סיכום ביניים

׳הדסה קל׳, אם להאמין לחשבונית השנתית מוורד פרס, חוגג יום הולדת. בשלוש השנים האחרונות אספתי אליו רשימות שהתפרסמו בבמות אחרות, וכאלה שלא התאימו לאף מגירה מלבד תפריט הטיוטות שלו, שקיבל בהבנה גבולות פתוחים בין עיצוב לאמנות, זכרונות אישיים ומידע היסטורי, דימויים ומלל, זוטות ועניינים ברומו של עולם ועבודות של אחרים ושלי.

ועצרתי לרגע לחשוב – כי אם הגבולות שלו נזילים מאוד, אז במה הוא בעצם עוסק, מעבר לתשובה המתבקשת – במה שאני רואה?
והבנתי (או ככה לפחות נדמה לי) שכל אחד מהפוסטים לא היה נכתב אלמלא איזשהו קונפליקט שנמצא בבסיסו.
הנה כמה דוגמאות שהן גם הזמנה לקריאה (או לקריאה חוזרת):

״מר גוזמאי והמעיל הכחול״: על האיורים הנהדרים של ירמי פינקוס לספר ׳מר גוזמאי הבדאי׳ שחותרים תחת הבחירה האופנתית המתבקשת.

״ארץ אות״: על המתח שבין הצורך בשיכות תרבותית לסלידה מסממנים לאומיים, והאופן שכל זה בא לידי ביטוי בפריחתה של הטיפוגרפיה העברית.

״החלל הרואה״: שבו הזכרונות הצבאיים שלי צצים דווקא מול הנוף במקום הכי יפה בדנמרק, ועל הניגוד המהותי בין שני חללים אדריכליים שפונים אל הנוף, ובין הקלסטרופוביה של לואיז בורז׳ואה לגאולה שמוצעת על ידם.

וגם בטורים שנאספו אליו כמו בראיון עם סימונה מסקי שעומדת בראש Copenhagen Institute for Interactive Design ובו דיברנו על הפרדיגמות השונות בעולם העיצוב (מתוך המדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו).

וב״גבולות ופרספקטיבה״: על השינוי שחל בסמל העיר תל אביב, שמשקף את השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שחל בחברה ישראלית (מתוך הטור ״סמלילאות״).

והנה יצא שבלי להתכוון התחלתי עם גבולות ופרספקטיבה ואיתם אני גם מסיימת. לפחות בינתיים.

החלל הרואה

המדינה שלחה אותי לצבא והצבא שלח אותי למוזיאון, ובכל פעם שנמאס לי משניהם הלכתי להתחבא בחלל הרואה שבגן הפסלים. אמנם הזווית הנטויה של ספסליו הקשתה על הנמנום, אבל היה פיצוי בקרירות של האבן, ושקט להעביר בו את שעות הצהריים הלאות. רק מבקרים ספורים הרחיקו אל הפסל שבנה ג׳ימס טורל בקצה הגן, ומעטים עוד יותר הבינו שאל תוך קוביית הבטון האפורה אפשר גם להיכנס, כך שרוב הזמן היה לי אותו לעצמי. בפנים חיכו קירות לבנים וגבוהים, וספסלי אבן שהשענות עליהם שולחת את המבט אל הפתח בתקרה שהבטיח גאולה ומפלט – ומה עוד חיילת צריכה.

הרבה לפני שהאינסטגרם גזר אסתטיקה מוקפדת לתוך מסגרות מרובעות, נעמד טורל מעל המרקם הדחוס של העיר ומיקד את המבט אל תוך ריבוע השמיים הכחול, מסנן 3000 שנות היסטוריה אל מאחורי קירות האבן, ואני, שקיבלתי משכורת צבאית כדי לדבר על מה שמתחת לאדמה ומה שמעליה, התמסרתי.

בכל זה נזכרתי השבוע כשנסעתי ללואיזיאנה רגע לפני סוף הסתיו, ובקצה גן הפסלים שיורד אל הים הבחנתי בגרם מדרגות צר, והלכתי בו אל מה שאם היה באמצע המדבר הייתי קוראת לו מדף סלע, אבל בהתחשב בנסיבות הוא סוג של מרפסת, ונשענתי על קיר החדר שתלוי מעל הים, נסתרת מעיני המבקרים שבתוכו כמו נוסעת סמויה.


כשהספיק לי מהמים נכנסתי פנימה לראות את לואיז בורז׳ואה (Louise Bourgeois). הפעם הראשונה שנפגשנו היתה לפני 20 שנה בספר של רוברט מייפלתורפ בחוג לציור ואפילו לא ידעתי שהיא אמנית. את הקמטים, המבט הנוקב והחיוך הממזרי שלה תרגמתי לפורטרט, שניתלה על קיר חדר המגורים בבית וזיכה אותה, למרות החיוניות המתפרצת, בתואר ״הזקנה״. ולמרות שבינתיים למדתי מי היא, גיליתי ששוב אני קוראת את עבודותיה, שנוצרו בעשרים השנים שקדמו למותה בגיל 98, מתוך וביחס לזיקנה.

p1120474p1120465

 

