש במדי חברת השמירה, מרכיב משקפיים, חובש כיפה סרוגה. ״אולי את יודעת מי תולה את זה?״
– ״לא, אין לי מושג״, אני משקרת בלי למצמץ. ״למה, מה יש במודעה הזאת?״
– ״קודם כל זה בצבע שחור, ויש על זה את הירח. עכשיו – זה התחיל כשהירח היה קטן״, הוא מדגים לי בידיו, ״וכל יום הירח מתמלא. אני מפחד כי, כי״, הוא מגמגם, ״זה נראה לי כמו כת השטן או משהו״.
– ״אבל למה? מה מפחיד בזה? גם הירח בשמים אותו הדבר, לא?״
– ״כן, אבל פה זה לא כמו המודעות האחרות, את רואה שזה לא שייך. פה-״, הוא מצביע על מודעה מקרית, ״אני מבין מה הבנאדם שתלה את זה רוצה ממני. הירח הזה, נראה לי שזה של איזה כת השטן או משהו, לא כתוב כלום.״
– ״אז מה שבעצם מפחיד זה שלא כתוב כלום? שאין מסר חד משמעי?״
– ״כן! וגם זה שהם באים בשעות כאלה שאף אחד לא רואה אותם. למה? באו לפה המדביקים של העירייה, אז שאלתי אותם אם יש את זה על עוד לוחות בעיר, אבל הם אמרו שלא, שהם ראו את זה רק פה. אז כל יום אני בא ומקלף את זה.״
אני מחליטה לחשוף את הקלפים. ״אז בוא אני אספר לך משהו. אני סטודנטית בבצלאל. אני עושה עבודה על לוחות מודעות. אני תליתי את הירח.״
– ״את – תלית – את – הירח???״ הוא מביט בי נדהם, לא מאמין שהכת המסתורית שוחרת המזימות מסתכמת בבחורה בסנדלים. ״אבל למה? למה? את תלית את הירח! אני לא מאמין! אז תסבירי, תסבירי לי למה.״ אני מסבירה.
– ״אבל למה דווקא את הירח?״
– ״תליתי כל מיני דברים מהטבע, פרחים, ציפורים. אני רוצה שאנשים ישימו לב, ולא תמיד הם מרימים את הראש למעלה, אז אני מורידה את הירח אליהם.״
– ״את יודעת, בגלל שזה הפריע לי שאלתי את אחד המורים כאן, איש חכם שאני מעריך, מה הוא חושב על זה. הוא אמר לי שזה סמל של מוסלמים, ובטח יש כאן מסר של איזה מוסלמי.״
– ״אבל אצל מוסלמים הוא נשאר אותו הדבר, דווקא אצל היהודים יש משמעות לצורה המשתנה.״
– ״ואני כבר חשבתי, אם זה לא מפסיק אני מזמין משטרה, שיבואו לתפוס את מי שתלה את זה. יו, זאת את, אני לא מאמין. אז תגידי לי משהו: למה עשית רקע שחור?״
– ״לילה, לא?״
– ״אז לפחות היית עושה כחול. כאילו את אומרת לנו ״זה בסדר״, שלא נפחד״. אני מופתעת לשמוע ממנו ביקורת כל-כך קולעת.
– ״אתה יודע מה, אתה צודק. לא חשבתי על זה. אבל עכשיו אתה יודע שזו אני, אז אל תקלף, טוב?״
– ״כן, בטח!״ הוא אומר כמו ילד מפריע שקיבל תפקיד אחראי. ״בטח אני לא אקלף!״
– ״וגם תסתכל אך אנשים מגיבים. אני אבוא לשאול אותך״.
– ״כן! אני אשאל פה את כל המורים מה הם חושבים, אני לא אגיד להם שאני יודע מי זה.״
– ״יופי, תודה רבה. דרך אגב, איך קוראים לך?״
– ״אבי״
– ״נעים מאוד, הדס״.

21.5 בוקר

הירח במקומו.

21.5 לילה

אני מדביקה ירח נוסף.

2

22.5 לילה

הירחים עדיין במקום בו הודבקו. אני פותחת את קופסאת הדבק, רק כדי לגלות ששכחתי את המברשת בבית. זה הזמן לחזור לשיטות ההדבקה מהגן. אני מנסה לפרוש את הכרזה, אך הירח, עדיין לח, נדבק לעצמו. כתם נייר שחור נוצר במרכזו. עכשיו בטח יחשבו שזה של כת השטן.

23.5 בוקר

שלושת הירחים שהיו על הלוח קולפו.

