סיכום ביניים

׳הדסה קל׳, אם להאמין לחשבונית השנתית מוורד פרס, חוגג יום הולדת. בשלוש השנים האחרונות אספתי אליו רשימות שהתפרסמו בבמות אחרות, וכאלה שלא התאימו לאף מגירה מלבד תפריט הטיוטות שלו, שקיבל בהבנה גבולות פתוחים בין עיצוב לאמנות, זכרונות אישיים ומידע היסטורי, דימויים ומלל, זוטות ועניינים ברומו של עולם ועבודות של אחרים ושלי.

ועצרתי לרגע לחשוב – כי אם הגבולות שלו נזילים מאוד, אז במה הוא בעצם עוסק, מעבר לתשובה המתבקשת – במה שאני רואה?
והבנתי (או ככה לפחות נדמה לי) שכל אחד מהפוסטים לא היה נכתב אלמלא איזשהו קונפליקט שנמצא בבסיסו.
הנה כמה דוגמאות שהן גם הזמנה לקריאה (או לקריאה חוזרת):

״מר גוזמאי והמעיל הכחול״: על האיורים הנהדרים של ירמי פינקוס לספר ׳מר גוזמאי הבדאי׳ שחותרים תחת הבחירה האופנתית המתבקשת.

״ארץ אות״: על המתח שבין הצורך בשיכות תרבותית לסלידה מסממנים לאומיים, והאופן שכל זה בא לידי ביטוי בפריחתה של הטיפוגרפיה העברית.

״החלל הרואה״: שבו הזכרונות הצבאיים שלי צצים דווקא מול הנוף במקום הכי יפה בדנמרק, ועל הניגוד המהותי בין שני חללים אדריכליים שפונים אל הנוף, ובין הקלסטרופוביה של לואיז בורז׳ואה לגאולה שמוצעת על ידם.

וגם בטורים שנאספו אליו כמו בראיון עם סימונה מסקי שעומדת בראש Copenhagen Institute for Interactive Design ובו דיברנו על הפרדיגמות השונות בעולם העיצוב (מתוך המדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו).

וב״גבולות ופרספקטיבה״: על השינוי שחל בסמל העיר תל אביב, שמשקף את השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שחל בחברה ישראלית (מתוך הטור ״סמלילאות״).

והנה יצא שבלי להתכוון התחלתי עם גבולות ופרספקטיבה ואיתם אני גם מסיימת. לפחות בינתיים.

זהר צפוני 27: Johannes Torpe

_mg_2113

יוהאנס טורפה, שעומד בראש סטודיו רב־תחומי לעיצוב, ומעצב עבור לקוחות באסיה, אירופה ואמריקה, מספר שמה שנראה מבחוץ כהצלחה מסחררת הוא בסך־הכל האופן שבו הוא מתמודד עם היותו אאוטסיידר נצחי בעולם העיצוב הדני:

״דנמרק היא כמו לחמניית חמאה קטנה: אין לנו דאגות, הכל נחמד ובטוח, ואולי זו גם הסיבה שאני אוהב לעורר פה פרובוקציות; כולם פה נוקשים, מפחדים לעשות משהו לא נכון. דנמרק היא מדינה נחמדה ובטוחה אבל אם אתה לא חלק ממועדון העיצוב הדני אתה אאוטסיידר. תמיד הייתי האאוטסיידר״.

״אם תסתכלי על חשבון האינסטגרם שלי תראי: שנחאי, ריקוויק, ניו יורק, מקסיקו; זה משדר הצלחה, אבל זה לא באמת קשור אליה. אולי הייתי מעדיף להגיד במקום זה: קופנהגן, קסטרופ, אורהוס ועוד שמות של ערים דניות, אבל אני פשוט לא יכול. אני חייב לצאת לעולם ולפגוש אנשים כדי להיות מסוגל לעשות את העבודה שלי, ובאיזשהו מקום זה חבל כי הייתי יכול להוביל שינוי משמעותי בעיצוב הדני״.

