׳הדסה קל׳, אם להאמין לחשבונית השנתית מוורד פרס, חוגג יום הולדת. בשלוש השנים האחרונות אספתי אליו רשימות שהתפרסמו בבמות אחרות, וכאלה שלא התאימו לאף מגירה מלבד תפריט הטיוטות שלו, שקיבל בהבנה גבולות פתוחים בין עיצוב לאמנות, זכרונות אישיים ומידע היסטורי, דימויים ומלל, זוטות ועניינים ברומו של עולם ועבודות של אחרים ושלי.
ועצרתי לרגע לחשוב – כי אם הגבולות שלו נזילים מאוד, אז במה הוא בעצם עוסק, מעבר לתשובה המתבקשת – במה שאני רואה?
והבנתי (או ככה לפחות נדמה לי) שכל אחד מהפוסטים לא היה נכתב אלמלא איזשהו קונפליקט שנמצא בבסיסו.
הנה כמה דוגמאות שהן גם הזמנה לקריאה (או לקריאה חוזרת):
״מר גוזמאי והמעיל הכחול״: על האיורים הנהדרים של ירמי פינקוס לספר ׳מר גוזמאי הבדאי׳ שחותרים תחת הבחירה האופנתית המתבקשת.
״ארץ אות״: על המתח שבין הצורך בשיכות תרבותית לסלידה מסממנים לאומיים, והאופן שכל זה בא לידי ביטוי בפריחתה של הטיפוגרפיה העברית.
״החלל הרואה״: שבו הזכרונות הצבאיים שלי צצים דווקא מול הנוף במקום הכי יפה בדנמרק, ועל הניגוד המהותי בין שני חללים אדריכליים שפונים אל הנוף, ובין הקלסטרופוביה של לואיז בורז׳ואה לגאולה שמוצעת על ידם.
וגם בטורים שנאספו אליו כמו בראיון עם סימונה מסקי שעומדת בראש Copenhagen Institute for Interactive Design ובו דיברנו על הפרדיגמות השונות בעולם העיצוב (מתוך המדור ״זהר צפוני״ בפורטפוליו).
וב״גבולות ופרספקטיבה״: על השינוי שחל בסמל העיר תל אביב, שמשקף את השינוי התרבותי, החברתי והתודעתי שחל בחברה ישראלית (מתוך הטור ״סמלילאות״).
והנה יצא שבלי להתכוון התחלתי עם גבולות ופרספקטיבה ואיתם אני גם מסיימת. לפחות בינתיים.
לא התכוונתי לקנות כלום, אבל שלט SALE וזכרון של מעיל יפה שראיתי פעם בחלון, הכניסו אותי פנימה. כך מצאתי את עצמי עומדת ומתלבטת; כי אמנם המעיל הכחול היה זה שגרם לי לשלוח יד אל הקולב, אבל השחור יותר פרקטי; כי לצווארון שחור יש מראה יפני, אבל צווארון כחול זה מוסד בפני עצמו; כי שחור הולך עם כל דבר, אבל הכחול המסויים הזה הזכיר לי שהוא הגוון הכי יקר על הפלטה. בסוף אזרתי אומץ והתייעצתי עם המוכרות; הן צידדו בשחור. הסתכלתי מבעד לחלון הראווה אל הרחוב; העוברים לבשו שחור, השבים גם. שחור נראה כמו הבחירה הנכונה. ניגשתי לקופה וביקשתי שיארזו לי.
מעיל שחור. קלאסיקה
בימים של גשם חבל לצאת עם המעיל החדש מהבית, אבל את הזמן צריך להעביר בכל זאת. תזמון טוב לשלוף ספר חדש מהסטוק שהילדים עוד לא גילו. כך התוודענו באיחור מסויים ל״מר גוזמאי הבדאי״ של לאה גולדברג באיוריו של ירמי פינקוס, שחיכה באפלולית בסבלנות ששמורה לגיבורים מנייר. קראנו אותו פעמיים, מעבירים עשר דקות שלמות, אבל אני המשכתי לחשוב עליו עוד הרבה אחרי שהילדים עברו לסרטים מצויירים.