24.5 בוקר

את פני מקדם אבי. אנו מברכים זה את זו בבוקר טוב. אני מסתכלת על הלוח. הירח קולף.
– ״זה לא אני קילפתי״
– ״אז אני מבינה שיש לך מתחרים״.
אבי מספר לי שיש ילד אחד שזה מפריע לו. הוא קילף את הירח רק לפני עשר דקות. ״האנשים, הם לא חושבים מה שאת חושבת. הם חושבים שזה איזה משוגע או משהו. אנשים אוהבים מודעות שאפשר להבין אותן״.  הוא מספר לי שכתב בשבילי תגובות של אנשים. אני מבקשת שימשיך לאסוף.

000013

28.5 אחר הצהריים

אני מצלמת. על פני חולף גבר בשורטס ונעלי התעמלות. ״תצלמי, תצלמי, עוד מעט זה לא יהיה פה יותר״. מה הוא יודע על הירח שלי, אני שואלת את עצמי, ואותו אני שואלת למה. ״כי היום הכל אלקטרוני, עוד מעט זה יעלם״, הוא מצביע על הלוח וממשיך ללכת.

1.6 לילה

מרחוק אני רואה שמישהו כבש את הלוח. מודעות אדומות מכסות את כולו. אין סנטימטר חשוף. כרזות שקוראות לסרב פקודה, לא לגרש יהודים מבתיהם. אני נעמדת על המדרכה החלקה מדבק, פורשת את הירח. לתפאורה דרמטית כזאת הוא טרם זכה. הירח תופס את מקומו על גבי משפחת מתנחלים לחה, חוגגת את נצחונו הצנוע על הגוליית האדום שמתחתיו. אני חושבת על מפגש ההדבקות הזה, בין ההדבקה החד-פעמית, האדומה, המוחלטת, המפורשת והמשתלטת, לבין ההדבקה המתמשכת, הקטנה – יחסית, שזזה, בשחור-לבן, בלי מילים, בלי מסר חד משמעי. האם הירח יתפס כאיום גם על גבי תפאורה כזאת?

7

2.6 בוקר

הלוח עודנו אדום למרחוק, הירח איננו. אין גם סימני קילוף. כנראה שהוא נתלש בעודו לח. אני נגשת אל אבי, שואלת אם הוא ראה את הירח היום. ״היום לא. כנראה קילפו אותו ממש מוקדם, לפני שבאתי.״ אני שואלת אם הוא ראה מה הולך על הלוח. ״כן, תארי לעצמך איזה סבלנות הם היו צריכים כדי להדביק את כל המודעות האלה״.
– ״זה מפחיד, לא?״
– ״האמת, כן. הצבע האדום הוא גם כן מפחיד. לוח כזה משוגע לא ראיתי בחיים״.
הוא מרים את הירח מהמדרכה, אני בכלל לא ראיתי שהוא שם, שואל אם אני רוצה להדביק שוב, כי אפשר. אני עונה שלא והוא מקפל אותו בקפידה.

Screen Shot 2014-07-08 at 11.08.00 PM

אני שואלת אם יש לו סיפורים חדשים. הוא אומר שהיה אחד שניחש הכי קרוב, שאמר לו שזה בטח מישהו מהשכונה שמשעמם לו אז הוא בא לתלות, אבל אף אחד לא אמר על זה דברים טובים. הוא נותן לי פתק עם מחשבות של אנשים ״וגם גיל, שתדעי בדיוק״. אני מבטיחה לחזור לבקר. הוא מבקש לראות את סיכום הניסוי, כשיסתיים.

avis text

6.6 לילה

אני מדביקה את הירח השלישי ברצף. כנראה שמישהו התייאש. מעליו מודעה, כיתוב לבן על רקע שחור: ״המהלך האחרון״.

00110022

תולה את הירח: הדבקה שלישית – נדידה

F1010001

מטרת ההדבקה: ליצור תנועה של להקת נחליאלים על פני לוחות מודעות באזור מסויים בעיר.

האימג׳: נחליאלי. צילום זירוקס בגודל A3.

מהלך ההדבקה: הדבקתי להקת נחליאלים על גבי לוח מודעות. להקת הנחליאלים מונה חמש כרזות לרוחב הלוח וחמש לגובהו, סך הכל עשרים וחמש כרזות היוצרות להקת ציפורים. הלוחות שנבחרו: לוחות הפשקווילים ברחוב מאה שערים, בשל ריבוי הלוחות והקרבה בינהם ברחוב אחד.

כללי ההדבקה: כאשר מגרשים ציפורים ממקום אחד הן נודדות לאחר, וכך – בכל פעם שיכסו ציפורים שהתמקמו על פני לוח אחד, הן ינדדו לבא אחריו בשורה. הלהקה יכולה להתפרק: אם כוסו רק חלק מהנחליאלים על גבי הלוח, הם בלבד ינדדו אל הלוח הבא, בעוד חבריהם ללהקה ישמרו על מיקומם הנוכחי. הנחליאלים הנודדים ישמרו על מקומם בגריד בכל לוח אליו ינדדו. מסגרת הזמן להדבקה היא חמישה לילות.