על זאת ועל עיצוב מרגש, הבדלי מנטליות ועבודה עבור סוכנות החלל האמריקאית, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

nike-beijing-perspective-art

זהר צפוני 26: Rasmus Fenhann

rasmus

רסמוס פנהאן הוא בן למתמטיקאי ונכד לנגר אמן. תחומי העניין שספג בבית ניכרים בעבודתו, שמשלבת בין מלאכת יד, תבונת כפיים ודיוק הנדסי. על מה שנעשה מחוץ לכתלי הסטודיו שלו הוא אומר:

״עולם העיצוב הולך ונעשה יותר ויותר מסחרי ולא מצאתי אף יצרן שטוב לעבוד איתו כי הם תמיד מרוכזים בכסף ובהפחתת עלויות; יש הרבה תחרות בעסק הזה. רוב הסטודנטים לעיצוב, כל מה שהם יכולים לעשות זה לתכנן אב טיפוס ולחפש יצרן. לא מתחשק לי להיכנס לעסק הזה; אני אוהב לייצר בעצמי. אולי יום אחד אעשה את זה אם אצליח למצוא שיתוף פעולה טוב״.

alle-samlet-hikari

על זאת ועל איגוד המשוגעים לעבודות עץ, השפעה יפנית ושחזור רהיטים, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

studio

החלל הרואה

המדינה שלחה אותי לצבא והצבא שלח אותי למוזיאון, ובכל פעם שנמאס לי משניהם הלכתי להתחבא בחלל הרואה שבגן הפסלים. אמנם הזווית הנטויה של ספסליו הקשתה על הנמנום, אבל היה פיצוי בקרירות של האבן, ושקט להעביר בו את שעות הצהריים הלאות. רק מבקרים ספורים הרחיקו אל הפסל שבנה ג׳ימס טורל בקצה הגן, ומעטים עוד יותר הבינו שאל תוך קוביית הבטון האפורה אפשר גם להיכנס, כך שרוב הזמן היה לי אותו לעצמי. בפנים חיכו קירות לבנים וגבוהים, וספסלי אבן שהשענות עליהם שולחת את המבט אל הפתח בתקרה שהבטיח גאולה ומפלט – ומה עוד חיילת צריכה.

הרבה לפני שהאינסטגרם גזר אסתטיקה מוקפדת לתוך מסגרות מרובעות, נעמד טורל מעל המרקם הדחוס של העיר ומיקד את המבט אל תוך ריבוע השמיים הכחול, מסנן 3000 שנות היסטוריה אל מאחורי קירות האבן, ואני, שקיבלתי משכורת צבאית כדי לדבר על מה שמתחת לאדמה ומה שמעליה, התמסרתי.

בכל זה נזכרתי השבוע כשנסעתי ללואיזיאנה רגע לפני סוף הסתיו, ובקצה גן הפסלים שיורד אל הים הבחנתי בגרם מדרגות צר, והלכתי בו אל מה שאם היה באמצע המדבר הייתי קוראת לו מדף סלע, אבל בהתחשב בנסיבות הוא סוג של מרפסת, ונשענתי על קיר החדר שתלוי מעל הים, נסתרת מעיני המבקרים שבתוכו כמו נוסעת סמויה.


כשהספיק לי מהמים נכנסתי פנימה לראות את לואיז בורז׳ואה (Louise Bourgeois). הפעם הראשונה שנפגשנו היתה לפני 20 שנה בספר של רוברט מייפלתורפ בחוג לציור ואפילו לא ידעתי שהיא אמנית. את הקמטים, המבט הנוקב והחיוך הממזרי שלה תרגמתי לפורטרט, שניתלה על קיר חדר המגורים בבית וזיכה אותה, למרות החיוניות המתפרצת, בתואר ״הזקנה״. ולמרות שבינתיים למדתי מי היא, גיליתי ששוב אני קוראת את עבודותיה, שנוצרו בעשרים השנים שקדמו למותה בגיל 98, מתוך וביחס לזיקנה.

p1120474p1120465

 

החלל האפלולי הוליך אותי בין המיצבים – תא ועוד תא ועוד שמסתכמים לכדי 25, משתאה מבולמוס העשייה, מההספק, מהקצב. מרבית התאים נראים כמו מבנים מאולתרים, חלקם מזכירים ערימת גרוטאות שהוסבו לבתי עץ, פתרונות זמניים של אתר בניה, כלובים, ובכולם ניכרת דחיפות שאין בה שהות לעידון ולפרטים, חפירה עיקשת עד התהום וצורך להספיק. כל תא מתפקד כמו עולם מיניאטורי עם חוקים משלו, פיסות ביוגרפיה שילדות ולידה ומוות נוכחים בן בערבוביה, והרושם הכללי הוא של פחד, וכאב ומצוקה הולכת ומצטברת. הכיתוב על הקיר מספר שבורז׳ואה התכוונה לתת לצופים להכנס פנימה, אבל למוזיאון כללים משלו ונותרתי מציצה בהם מבעד לחרכים, לחלונות ולחורים שברשת, ואולי טוב שכך, כי את המועקה קשה להכיל אפילו מבחוץ.

p1120458

בתאים של בורזואה אין גאולה וגם לא קתרזיס ועל בריחה אין מה לדבר. סדרת הרישומים המדהימה ממש שציירה ערב מותה נראתה, לי לפחות, כמו דימויים של לידה, והמפגש הזה – בין ההתחלה לקו הגמר ובין האקטיביות שבנתינת החיים לויתור הכרוך בסיומם, משאיר את הצופה לרוץ בתוך הגלגל בלי מוצא.

