סיכום ביניים

screen-shot-2017-02-23-at-10-31-08

׳הדסה קל׳, אם להאמין לחשבונית השנתית מוורד פרס, חוגג יום הולדת. בשלוש השנים האחרונות אספתי אליו רשימות שהתפרסמו בבמות אחרות, וכאלה שלא התאימו לאף מגירה מלבד תפריט הטיוטות שלו, שקיבל בהבנה גבולות פתוחים בין עיצוב לאמנות, זכרונות אישיים ומידע היסטורי, דימויים ומלל, זוטות ועניינים ברומו של עולם ועבודות של אחרים ושלי.

ועצרתי לרגע לחשוב – כי אם הגבולות שלו נזילים מאוד, אז במה הוא בעצם עוסק, מעבר לתשובה המתבקשת – במה שאני רואה?
והבנתי (או ככה לפחות נדמה לי) שכל אחד מהפוסטים לא היה נכתב אלמלא איזשהו קונפליקט שנמצא בבסיסו.
הנה כמה דוגמאות שהן גם הזמנה לקריאה (או לקריאה חוזרת):

״מר גוזמאי והמעיל הכחול״: על האיורים הנהדרים של ירמי פינקוס לספר ׳מר גוזמאי הבדאי׳ שחותרים תחת הבחירה האופנתית המתבקשת.

״ארץ אות״: על המתח שבין הצורך בשיכות תרבותית לסלידה מסממנים לאומיים, והאופן שכל זה בא לידי ביטוי בפריחתה של הטיפוגרפיה העברית.

״החלל הרואה״: שבו הזכרונות הצבאיים שלי צצים דווקא מול הנוף במקום הכי יפה בדנמרק, ועל הניגוד המהותי בין שני חללים אדריכליים שפונים אל הנוף, ובין הקלסטרופוביה של לואיז בורז׳ואה לגאולה שמוצעת על ידם.

וגם בטורים שנאספו אליו כמו בראיון עם סימונה מסקי שעומדת בראש Copenhagen Institute for Interactive Design ובו דיברנו על הפרדיגמות השונות בעולם העיצוב (מתוך המדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו).

וב״גבולות ופרספקטיבה״: על השינוי שחל בסמל העיר תל אביב, שמשקף את השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שחל בחברה ישראלית (מתוך הטור ״סמלילאות״).

והנה יצא שבלי להתכוון התחלתי עם גבולות ופרספקטיבה ואיתם אני גם מסיימת. לפחות בינתיים.

אקדמיה לאמנות ועיצוב שום מקום

bezalellogo
בשבוע האחרון הכנתי הרצאה על עיצוב דני עבור סטודנטים בבית ספר לעיצוב בצפון דנמרק. הנחת היסוד שעומדת בבסיס ההרצאה היא שעיצוב הוא ״תבנית נוף מולדתו״, ושאי אפשר להבין עד הסוף את האוביקט המעוצב, מבלי לרדת לפשרו של הנוף הזה.

כמו כל שפה אחרת גם עיצוב מאפשר למי שדוברת אותו, לנהל שיחה קולחת עם דוברי עיצוב מרקע אחר. אנחנו מבינים אחד את השני; הפער התרבותי מיטשטש וקל להתמכר לאשליית העולם הגלובאלי שמצמצם, כביכול, את פערי המרחק. אבל כיוון שלא הוזמנתי לדבר כמי שצמחה מתוך העיצוב הדני ומכירה אותו לפני ולפנים אלא כאורחת לרגע, דווקא רציתי להדגיש את נקודת המוצא השונה שלי ביחס לקהל השומעים, כמי שנולדה לתבנית נוף אחרת.

ביקור קצר באתר בית הספר המארח, העלה שהוא שוכן בלב כרי דשא מוריקים בצפון דנמרק. אמצע שום מקום. חשבתי שתמונה מהנוף שנשקף מהקפיטריה בבצלאל, המקום שבו למדתי אני טיפוגרפיה וצבע ורישום, תהיה אילוסטרציה מוצלחת לנקודות המוצא השונות שלנו.