ספקות: באיזו תדירות ״ינדדו״ הנחליאלים מלוח ללוח? האם הם ״ינדדו״ כלהקה או שתווצר הדרגתיות? האם עוברי האורח יבחינו, מה יהיו התגובות, והאם החוקיות תובן מעצם הצפייה?

מסקנות: הנחליאלים נדדו בין ארבעה לוחות. בלילה האחרון לא התאפשרה ההדבקה. למרות שהיתה הדרגתיות בהעלמם של הנחליאלים מן הלוח, שנבעה הן מהדבקת מודעות חדשות והן מקילופם ע״י העוברים והשבים, הרי שבשעת ההדבקה הלילית כל הלוח כבר כוסה במודעות חדשות, וכך נאלצו הנחליאלים לנדוד מהלוח כלהקה, ולא נוצר דירוג. הן הנחליאלים והן ההדבקה עצמה משכו תשומת לב רבה מהעוברים ברחוב: החל במבטים והתעכבות על יד הלוח, דרך תגובות מילוליות ועד לקילוף. אני חושבת שהענין נובע ממרכזיות לוחות המודעות בחברה החרדית, ומהזרות של אופן הביטוי הנבחר עבור הצופים.
אינני חושבת שאיש מעוברי האורח הבין את החוקיות שבנדידה, הן משום שלא נוצרה הדרגתיות שיכולה היתה לבאר את העניין, והן משום שתשומת הלב היתה נתונה לעניינים בסיסיים יותר.

* לחצו על התמונות להגדלה

 



19.4 לילה. הדבקה ראשונה

ביציאה מהרחוב דרור שם דיסק של הביסטי בויז. הוא אומר שבשביל פעילות מחתרתית צריך מוסיקה מחתרתית.
ברחוב מאה שערים אנחנו מכסים את אחד מלוחות הפשקווילים בנחליאלים עד גובה דרור. הוא שואל אותי אם הדוסים יחשבו שאנחנו מסתלבטים עליהם עם הנחליאלים.
– ״גם אני חשבתי על זה, אבל אז היינו מדביקים פינגווינים, לא?״
אברך ואשה עם עגלת תינוק מסתכלים עלינו. כשאני מוציאה את המצלמה הם ממשיכים ללכת, מסבים ראשם לאחור.

DSCN3679 copy

20.4 בוקר

הנחליאלים במאה שערים באותו המקום. רק אחד קולף. עוברי האורח מסתכלים, אין כמעט איש שמתעלם. חלקם מתעכבים ליד הלוח.

19.indd

000055

F1000009 2 F1010034

20.4 לילה

להקת הנחליאלים כוסתה לחלוטין, ואנחנו מדביקים אותה על הלוח הסמוך. כל זמן ההדבקה עומד לידינו צעיר חרדי ומביט. לאט לאט מתווספים עוד אנשים. יש לנו קהל. ״אתה קולט מה קורה פה?״ אני לוחשת לדרור. כשאני חוזרת עם המצלמה מהאוטו אחד מהם אומר לו:
– ״אבל אני לא מבין מה זה אומר״.
– ״זה אומר מה שאתה רוצה. מה שזה בשבילך״, עונה לו דרור, חייל מסור בצבא הנחליאלים.
האיש מקשה ואינו מוותר, ואל השיחה מצטרפים נוכחים נוספים: חרדים בני גילאים שונים ושני נערים שאינם חרדים. הם מנסים להבין מה המשמעות, מה בעצם אנחנו מנסים להגיד. למה אנחנו מדביקים דווקא את זה ודווקא כאן.

20.4-2

– ״התנתקות? אתם מההתנתקות?״
התשובה כי המשמעות היא זו שהם מייחסים ל״זרזירים״, כפי שהם מכנים את הנחליאלים, או ״הפינגווינים״, כפי שקורא להם אחד הנערים, היא בידיהם, לא מקובלת עליהם. בתוך הקהל ההומוגני לכאורה בתוכו אנו עומדים נשמעים קולות שונים: נשים עם ובלי תינוקות ונערות צופות בשקט במתרחש. אחד הצעירים מתרגז בנסיון נואש להבין. אני מתערבת בשיחה: ״תראה, אתה שואל שאלות. אתה הולך ברחוב, רגיל לראות פשקווילים עם הודעות: מוכרים לך, אומרים לך, פתאום משהו אחר – ציפורים. אנחנו רוצים להציע לך משהו אחר.״ נראה שהתשובה רק מתסכלת אותו יותר.

