׳הדסה קל׳, אם להאמין לחשבונית השנתית מוורד פרס, חוגג יום הולדת. בשלוש השנים האחרונות אספתי אליו רשימות שהתפרסמו בבמות אחרות, וכאלה שלא התאימו לאף מגירה מלבד תפריט הטיוטות שלו, שקיבל בהבנה גבולות פתוחים בין עיצוב לאמנות, זכרונות אישיים ומידע היסטורי, דימויים ומלל, זוטות ועניינים ברומו של עולם ועבודות של אחרים ושלי.
ועצרתי לרגע לחשוב – כי אם הגבולות שלו נזילים מאוד, אז במה הוא בעצם עוסק, מעבר לתשובה המתבקשת – במה שאני רואה?
והבנתי (או ככה לפחות נדמה לי) שכל אחד מהפוסטים לא היה נכתב אלמלא איזשהו קונפליקט שנמצא בבסיסו.
הנה כמה דוגמאות שהן גם הזמנה לקריאה (או לקריאה חוזרת):
״מר גוזמאי והמעיל הכחול״: על האיורים הנהדרים של ירמי פינקוס לספר ׳מר גוזמאי הבדאי׳ שחותרים תחת הבחירה האופנתית המתבקשת.
״ארץ אות״: על המתח שבין הצורך בשיכות תרבותית לסלידה מסממנים לאומיים, והאופן שכל זה בא לידי ביטוי בפריחתה של הטיפוגרפיה העברית.
״החלל הרואה״: שבו הזכרונות הצבאיים שלי צצים דווקא מול הנוף במקום הכי יפה בדנמרק, ועל הניגוד המהותי בין שני חללים אדריכליים שפונים אל הנוף, ובין הקלסטרופוביה של לואיז בורז׳ואה לגאולה שמוצעת על ידם.
וגם בטורים שנאספו אליו כמו בראיון עם סימונה מסקי שעומדת בראש Copenhagen Institute for Interactive Design ובו דיברנו על הפרדיגמות השונות בעולם העיצוב (מתוך המדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו).
וב״גבולות ופרספקטיבה״: על השינוי שחל בסמל העיר תל אביב, שמשקף את השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שחל בחברה ישראלית (מתוך הטור ״סמלילאות״).
והנה יצא שבלי להתכוון התחלתי עם גבולות ופרספקטיבה ואיתם אני גם מסיימת. לפחות בינתיים.
הלוגו שעיצב 
הדסה קל 