Screen Shot 2017-01-20 at 13.11.22.png

אמצע שום מקום (מתוך אתר האינטרנט של Den Skandinaviske Designhøjskole )

קליק נוסף הביא אותי לאתר של בצלאל. את פני קידם באנר טיפוגרפי שמזמין להרשם לללימודים בשלוש שפות. אינטרנשיונל. הפכתי והפכתי, שוטטתי ב״אודות״, ביקרתי בגלריית עבודות הבוגרים והתרשמתי מאלגנטיות ההדמיות של הקמפוס העתידי, אבל תמונה של הקמפוס הנוכחי: הבניין, הסדנאות, חדרי ההרצאות, הנוף – אין. בצלאל, למי שמעולם לא ביקרה בו, שוכן באמצע שום מקום.

bez_courthouse

הקמפוס העתידי של בצלאל. אירופה (מתוך אתר בצלאל).

אפשר לטעון שזה מקרי. העדר חומרים מסוג מסויים באתר אינטרנט איננו דבר יוצא דופן, וניתן לתרץ אותו בדרכים שונות, או כפי שכתבה לי מנהלת האתר ״אנחנו כל כך מרוכזים בבניין החדש (ולחילופין בבנין ההיסטורי) עד שהבנין הקיים נשמט. לצערו של האדריכל נעשו בו שינויים רבים ותוספות מעבר לתיכנון המקורי״. מה שנקרא – אינני במיטבי ולכן אני מעדיפה שלא להצטלם היום. אבל הקמפוס המבוצר של בצלאל, שמתנשא מעל סביבתו המסוכסכת, מאסיבי ופוליטי מכדי שיוכל לחמוק מן העין ברגע של חוסר תשומת לב.

מוסדות גדולים ברחבי העולם, ובכלל זה מוסדות להשכלה גבוהה, נוהגים לפרסם תמונות של האתר הפיזי שבו הם נמצאים באתר האינטרנט שלהם. הרי ידוע שתמונה שווה אלף מילים, ושהרושם הראשוני עושה את שלו מעל ומעבר לרשימת המרצים, הקורסים וימי העיון. זה לא תלוי קונספט עיצובי, זאת קונוונציה. הבחירה להעלים את המקום הפיזי, הפוליטי, הקשה, השנוי במחלוקת, ולהציג את בצלאל כאקדמיה וירטואלית, היא לכל הפחות תמוהה, ביחוד בהתחשב בריבוי התכנים במוסד שעוסקים במקומיות בהיבט חברתי וביקורתי.

כתבתי בעבר שהרבה מעצבות ומעצבים ישראלים מדברים על אכפתיות כלפי ״המרחב שבו הם חיים ופועלים״, הגדרה אמורפית שתכליתה להמנע מהפרובלמטיות הפוליטית שבאזכור הגאוגרפי. אלא שהמנעות מקריאה לילד בשמו לא מחליפה לו את האופי, והעמימות שבה יכול לנקוט אדם פרטי לא חלה על מוסד אקדמי. נכון, אף סטודנטית לא מתה להרשם ללימודים במבצר והתורמים עשויים לשאול שאלות לגבי הכפר הערבי שם למטה, אבל הי – זה מה יש.

אפרופו קמפיין ההרשמה לבצלאל: עוד על תפקידה הסמלי של הטיפוגרפיה העברית בימים שבהם לאומיות היא מילה גסה – כאן.

החלל הרואה

המדינה שלחה אותי לצבא והצבא שלח אותי למוזיאון, ובכל פעם שנמאס לי משניהם הלכתי להתחבא בחלל הרואה שבגן הפסלים. אמנם הזווית הנטויה של ספסליו הקשתה על הנמנום, אבל היה פיצוי בקרירות של האבן, ושקט להעביר בו את שעות הצהריים הלאות. רק מבקרים ספורים הרחיקו אל הפסל שבנה ג׳ימס טורל בקצה הגן, ומעטים עוד יותר הבינו שאל תוך קוביית הבטון האפורה אפשר גם להיכנס, כך שרוב הזמן היה לי אותו לעצמי. בפנים חיכו קירות לבנים וגבוהים, וספסלי אבן שהשענות עליהם שולחת את המבט אל הפתח בתקרה שהבטיח גאולה ומפלט – ומה עוד חיילת צריכה.