20.4-6

– ״אז מה, אתם פסיכולוגים?״
בחור אחד אומר שזה עולה כסף, ואם יבוא פקח הוא יתן לנו קנס. מישהו שילם לעירייה על תליית המודעות האלה, ואיך הוא ירגיש כשיגיע לכאן מחר בבוקר וימצא אותן מכוסות. מתוך הקהל יוצא מישהו אל הלוח:
– ״אז למה שלא נוריד אותן כבר עכשיו?״ הוא מקלף את הנחליאלים הלחים, זורק את הניירות על המדרכה.
– ״לא! תפסיק!״ קורא לעברו אחר, ״הם באו לעשות לנו משהו טוב, הם לא מתכוונים לרע״.
בין הנוכחים מתפתח ויכוח ער.
מתוך החושך מופיעים שני חרדים מבוגרים, ניגשים אל הלוח ומקלפים את הנחליאלים בזעם. ״לכו מכאן, תסתלקו, לא רוצים אתכם, תחזרו לאוגנדה!״ הם צועקים עלינו. דרור מנסה לדבר איתם, אבל הם ממשיכים לצעוק. הנוכחים מסתכלים בלי להתערב.

20.4-9

20.4-11

– ״בוא נלך״, אני אומרת לדרור, ״בוא נלך…״ אני גוררת אותו. אנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים.

בדרך משם אנחנו מדברים על המשפט ״המשמעות היא מה שאתה רואה בזה״, תשובה שאולי אינה קיימת בעולמם.

21.4 בוקר

אני סקרנית לקראת מה שצפוי לי. הרחוב די ריק, ועל הלוח נשארה רק השורה העליונה של הנחליאלים, זו שלא הצליחו להגיע אליה, ואחד נוסף באמצע שמשום מה קיבל את חייו במתנה.

19.indd

F1000016 F1000018 F1000009

דרור אומר שאני צריכה להחליף מקום הדבקה. ״את באה מתוך כוונות טובות, מתוך רצון לתת לאנשים האלה. אם את נתקלת בתגובות כאלה, בכעס, אז את לא משיגה את המטרה שלך״. אני מתלבטת. על פניו הצדק עמו. ובכל זאת, אפילו הציבור שנקהל במאה שערים הביע עמדות שונות, והסקרנות היתה גדולה מן הכעס. וחוץ מזה, מיהם ״האנשים האלה״, ובשביל מי, באמת, אני מדביקה? מי מהמגיבים, ולו במבט, הוא הקהל שלי? למצב המסתבך מצטרף גורם נוסף: הפחד שלי. דרור לא יוכל להצטרף היום, ואני לא יודעת מה יקרה. האם ההדבקה שווה את הפחד? את הסיכון?
אני מחליטה לתת לנחליאלים במאה שערים הזדמנות נוספת.

21.4 לילה

רתם, עפר ואני מכסים לוח חדש בנחליאלים. כל ציפורי הלוח הקודם כוסו. אני מספרת להם על המצב העדין, שאם מתחיל בלאגן אנחנו מסתלקים. אנחנו עובדים מהר. אברך אחד ניגש אלינו.
– ״תלויות כאן הרבה מודעות שככה אסור להתלבש״.
אנחנו מכסים לוח שלם בנחליאלים, והוא, שלא מביט בנו בשעה שהוא מדבר, רואה את הג׳ינס והשרוולים הקצרים. כל אותו הזמן עומדת לידינו נערה אחת, חצאית וצמות, ומסתכלת.
בדרך לאוטו ממלמל לעברנו בחור אחד ״מה אתם עושים פה, מה אתם עושים פה. עוד חמש דקות יבואו לשבור לכם את העצמות.״ אנחנו נוסעים משם.

21.4-2

22.4 בוקר

אני מוצאת שאנשי חברון ביקרו ברחוב אחרי. כל הלוחות ברחוב מכוסים במרכזם במודעות הטורקיז, וכך גם הנחליאלים. השורה התחתונה ומחצית השורה שמעליה לא כוסו. המפגש בין נייר הטורקיז המבריק לציפורי הזירוקס מפתיע. דווקא הנחליאלים נדמים פתאום לחלק מהסביבה, בעוד הכרזות הצבעוניות זרות בנוף.

19.indd

F1010007 000070 F1010005

22.4 לילה

במאה שערים צפרדע ענקית של זבל חוסמת את הכביש. זה טוב נגד פקחים. הרחוב ריק. אנחנו מדביקים ושומעים עיטושים מאחורינו. נער כבן שלוש עשרה, שטריימל וקפוטה.
– ״מה זה?״
– ״נחליאלים״.
הוא מביט כמה שניות והולך.

DSCN3799 copy

25.4 בוקר

הנחליאלים קולפו, למעט שלושה. פלומת נייר לבנה מכסה את הלוח.

19.indd
F1000003 2

25.4 לילה

דרור מזהיר אותי שהיום ״מסכת כהנים״ ושבמאה שערים יהיה בלאגן. אנחנו נוסעים בכל זאת. בכניסה לרחוב עומדת ניידת ברסלבים שרוקדים באמצע הכביש, וקהל רב שחוסם את המעבר. אנחנו נוסעים משם.