אבל, כאמור, למוזיאון כללים משלו, ורגע לפני השיבה לחנות המזכרות הוא מוליך אל החדר שצף בקצה האגף, אבל הפעם מבפנים. כמו בחלל הרואה של טורל גם הוא קבוע על שפת הנוף, מרובע ונקי ושקט, אבל תקרת העץ שלו נמוכה וחלונותיו נמתחים לצדדים כמו מסך קולנוע ישן, והוא מציע מפלט שאינו בשמים אלא קדימה והלאה מכאן.

p1120472

p1120420p1120425

זהר צפוני 25: Diana Arsovic Nielsen

diana

דיאנה אסוביץ׳ נילסן התחילה את דרכה המקצועית כמעצבת תעשייתית ואדריכלית. אחרי הלימודים עבדה עבור עיריית קופנהגן, חוויה שבעקבותיה הבטיחה לעצמה ״שלא אעבוד יותר במגזר הציבורי כי לא מגיעים שם לשום דבר; חשבתי שיש להם המון ידע והם לא עושים איתו כלום״. הרבה קרה מאז והיום היא מנהלת החדשנות של עיריית קופנהגן.

על מה זאת בכלל חדשנות, מה תפקידה במגזר הציבורי בדנמרק, מיהם אנשי הצוות שכדאי להעסיק והערך שעיצוב תורם לתהליך העבודה אפשר לקרוא בפורטפוליו.

psykiatriseng-popup7

חמישה דברים שלמדתי על עיצוב דני

ביום שלישי ה-18.10.16 אתארח לשיחה על עיצוב דני ב־Culture Østerbro בקופנהגן.
אספר על כמה מהעקרונות שעומדים בבסיסו, והאופן שבו הם באים לידי ביטוי בעבודתן-ם של מעצבים ומעצבות מתחומים שונים. השיחה, שתתבסס עלהראיונות שאני עורכת במדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו, תתקיים באנגלית ותלווה במגוון דימויים. עוד פרטים כאן.

danish_design_talk

מהפינה השמאלית למעלה עם כיוון השעון, עבודותיהם של:

Monstrum, Akiko Kuwahata & Ken Winther, The Einstein couple
Cecilie Manz, Kontrapunkt, Tora Urup

 

 

 

זהר צפוני 24: Rikke Hagen

rikke

המעצבת התעשייתית רקה האגן פתחה ביחד עם עוד 17 קרמיקאיות ומעצבות את חברת הקרמיקה הדנית – מפעל קרמיקה שמבוסס על מודל שיתופי. על ההבדל בין להיות בעלת מלאכה למעצבת היא אומרת:
״בניגוד לבעלת מלאכה, מעצבת תעשייתית אינה מחוייבת לחומר מסויים. במשך עשר שנים עבדתי רק עם זכוכית, אבל הסקרנות הובילה אותי לבדוק האם אני יכולה להשתמש בידע הזה גם בעבודה עם חומרים אחרים. את היכולת לבנות צורה תלת־ממדית ולצקת חומר בטמפרטורה גבוהה אפשר להעביר מחומר לחומר. להתרכז בעבודה עם חומר אחד זה כמו לרכוב על אופניים: את אמנם עושה את זה בקלות, אבל דבקה בדרך מסויימת ויכולה לשכוח איך לפתוח את הראש ולספר סיפורים אחרים״.

Collektion_2

על זאת ועל מפעל הקרמיקה, אסתטיקה סקנדינבית ושפה אישית אפשר לקרוא בפורטפוליו.