הרבה לפני שהאינסטגרם גזר אסתטיקה מוקפדת לתוך מסגרות מרובעות, נעמד טורל מעל המרקם הדחוס של העיר ומיקד את המבט אל תוך ריבוע השמיים הכחול, מסנן 3000 שנות היסטוריה אל מאחורי קירות האבן, ואני, שקיבלתי משכורת צבאית כדי לדבר על מה שמתחת לאדמה ומה שמעליה, התמסרתי.

בכל זה נזכרתי השבוע כשנסעתי ללואיזיאנה רגע לפני סוף הסתיו, ובקצה גן הפסלים שיורד אל הים הבחנתי בגרם מדרגות צר, והלכתי בו אל מה שאם היה באמצע המדבר הייתי קוראת לו מדף סלע, אבל בהתחשב בנסיבות הוא סוג של מרפסת, ונשענתי על קיר החדר שתלוי מעל הים, נסתרת מעיני המבקרים שבתוכו כמו נוסעת סמויה.


כשהספיק לי מהמים נכנסתי פנימה לראות את לואיז בורז׳ואה (Louise Bourgeois). הפעם הראשונה שנפגשנו היתה לפני 20 שנה בספר של רוברט מייפלתורפ בחוג לציור ואפילו לא ידעתי שהיא אמנית. את הקמטים, המבט הנוקב והחיוך הממזרי שלה תרגמתי לפורטרט, שניתלה על קיר חדר המגורים בבית וזיכה אותה, למרות החיוניות המתפרצת, בתואר ״הזקנה״. ולמרות שבינתיים למדתי מי היא, גיליתי ששוב אני קוראת את עבודותיה, שנוצרו בעשרים השנים שקדמו למותה בגיל 98, מתוך וביחס לזיקנה.

p1120474p1120465

 

החלל האפלולי הוליך אותי בין המיצבים – תא ועוד תא ועוד שמסתכמים לכדי 25, משתאה מבולמוס העשייה, מההספק, מהקצב. מרבית התאים נראים כמו מבנים מאולתרים, חלקם מזכירים ערימת גרוטאות שהוסבו לבתי עץ, פתרונות זמניים של אתר בניה, כלובים, ובכולם ניכרת דחיפות שאין בה שהות לעידון ולפרטים, חפירה עיקשת עד התהום וצורך להספיק. כל תא מתפקד כמו עולם מיניאטורי עם חוקים משלו, פיסות ביוגרפיה שילדות ולידה ומוות נוכחים בן בערבוביה, והרושם הכללי הוא של פחד, וכאב ומצוקה הולכת ומצטברת. הכיתוב על הקיר מספר שבורז׳ואה התכוונה לתת לצופים להכנס פנימה, אבל למוזיאון כללים משלו ונותרתי מציצה בהם מבעד לחרכים, לחלונות ולחורים שברשת, ואולי טוב שכך, כי את המועקה קשה להכיל אפילו מבחוץ.

p1120458

בתאים של בורזואה אין גאולה וגם לא קתרזיס ועל בריחה אין מה לדבר. סדרת הרישומים המדהימה ממש שציירה ערב מותה נראתה, לי לפחות, כמו דימויים של לידה, והמפגש הזה – בין ההתחלה לקו הגמר ובין האקטיביות שבנתינת החיים לויתור הכרוך בסיומם, משאיר את הצופה לרוץ בתוך הגלגל בלי מוצא.

אבל, כאמור, למוזיאון כללים משלו, ורגע לפני השיבה לחנות המזכרות הוא מוליך אל החדר שצף בקצה האגף, אבל הפעם מבפנים. כמו בחלל הרואה של טורל גם הוא קבוע על שפת הנוף, מרובע ונקי ושקט, אבל תקרת העץ שלו נמוכה וחלונותיו נמתחים לצדדים כמו מסך קולנוע ישן, והוא מציע מפלט שאינו בשמים אלא קדימה והלאה מכאן.

p1120472

p1120420p1120425

TAKEA SEAT

הפעם הראשונה שבה הבנתי משהו לגבי עיצוב דני היתה בסניף הדואר שליד הבית. ביקשתי מהפקיד לבחור את הבולים בעצמי, והוא ענה שהוא כבר נתן לי את הכי יפה, הצביע על הבול החום הקטן, והסביר לי שהוא מוקדש לאדריכל דני מפורסם.