 

תולה את הירח – הקדמה


באביב 2005, אחרי ארבע שנים בבצלאל וקצת יותר בירושלים, שמתי לב שעם כל הכבוד לספרי האמן, המגזינים המעוצבים והפורמטים האקספרימנטליים שפגשתי ועיצבתי בין כתלי האקדמיה, המציאות ברחוב שונה: התקשורת החזותית נוטה להיות בוטה וחד-משמעית, ואין כמעט מקום לצורות ביטוי פתוחות, רב-משמעיות ומעודנות יותר. רציתי לבדוק אם זה בר שינוי, והאם ניתן, ולו לרגע קט, להרחיב קצת את המנעד.

F1010013 copy

 

בימים ההם עוד לא ידעתי מה זה פייסבוק, והקיר היחיד בסביבה עליו יכולתי להדביק דימויים ולצפות בתגובות שהם מעוררים, היה לוח המודעות. חשבתי שזה מקום מעניין, כיוון שלמרות חוקי‭ה ‬עזר‭ה ‬עירוניים הנוקשים המבקשים להסדיר את המתרחש בו‭,‬ הוא נותר מדיום פרוץ המותיר לצופים את האופציה הפיזית להתערב בנעשה על גביו. למרות שתפקידו של לוח המודעות הוא להודיע ולא לייצר שיחה, מתרחש‭ ‬בו‭ ‬דיאלוג‭ ‬כפול‭ :‬בין‭ ‬המדביקים‭ ‬השונים‭ ‬לבין‭ ‬עצמם (כפי שמבטאים ‬תוכן‭ ‬וצורת‭ ‬המודעות‭,‬ ותדירות‭ ‬ואופן‭ ‬ההדבקה), ‬ובין‭ ‬המדביקים‭ ‬לציבור, שבוחר לפעמים ‬להתערב‭ ‬בנעשה‭.‬

F1010001
בין ראשית אפריל לאמצע יוני ערכתי חמש סדרות של הדבקות על פני לוחות מודעות בשכונות שונות בירושלים. כל סדרה, שכללה דימוי מסויים מעולם הטבע, ‬התנהלה‭ ‬על‭ ‬פי‭ ‬מערכת‭ ‬חוקים‭ ‬כפולה‭:‬ כל‭ ‬דימוי ‭"‬התנהג‭ "‬עפ‭"‬י‭ ‬טבעו‭,‬ אך‭ ‬אופן‭ ‬התנהלותו‭ ‬על‭ ‬גבי‭ ‬הלוח‭ ‬הושפעה‭ ‬מהתגובות‭ ‬שספג‭ ‬הן‭ ‬״מהלוח‭ ‬עצמו״‭ )‬המדביקים‭ ‬האחרים‭ ‬וכרזותיהם), והן מעוברי האורח אשר בחרו להתערב בנעשה עליו. כרזות אינטראקטיביות.

F1010024
כשתכננתי את הסדרה חשבתי להסתפק בתיעוד סטילס מצולם, אולם ההדבקות הליליות והצפייה היומיומית בלוחות המודעות זימנו מפגשים אישיים מרתקים.
מדי בוקר מצאתי את עצמי באוטובוס העולה להר הצופים, משחזרת את מאורעות ליל אמש והופכת אותם לטקסט. למדתי הרבה מהעובדה שהפרוייקט החזותי במפגיע שלי, נדרש למילים כדי לספר את עצמו הלאה. דרך הפעולה המינורית של הדבקת כרזה על הלוח וצפייה במתרחש, חוויתי את יופים, קשיחותם, קסמם ומורכבותם של העיר ושל אנשיה. רגע לפני שירושלים ואני נפרדות, אספר כאן את מה שראיתי ומה ששמעתי בקיץ 2005 – הדבקה אחת בכל פוסט.

F1040003

האישה בעמוד שבעים ואחת – עריכה גרפית

יש שבועות כאלה. הלילות קצרים מאוד, או ארוכים מאוד (תלוי מאיזה צד של החוסר- שינה מסתכלים על זה) ומרגע שצעיר המשתתפים מכריז שיום חדש מתחיל, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה איך אני הולכת לשים ת׳ראש לשעה, בלי שאף אחד ירגיש שנעלמתי. אך בולבוסים צריך לקלוף, והרצפה צריך לשטוף, והזמן לא עוצר אף לא לשעה קלה אחת. את היום הזה צריך לגלגל אל הערב, כפי שיודעת היטב האישה בעמוד שבעים ואחת.

תמונה

האישה בעמוד שבעים ואחת בחוברת ״מגדלי תצפית אש ביערות קק״ל״ בהוצאת הקרן הקיימת היא סוג של קוריוז. לקראת סוף החוברת, היא מזכירה לרגע כמה מהדברים שלא נכללו בסיפור. אל תבינו לא נכון, אני לא באה בטענות לאף אחד. אחרי הכל, הבחירה איזה סיפור יספרו האימג׳ים ניתנה למעצבת בשבתה כעורכת הגרפית. במקרה הזה זו הייתי אני.