זהר צפוני 23: Alessandro Sarfatti

20160429_121727

אלסנדרו צרפתי (Alessandro Sarfatti), הבעלים של astep ודור שלישי למשפחה איטלקית שעוסקת בעיצוב ויצור גופי תאורה, מכנה את עצמו ״המתווך האמנותי״:
״אני לא מחזיק בכישורים מושלמים של עיצוב, טכנולוגיה, שיווק או מכירות, אבל אני יודע קצת מכל דבר וחושב שאני מבין למה בעלי המקצוע מתכוונים. לעיתים קרובות אנשים לא מספיק מקשיבים זה לזה ולכן הם לא מבינים אחד את השני, וכאן אני נכנס לתמונה. התפקיד שלי הוא לומר ׳תראה, היא אמרה כך וכך ואתה הבנת משהו אחר׳. אני מתווך בין המעצבים, המחלקה הטכנית, הלוגיסטיקה והכספים״.

still

על העיצוב הדני הוא אומר:
״עיצוב סקנדינבי היום הוא קצת שונה (ביחס לתקופת הזוהר שלו בשנות ה־50 וה־60). למרות שהוא מאוד מצליח אני חושב שחסרה בו שאיפה לחדשנות. הוא קורקטי, מעוצב היטב מבחינה אסתטית, מוצג היטב מבחינת השיווק, ומתומחר נכון כדי למכור בהיקפים גדולים. מהבחינה הזאת הוא דמוקרטי, אבל אני לא מתרשם מזה במיוחד. אני מעריך את ההצלחה והיכולת להביא דברים יפים לבתים ולמשרדים, חלק מהם יש לי בבית, אבל כשזה מגיע לאופן היצור ולכוונה ליצור משהו חדש, זה חלש ביחס לעבר שלהם״.

Screen Shot 2016-06-09 at 1.24.07 PM

על זאת ועל יחסים בין יזם למעצב, מעורבות בתהליך העיצוב והמרחק בין איטליה לדנמרק, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

זהר צפוני 22: Maria Einstein Biilmann

Maria.jpg

מריה אינשטיין בילמן, שביחד עם פיליפ אינשטיין ליפסקי מהווים את The Einstein Couple, מתמחים ביצירת פתיחים לסדרות טלויזיה ובהשקת סרטים. על הראציונל שמאחורי עיצוב כרזה לסרט היא אומרת:

״סרט הוא עבודת אמנות וכשלוקחים פריים מתוך סצנה ושמים אותו על הפוסטר זה לא בהכרח משכנע ויכול לצאת ׳אחד לאחד׳. לפעמים הבמאי עשוי לחשוב שזה מדוייק כי בחרנו את סצנת המפתח, אבל זאת לא תמיד הדרך להגיע אל הקהל שלך״.

1482760_692889037408633_696758686_n1491701_692889030741967_1076290180_n

״הרעיונות תמיד נולדים מן התוכן, אבל הנסיון שלנו בפרסום מלמד שיש פער בין המוצר לבין האופן שבו אנחנו מראים אותו: כשאת מעצבת מודעה לאייפון תציגי אותו במיטבו, לא כמו הדבר השרוט הזה שאני מחזיקה ביד. אותו הדבר בכרזה לסרט: זו אריזת המתנה; ככל שהיא תהיה יפה יותר, כך תרצי יותר לפתוח אותה. אם יש לך סרט נהדר, את חייבת לעשות לו אריזה נהדרת כי אז אנשים יפתחו אותה. אם זה לא יקרה לא ימכרו כרטיסים והסרט ימות, אבל האריזה תמיד נובעת ממה שבפנים״.

על זאת ועל איך אורזים סרט שעדיין לא קיים, מאפייני הקולנוע הדני ואיך מוכרים את לארס פון טרייר, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

זהר צפוני 21: Akiko Kuwahata & Ken Winther

P1110629.jpg

אקיקו קווהטה היא אדריכלית ומעצבת רהיטים יפנית שלמדה אדריכלות, נגרות, ושוב אדריכלות, וקן ווינטר הוא נגר אמן דני שבחר את המקצוע כבר בגיל עשר. על עבודתם המשותפת הם מספרים:

״אנשים מרגישים בהבדל בין הפריטים שאנחנו עושים לבין פריטי העץ שמייצרים בזול רחוק מכאן, ואין להם פיניש. אפשר לעבד עץ ברמה מאוד גבוהה אם משקיעים בזה את הזמן הנדרש, אבל היום אין הרבה אנשים שרוצים לשלם על הזמן הזה. הדברים שלנו נוגעים באנשים במקום לא מודע, כי קודם כל רוצים לגעת בהם, אבל כשהולכים לחנויות העיצוב הגדולות לא רוצים לגעת בעץ, כי עדיין רואים את הסימנים שהותיר המסור. זה לא מושך באותו אופן״.

על חלוקת התפקידים בינהם, מקורות ההשראה וההבדלים שבין העיצוב היפני לעיצוב הדני, אפשר לקרוא בפורטפוליו.

_MG_1336

P1110645 copyP1110643