מאז שמתי לב לשני דברים:
הראשון – למעצבים דנים (ובכלל זה לאדריכלים) יש כאן מעמד של חיים נחמן ביאליק: לא רק שכולם שמעו עליהם, אלא שאפשר למצוא את העבודות שלהם בכל מוסד ציבורי וכמעט בכל בית. אל נא תאמר ״שירים ופיזמונות״, אמור PH Lamp. אל נא תאמרי ״שולחן ערוך״, אמרי כיסא של ואגנר.

השני – לדנים יש קראש על כסאות. בין אם זה בחדר המורים בבית הספר, בחדר הישיבות של משרד מיתוג או בפינת האוכל בבית, כסאות מעוצבים הם הלחם והחמאה של הפנים הדני: מככבים בתערוכות מוזאליות, נמכרים בחנויות יוקרה, ואם יש לך מזל – תמצאי אותם מונחים על המדרכה אחרי שבעליהם הקודמים רכשו סט חדש. בכלל, לדנים מאוד חשוב שיהיה לך נח.

פגשתי גם כמה אנשים שלא נולדו בדנמרק. הם מיהרו לצאת מהבית לפני ההפצצה הבאה ואת כל הכסאות השאירו מאחור. לא יכולתי שלא לחשוב על סבא וסבתא שלי שנולדו לא רחוק מכאן וסבלו מאותה בעיה.

P1110491

להיסטוריה יש אירוניה, לפעמים: ארנה יקובסון, אדריכל מפורסם ויהודי, לקח את הרגליים ונמלט מכאן בזמן המלחמה. כשהיא נגמרה הוא חזר לדנמרק, ועיצב כסאות שנמכרים היום באלפים רבים של קרונות בחנויות העיצוב שבמרכז העיר.

האוטופיה הדנית מאפשרת עיצוב נינוח של כסאות מתחשבים ומוקפדים, למי שזה חשוב ושידו משגת, אבל יש מי שדופקת על הדלת, לפעמים עם תינוק על הידיים, לפעמים לבד. שני העולמות ממעטים להפגש, כאילו שלהמשיך ולהתקיים כמו שני קווים מקבילים זאת בכלל אפשרות. לאלה גם לאלה מוקדש הפרוייקט TAKE A SEAT.

לצפיה בפרוייקט המלא לחצו כאן.

ראי ראי

אמנם התאורה לא משהו, למצוא פינה שבה את כאילו לבד זו משימה בלתי אפשרית ועל פריים מקורי אין מה לדבר, אבל אנחנו לא מתייאשים. אחרי הכל, לתערוכה של יקוי קוסמה בלואיזיאנה באים כדי להצטלם על רקע נקודות. מתאים בול לתמונת פרופיל וגם לריבועים של האינסטגרם. בקצה התור הארוך ממתינה הזכות להשתקף לאינסוף בתוך שדה בולבוסים צבעוני, 30 שניות מעכ-שיו. קריירה שלמה ציירה קוסמה על כל מה שזז, יוצאת בכוונה מהקווים, אבל כעת לא רק שאיננה מורדת בכללים, היא משתמשת בהם כמו אשת שיווק מיומנת שיודעת היטב על איזה כפתורים ללחוץ. share – click.


P1100658 copy

P1100605 copy

P1100601 copy

P1100604 copy

כל זה די אירוני בסך הכל, כי מחוץ לאולם יש נוף שאפשר לנשום עמוק, וביום סתיו בהיר השמים תכלת, האויר פריך ועלי שלכת זהובים מכסים את המדשאה. על גחמותיה של הרוח הצפונית מפצה אור רך שמוחל גם לקמטים מסביב לעיניים, ומיטב המתלבשים הסקנדינבים יתנדבו לצלם אותך על רקע הים. potrait or landscape?

P1100610 copy

P1100631 copy P1100625 copy     P1100668 copy P1100620 copyP1100671 copyP1100635 copy

האור לא חודר לקומת המרתף, בה מוצגים פורטרטים שצייר לוסיאן פרויד. בתחרות הסמויה שמקיימת לואיזיאנה בין האפשרות להתבונן בדיוקנאות מעשה ידי אמן ליצירת דיוקן עצמי דיגיטלי, האחרון לוקח בהליכה (לפחות לפי מדד הרייטינג), אז השטח פנוי ואפשר לגשת ולהסתכל מקרוב.