נניח שעיצוב הוא מנגינה
עיצוב ספר או חוברת צריך לתת מענה לכמה קטגוריות: לאפשר קריאה נוחה ומזמינה, להכתיב את טון הקריאה (הטון של קריאת מתכון שונה בדרך כלל מזה של שיר, למרות ששניהם כתובים בשורות קצרות), לשייך את הכתוב לעולם תוכן מסויים ולבדל אותו מאחר (חוברת על אדריכלות מודרניסטית בישראל ומגזין לעיצוב פנים יכולים להסתופף יחד על מדף ה״אדריכלות״, ולייצג תפיסה שונה בתכלית), ובמקרים מסויימים גם לספק חוויה העומדת בפני עצמה. באופן כללי – העיצוב הגרפי משפיע על חווית הקריאה, ועל האופן בו אנחנו מקטלגים את התוכן.

עריכה גרפית נעשית פעמים רבות כחלק מעבודת העיצוב, אבל יש לה הגיון וכללים משל עצמה. זה קצת כמו ההבדל בין ביצוע לעיבוד של יצירה מוסיקלית: בעוד הביצוע הוא שמתווך ביננו לבין היצירה, העיבוד מוסיף לה רובד פרשני הנוגע בתוכן.

הנה כמה סוגיות שעריכה גרפית עוסקת בהן:
1. מה הסיפור?
בשביל להבין מה הסיפור לא צריך דיפלומה מבית ספר לעיצוב, צריך רק לדעת לקרוא. צריך גם לשים לב, ולא להחמיץ את הסיפור שמאחורי הסיפור.
במישור המיידי עוסקת החוברת בה שוכנת האישה, במגדלי התצפית שנבנו ביערות קק״ל במהלך השנים, וכוללת המלצות לשימורם ופיתוחם בעתיד. מעבר לכך זהו סיפורו של המפעל הציוני, כפי שבא לידי ביטוי באקט התכנון האדריכלי. מה שנותן את התוקף וההצדקה למהלך השימור והפיתוח המוצע בחוברת, הוא תפיסת היצירה האדריכלית כגילום של האידיאולוגיה הציונית. בזכות החיבור הזה המגדלים ביערות אינם ״עוד מונומנט״ שניתן להטיל ספק בצורך לשמר, אלא עדות היסטורית יחודית למפעל הציוני, ולפיכך נכס צאן ברזל שיש להגן עליו. התשובה המלאה לשאלה ״מה הסיפור״ נחוצה לא רק כדי ליצור חוברת מעניינת, אלא גם ובעיקר על מנת לתת לכתוב תוקף באמצעים חזותיים, ובכך לחזק את הרלוונטיות שלו. זאת הסיבה שעריכה גרפית היא כלי רב כח.
תמונה
2. איך לספר את הסיפור?
כמו שכתבתי קודם, בשביל להבין מה באמת הסיפור, מספיק להיות קוראת אינטיליגנטית. הצורך בעורכת גרפית מתעורר כשצריך להחליט כיצד לספר את הסיפור באמצעות דימויים. בתחילת העבודה על עיצוב חוברת המגדלים קיבלתי מהכותבת, אדריכלית עדי אסיף, קובץ טקסט ותיקייה בת כאלף דימויים לבחור מתוכה. איך לסנן? מה הקריטריונים שקובעים איזה תצלום יכנס ואיזה יוותר בחוץ? במקרה הזה בחירת הדימויים התבססה על הקריטריונים האלה:
א. להדגיש את הפוטנציאל
כשהתבוננתי בתצלומי הארכיון שצולמו סמוך לתום הבניה, ראיתי מגדלים מונומנטליים במלוא הדרם, בשעה שהתצלומים ממהלך הסקר חשפו לפני מבנים מוזנחים ומתפוררים. חשבתי שלו הייתי בעלת המקצוע שעליה להחליט היכן להשקיע את כספי השימור, הייתי רוצה לראות את הפוטנציאל הגלום בפרוייקט. קצת כמו תצלומי ״לפני״ ו״אחרי״ שבאים לשכנע אותך שהמאמץ הכרוך בדיאטה כדאי (רק להפך). ההבנה הזאת יצרה את הסינון הראשון: העדפה גורפת של תצלומי ארכיון על התיעוד העכשווי.
תמונה
תמונה
ב. לחבר בין הסיפורים
החיבור בין ״הסיפור הקטן״ (המגדלים) ל״סיפור הגדול״ (האידיאולוגיה הציונית) מתגלם בדימויים בהם מופיעים המגדלים כתפאורה לאירועים חברתיים: טיול של התנועה, טקס רשמי, ביקור של בעל תפקיד בכיר, ומציגים אותם כאתר בו מתרחשת הישראליות.
תמונה
ג. להציג את האובייקט באור הרצוי
בתור מעצבת גרפית קשה לי להשאר אדישה לקסמם של שרטוטי עפרון עדינים שצוירו בעידן שלפני המחשב. אין כמותם להציג את ההיבטים האמנותיים של היצירה האדריכלית, וקל יותר להצדיק שימור של יצירת אמנות משימור של אובייקט פונקציונאלי. מהסיבות הללו, סוג הדימויים השלישי שנכלל בחוברת הוא שרטוטים אדריכליים.
תמונה