החלל האפלולי הוליך אותי בין המיצבים – תא ועוד תא ועוד שמסתכמים לכדי 25, משתאה מבולמוס העשייה, מההספק, מהקצב. מרבית התאים נראים כמו מבנים מאולתרים, חלקם מזכירים ערימת גרוטאות שהוסבו לבתי עץ, פתרונות זמניים של אתר בניה, כלובים, ובכולם ניכרת דחיפות שאין בה שהות לעידון ולפרטים, חפירה עיקשת עד התהום וצורך להספיק. כל תא מתפקד כמו עולם מיניאטורי עם חוקים משלו, פיסות ביוגרפיה שילדות ולידה ומוות נוכחים בן בערבוביה, והרושם הכללי הוא של פחד, וכאב ומצוקה הולכת ומצטברת. הכיתוב על הקיר מספר שבורז׳ואה התכוונה לתת לצופים להכנס פנימה, אבל למוזיאון כללים משלו ונותרתי מציצה בהם מבעד לחרכים, לחלונות ולחורים שברשת, ואולי טוב שכך, כי את המועקה קשה להכיל אפילו מבחוץ.

p1120458

בתאים של בורזואה אין גאולה וגם לא קתרזיס ועל בריחה אין מה לדבר. סדרת הרישומים המדהימה ממש שציירה ערב מותה נראתה, לי לפחות, כמו דימויים של לידה, והמפגש הזה – בין ההתחלה לקו הגמר ובין האקטיביות שבנתינת החיים לויתור הכרוך בסיומם, משאיר את הצופה לרוץ בתוך הגלגל בלי מוצא.

אבל, כאמור, למוזיאון כללים משלו, ורגע לפני השיבה לחנות המזכרות הוא מוליך אל החדר שצף בקצה האגף, אבל הפעם מבפנים. כמו בחלל הרואה של טורל גם הוא קבוע על שפת הנוף, מרובע ונקי ושקט, אבל תקרת העץ שלו נמוכה וחלונותיו נמתחים לצדדים כמו מסך קולנוע ישן, והוא מציע מפלט שאינו בשמים אלא קדימה והלאה מכאן.

p1120472

p1120420p1120425

ראי ראי

אמנם התאורה לא משהו, למצוא פינה שבה את כאילו לבד זו משימה בלתי אפשרית ועל פריים מקורי אין מה לדבר, אבל אנחנו לא מתייאשים. אחרי הכל, לתערוכה של יקוי קוסמה בלואיזיאנה באים כדי להצטלם על רקע נקודות. מתאים בול לתמונת פרופיל וגם לריבועים של האינסטגרם. בקצה התור הארוך ממתינה הזכות להשתקף לאינסוף בתוך שדה בולבוסים צבעוני, 30 שניות מעכ-שיו. קריירה שלמה ציירה קוסמה על כל מה שזז, יוצאת בכוונה מהקווים, אבל כעת לא רק שאיננה מורדת בכללים, היא משתמשת בהם כמו אשת שיווק מיומנת שיודעת היטב על איזה כפתורים ללחוץ. share – click.


P1100658 copy

P1100605 copy

P1100601 copy

P1100604 copy

כל זה די אירוני בסך הכל, כי מחוץ לאולם יש נוף שאפשר לנשום עמוק, וביום סתיו בהיר השמים תכלת, האויר פריך ועלי שלכת זהובים מכסים את המדשאה. על גחמותיה של הרוח הצפונית מפצה אור רך שמוחל גם לקמטים מסביב לעיניים, ומיטב המתלבשים הסקנדינבים יתנדבו לצלם אותך על רקע הים. potrait or landscape?

P1100610 copy

P1100631 copy P1100625 copy     P1100668 copy P1100620 copyP1100671 copyP1100635 copy

האור לא חודר לקומת המרתף, בה מוצגים פורטרטים שצייר לוסיאן פרויד. בתחרות הסמויה שמקיימת לואיזיאנה בין האפשרות להתבונן בדיוקנאות מעשה ידי אמן ליצירת דיוקן עצמי דיגיטלי, האחרון לוקח בהליכה (לפחות לפי מדד הרייטינג), אז השטח פנוי ואפשר לגשת ולהסתכל מקרוב.

P1100639 copy

P1100644 copy

בניגוד לאור המרפרף שבחוץ, המודלים של פרויד חשופים לזרקור קשוח שמאיר מפגש אינטנסיבי. ציורי השמן חושפים גם את מה שנחבא מתחת לעור, וגם הקווים בתחריט לא מוחלים ולא מרככים; פרויד מקווקו באובססיביות, כאילו מנסה לרדת לשורש המציאות, לתפוס אותה, ולאחוז חזק שלא תשתחרר. לפעמים זה מחצין את הבעתן של הדמויות עד גבול הגרוטסקה.

P1100649 copy  P1100647 copy P1100645 copyP1100657 copy

חוץ מבבוהן של התינוק. כאן הוא ויתר.
חוץ מבבוהן של התינוק. כאן הוא ויתר.

P1100650 copy

יוצא דופן הוא ציור שנתלה על קיר נפרד, האקוורל היחיד בתערוכה, דיוקן עצמי. צבעי המים מעניקים לו נופך מרוכך. הראש לא נחתך מתוך הרקע ולא נבלע בתוכו. המבט קצת בוהה. הצבעוניות מתונה, לא רוויה מאוד ולא קונטרסטית. לא ניכר בו עימות. הדיוקן הרך ביותר בתערוכה, הוא זה שבו צייר פרויד את עצמו.

P1100653 copy P1100654 copy P1100655 copy