P1100639 copy

P1100644 copy

בניגוד לאור המרפרף שבחוץ, המודלים של פרויד חשופים לזרקור קשוח שמאיר מפגש אינטנסיבי. ציורי השמן חושפים גם את מה שנחבא מתחת לעור, וגם הקווים בתחריט לא מוחלים ולא מרככים; פרויד מקווקו באובססיביות, כאילו מנסה לרדת לשורש המציאות, לתפוס אותה, ולאחוז חזק שלא תשתחרר. לפעמים זה מחצין את הבעתן של הדמויות עד גבול הגרוטסקה.

P1100649 copy  P1100647 copy P1100645 copyP1100657 copy

חוץ מבבוהן של התינוק. כאן הוא ויתר.
חוץ מבבוהן של התינוק. כאן הוא ויתר.

P1100650 copy

יוצא דופן הוא ציור שנתלה על קיר נפרד, האקוורל היחיד בתערוכה, דיוקן עצמי. צבעי המים מעניקים לו נופך מרוכך. הראש לא נחתך מתוך הרקע ולא נבלע בתוכו. המבט קצת בוהה. הצבעוניות מתונה, לא רוויה מאוד ולא קונטרסטית. לא ניכר בו עימות. הדיוקן הרך ביותר בתערוכה, הוא זה שבו צייר פרויד את עצמו.

P1100653 copy P1100654 copy P1100655 copy

דגלים על העוגה

P1090896

הבלעתי חיוך. בפינת ימי-ההולדת שבקצה החנות נתלו מבחר אביזרים: מפיות, קשים, כרטיסי ברכה, מדבקות אדומות בצורת לב וקיסמי שיניים, מעוטרים כולם בדגל הדני. במהלך הזמן התחלף הגיחוך בפליאה של ממש, כשהבנתי שלא מדובר בקוריוז של חנות פופ; הדגל הדני נמצא בכל מקום: בכניסה לבית בו מתקיימת מסיבת יום ההולדת (לציון המקום), בפנים (לקישוט), נעוץ בעוגת הקרם (להלן: גרסת קסמי השיניים). דגלים קטנים מקבלים את פני הבאים בשדה התעופה, מונפים ברחובות בידי בוגרי התיכון השתויים, ומקשטים את האוטובוסים הציבוריים בכל פעם שאחד מבני משפחת המלוכה מציין יום הולדת. אפילו בשביל מישהי שהגיעה ממקום שבו הלאומיות היא עניין גדול, חדירתו של הדגל לאתרים אינטימיים כל-כך נראתה תמוהה, או כפי שניסחה זאת שכנתי הצרפתיה: ״הם כאלה שוביניסטים! תוקעים את הדגל שלהם בכל מקום, אפילו בסופר!״

P1090903 copy
אפילו בסופר

P1090901 copy P1090898 copy

למחרת היום בו הכריזה ראשת הממשלה על בחירות כלליות, נמלאו רחובות קופנהגן בכרזות עם פני המועמדים. היות והתרגלתי לפגוש בדגל בשלל נסיבות, ציפיתי שיהיה לו תפקיד מפתח גם בתעמולת הבחירות, אך התבדתי: מרבית הכרזות התאפיינו במינימליזם צבעוני, והאדום – אפשרות אחת מני רבות.20150531_122604 copy 20150603_202428 copy 20150603_114112 copy 20150603_134304 copy

20150603_113938 copy
החיים בדנמרק הרגילו אותי לנוכחות הנשית, לשיער הבלונדיני, ללבוש הבלתי פורמלי, לפורמט האחיד, וגם לסדר המופתי והמתחשב. אבל איפה הדגל?
שאו ציונה נס ודגל
רוב הפרסומים שמלווים את מערכות הבחירות בישראל הם בגוונים של כחול; הצבע משמש כהפניה לדגל, הדגל מסמל את המדינה. בזרם המרכזי בישראל 2015, ציונות עודנה ערך מותג מוביל, נכס אלקטורלי.