3. איך לתת קצב לקריאה?

הטיפול הטיפוגרפי הוא האלמנט העיקרי שמכתיב את אופן הקריאה: סוג וגודל האות, אורך השורה ורוחב הטור משפיעים על איכות וצורת הקריאה שלנו, וקובעים אם היא תהיה נינוחה או מאומצת, תאפשר רפרוף או תדרוש העמקה ועוד. העריכה הגרפית משפיעה על קצב קריאת החוברת כמכלול: כפי ששלט גדול מעל שער יכול לסמן כניסה לבניין, ומדרכה שנמתחת מצד לצד מסמנת שאין טעם להפסיק עכשיו ללכת, ארגון הדימויים והיחס בינם לבין הטקסט מסמן לקוראים היכן מתחיל קטע חדש, היכן נמשך רצף רעיוני מסויים ומתי אפשר לעצור לרגע לכוס קפה.
תמונה
4. איך לארגן את הדברים בהגיון?
כמעט מיותר להגיד, ובכל זאת: בספר קונבנציונאלי הדימויים והטקסט מתפקדים כמקשה אחת. לפיכך בחירת הדימויים צריכה להיות מכוונת ולא מקרית, באופן שתומך בקריאה ומייצר הגיון פנימי.
תמונה
5. הרובד הנוסף
כל מה שכתבתי עד כה רלוונטי לעריכה גרפית מוזמנת. סוג כזה של עריכה משמש כאמצעי להבניית מסר, בין אם מדובר בפורמט של חוברת, ספר, מגזין או עיתון יומי. בניגוד לספרי אמן או פרסומים אקספרימנטליים, אין כאן מקום לקריאת תיגר על הטקסט, אף על פי שזה משהו שעריכה גרפית יכולה בהחלט לעשות.
עכשיו אספר לכם משהו בכנות: אנחנו המעצבים אנשים עם אגו, ובדרך כלל גם יש לנו מה להגיד (נו, יותר נח להתחבא מאחורי הקבוצה…), ולפעמים המילה שלנו בכל העניין מצטמצמת לדימוי אחד קטן, או במקרה הזה – לשניים:
חדר התצפיתן:
בניגוד לסימבוליקה הענפה הנלווית למגדל, חדר התצפיתן שנמצא בראשו הוא מקום לא-יצוגי ואינטימי. פינת הקפה, המזרונים הפרחוניים והריהוט המאולתר, לא משמשים כדובריה של האידיאולוגיה הציונית, אלא מספרים את סיפורם של התצפיתנים, תושבי הסביבה, אשר מתוקף תפקידם ומעמדם רואים-ואינם-נראים. כמו חדר התצפיתן בלב המגדל, גם הם נאספים אל כפולה בלב החוברת, דרישת-שלום מן המציאות שבפנים.
תמונה
האישה בעמוד 71:
מרבית הדימויים בחוברת מייצגים יצירה מונומנטלית שסימני מאמץ אינם ניכרים בה. נושא התצלום הוא המגדל, וגם אם מופיעות בו דמויות אנושיות, תפקידן לשמש כקנה מידה, או לטעת את המגדל בהקשר חברתי מסויים. הדימויים הללו גבריים במפגיע (נו, תגידו אתם, מה עוד אפשר להגיד על מגדל באמצע היער שטרם נאמר…) ומשוללי כל מימד אירוני.
התצלום המופיע בעמוד 71 הוא הדימוי היחיד בחוברת בו המגדל מופיע ברקע, והסיפור הוא סיפורן של הדמויות והיחסים בינהן. האישה האלגנטית העמלה במרכזו מהווה ניגוד חריף לכל מה שקדם לה, ורגע לפני הסוף נוכחותה מעלה לפני השטח כמה מן הדברים שלא דובר בם.
Screen Shot 2014-03-27 at 10.41.57 AM

מגדלי תצפית אש ביערות קק״ל – מסמך מדיניות לשימור ושימוש מחדש
בהוצאת אגף התכנון ויחידת הפרסומים, קשרי ציבור, קרן קיימת לישראל
כתיבה: אדריכלית עדי אסיף – גוטמן אסיף אדריכלים
תמונה

כשיש סדר על הדף יש סדר בתודעה

גילי, המורה שלי ליוגה, אומרת תמיד: ״כשיש סדר בגוף, יש סדר בתודעה״. במילים אחרות: כשהגוף מכוונן, אסוף, ממוקד, גם למחשבות קל יותר להפסיק להתרוצץ לכל הכיוונים, והדעת נעשית צלולה ונינוחה יותר.
כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד תקשורת חזותית ולהיות מעצבת, זה היה בעיקר כי רציתי לעשות דברים יפים. עם השנים והנסיון למדתי שבהרבה מקרים תכלית העבודה שונה – שמה שנדרש ממני זה פשוט לעשות סדר, ושממש כמו על מזרון היוגה, גם בעבודת עיצוב טובה ״סדר בגוף״ עוזר לייצר ״סדר בתודעה״. אסביר למה אני מתכוונת:
בעבודה של מעצבת קיים תמיד אלמנט פיזי: דף נייר, מסך, שלט – זה הגוף. חשוב שהוא יראה טוב, אבל זה לא מספיק. כדי שהוא יתפקד כמו שצריך, כלומר יעביר את המידע או המסר, יבלוט, יתווך, יכוון, יניע לפעולה, המעצבת נדרשת לבצע מגוון רחב של פעולות; לזהות את הצורך, להגדיר מה המסר (המיידי והסמוי), להבין את התוכן ולערוך אותו: מה חשוב ומה משני, מה ראשון ומה אחרון, מה הכרחי ועל מה אפשר לוותר. הברושור, החוברת, דף האינטרנט או מסך האפליקציה האסתטיים והמוקפדים שיתקבלו לבסוף, מהווים ביטוי חזותי למלאכת הארגון היסודית הזאת.
מעצבת מקצועית עוזרת ללקוחות שלה לעשות סדר. כשאת מקבלת לידיים חוברת שמציגה את העשייה הארגונית באופן נגיש, בהיר ומאורגן זה עושה לך ״סדר בתודעה״: מה אתם עושים, מה העיקר, ואיך זה נראה למי שמסתכל מבחוץ. כשמבקר באירוע מקבל תוכנייה מעוצבת היטב, הוא מבין כהרף עין לאן הוא נקלע ומה עושים פה. הבנה כזאת מקנה תחושה של נוחות ובטחון, וכשנחה דעתך אתה יכול להנות.
פוסטר מתקפל הוא פורמט פופולרי במיוחד באירועי תרבות עמוסים בתוכן: עלות ההפקה שלו נמוכה יחסית, ניתן לכלול בו מידע רב וגם להשתמש בו לצרכים תדמיתיים. עבור המעצבת זהו פורמט מאתגר במיוחד שמצריך ארגון קפדני והתייחסות גם לתמונה הגדולה (איך לעצב מוצר שיראה טוב כפוסטר) וגם לפרטים (כך שיהיה קריא ונוח לשימוש), מה שכמובן מצריך ״עשיית סדר״ יסודית. כדי שכל העניין לא ישאר כללי מדי, הנה כמה דוגמאות:
קטלוג מתקפל לתערוכת ״מעצבים מכאן״ – עיצוב תעשייתי בישראל. ביתן של משרד התמ״ת בתערוכת ״טכנולוגיה 2011״.
האתגר המרכזי כאן היה לתת יצוג לעשרות מעצבים ומוצרים שונים בתכלית בשטח מצומצם, ולהגיש למבקרים מידע נוח שיאפשר ליצור עמם קשר. הבחירה באייקונים נועדה ליצור קשר אסוציאטיבי בין המוצר למעצב, תוך שמירה על יצוג אחיד ששומר על הסדר החזותי.

קטלוג מתקפל לתערוכת ״מעצבים מכאן״


תוכניה מתקפלת לשבוע העיצוב בירושלים 2011 של המרכז לעיצוב בירושלים.

כיוון שעיקר קהל היעד היה מעצבים וחובבי עיצוב, ניסיתי לאתגר את הפורמט המרובע של הפוסטר (וגם את עצמי). הפתרון שמצאתי לחלוקת השטח היה להציג כל אירוע כ״כיס״.

design_week2011

תוכניה ל״פנינה״, האירוע המסכם של מנופים ביוזמת גלריה אגריפס 12.
גם כאן היה צורך לחלק לקהל פורמט נוח לשימוש שיכלול המון אינפורמציה על המשתתפים. במקרה הזה לא ניתן היה לייצר האחדה של האימג׳ים, והסדר החזותי נוצר באמצעות הנחת מסגרות לבנות על תמונת הרקע שנותנת את הטון ואוירת הוינטג׳.

תוכניה ל״פנינה״

דף אחד, שני צדדים. בפוסט הבא אספר איך עושים סדר בפורמטים מורכבים יותר.