את דגל ישראל נהוג להניף בהקשרים לאומיים; בין אם כאקט פורמלי (כמו בתצלום הרשמי של ראש הממשלה ביום העצמאות), סולידריות (בטקס יום הזכרון), התרסה (על כתפי התיכוניסטים באושוויץ), לאומיות (לצדי הכביש המהיר לקראת יום העצמאות) או לאומנות (ברובע המוסלמי ביום ירושלים), הדגל מסמן את הנוכחות הציונית; הקשר בין קבוצת אנשים לטריטוריה. נוכחותו המובלעת בתעמולת הבחירות מסמנת את גבולות הגזרה של קהל היעד, ומבקשת ללכד אותו סביב מחנה משותף. לעומתו דווקא הדגל הדני, שמככב באירועים פרטיים, נעדר כמעט לגמרי מאירוע לאומי מובהק כמו הבחירות לפרלמנט.

דגלים במקום נירות

מארק, אנתרופולוג הולנדי, סיפר לי על הרתיעה שחש בפעם הראשונה שאשתו הדנית קישטה את עוגת יום ההולדת של ביתם בדגלים אדומים. ״לקח לי זמן להבין״, הוא אמר, ״שהדנים לא רואים בהנפת הדגל ביטוי ללאומיות, קל וחומר הצהרה טריטוריאלית. הדגל נתפס כאובייקט משפחתי, חם ומקרב, שמשרה אוירה טובה, נינוחה וביתית, או במילה (דנית) אחת: hyggelig״. ״אנחנו פשוט אוהבים את הדגל שלנו״, אמרה לי מישהי אחרת. אם נביט בו ככזה, סוכן של קרבה ומושא לאהבה, לא פלא שאיננו משחק תפקיד בתעמולת הבחירות.

ההבדל בין מה שמסמן דגל דנמרק למה שמסמן דגל ישראל איננו רק במדינה המסומנת, אלא במכלול של נורמות וערכים שגלומים בעצם הנפתו. בעוד שדגל ישראל מסמל שייכות על בסיס לאומי וטריטוריאלי, הדגל הדני פורט על נימי השייכות המשפחתית, הקהילתית והתרבותית. בעוד הראשון מסמל עבור מניפיו את הארץ, השני מסמל עבורם את הבית. למרות ששתי הצורות הגרפיות משתייכות לקטגוריה המשותפת ״דגל״, הן סימנים שונים בתכלית.

ראיתי עיר

לחצו על התמונות להגדלה

כשהמטוס נוחת אני נכנסת לבית הדפוס. עוד לא פתחתי את חגורת הבטיחות וכבר המבט אוסף אליו את עוצמת האור, הסקאלה הצבעונית ומידת הקונטרסט ששוררות בחוץ, ואני מתחילה לשגר בקשות דמיוניות אל הדפס כדי לכייל את הנוף עם זה שבתוך הראש: תוריד בצהוב, פה זה בהיר מדי, כאן זה נראה לי שרוף. כשנחתתי בדנמרק באמצע יוני אמרתי לו שיוריד ציאן בכל הפלטה, הרי לא יכול להיות גוון קריר כזה באמצע הקיץ.

P1070923 P1080398 P1060548 copy P1070155 copy P1070460 copy P1080315
כבר אז היה מי שהזהיר אותי מהחורף. מאז, נדמה לי, לא פגשתי דני אחד שלא התרה בפני על היום שיעלה מאוחר וירד מוקדם, הסגריר, ההתכנסות, החשכה. על האור הרך-תמיד שמעמיק את הגוונים, מנחם ומרווה, שהעיניים כמהות להכניס פנימה, אל תוך הגוף, אין מדברים.

P1080312 copy P1080301 copy P1070925 P1080102 copy P1070858 P1070290 copy

איך קורה שאנשים שיראים כל-כך מהחושך, לא מוצאים מילה טובה אחת בשביל אור נהדר כזה?
אולי כי בניגוד לארעיות החצי-שנתית של החושך, סוג האור נועד להשאר. מי שחווה את הימים האינסופיים של הקיץ, יכול להרתע מן החשכה, אך מי שלא צמצם עפעפיים וכיווץ גבינים מעודו, מקבל בשוויון נפש את היכולת לפקוח עיניים לרווחה.

P1080199 copyP1080376