לו הייתי צריכה להמר איזה מעיל היה בוחר לעצמו י. פינקוס בעומדו בחנות, הייתי אומרת שחור בלי לחשוב פעמיים. אחרי הכל, מה עוד אפשר לצפות ממאייר שפיתח לכדי שלמות שפה איורית שמושתת על קווי דיו מסוגננים לעילא בצבעוניות מונוכרומטית? פינקוס לא לבד; רבים מבין ספרי המקור לילדים בספרייה שלנו, מאכלסים קווי מתאר שחורים שתוחמים משטחי צבע:
איור של ישי מישורי מתוך ״גליליאו גלילי״רותו מודן – ״סעודה אצל המלכה״איור של בתיה קולטון מתוך ״שרשרת זהב״איור של ליאורה גרוסמן מתוך ״ביום שמש בהיר״
הבחירה בקונטור שחור שמגדיר ותוחם דומה ללבישת מעיל שחור: הוא בחירה מתבקשת שהולכת עם הכל, ושלא מחייבת לבדוק בכל פעם מחדש את הנחות היסוד.
יש גם מי שמוותר על מעיל בכלל, ומסתפק בכתמיות צבעונית. כאן הקו בקושי משחק תפקיד:
איור של אביאל בסיל ל״גור חתול אדם ארוך שיער״איור של אורית ברגמן ל״הקטר״איור של ליאת יניב ל״יוסי ילד שלי מוצלח״איור של אורה איתן ל״לילה בא״
בעידן הוואקום, העט הדיגיטלי, פחות ופחות מאיירים שמים דגש על איכות הקו בציור; קו שיהיו לו נוכחות ואופי, חיוני וחי, כזה שלא מסתפק בהגדרת המקום שבו יונח הצבע. פינקוס הוא אמן של קו; גם כשהוא משתמש במכחול, הוא מוותר על האפשרות המתבקשת להפיק ממנו כתמים, ומותח קווים עדינים ומדוייקים שתובעים לחיצה מתונה ומאופקת על הדף.
ב״מר גוזמאי הבדאי״ המיר פינקוס את המכחול בעפרונות צבעוניים. למרות שחודם הקשיח מתאים במיוחד לציור קו בעוצמות שונות, הוא סוחט מהם צבע רווי, מוותר כמעט לגמרי על האפשרות לרשתות והצללה, וממלא משטחים ברישול מכוון. פינקוס לוקח את העיפרון עד קצווי האימפרסיוניזם, מפיק ממנו טקסטורות נפלאות של פני הים, כרמים ושדות, שטיח וטקסטיל. אפילו מרצפות השומשום מקבלות חיים חדשים בחסותו. הוא קורא תיגר על תכתיבי המדיום (כיצד משתמשים במכחול וכיצד בעפרון), ויוצר שפה איורית בה קו וכתם נשלבים זה בזה. קווי העפרון של פינקוס החלטיים ונחרצים לא פחות מקווי הדיו שלו, ובכל זאת: עפרון אפשר גם למחוק. עיני למודות הפוטושופ עלזו למראה המקומות בהם קווים מחוקים מעידים על ביקורה של יד מאייר בפריים.
בניגוד לכמה מאחיהם השחורים, קווי המתאר הצבעוניים של פנקוס אינם ברירת מחדל סגנונית. הם מתעמתים ללא הרף עם משטחי הצבע הסמוכים, והופכים את החלל הריק לשחקן נוכח באמצעות הכלתו בקומפוזיציה.
המפגש בין הקו, משטחי הצבע והחלל הלבן יוצר קצב ותנועה, שלא היו יכולים להווצר אילו התמונה היתה ״נצבעת״ במלואה.
גם מעצבת הספר, גילה קפלן, עשתה יד אחת עם פינקוס, ובחרה לספר את הסיפור באותיות פרנק ריהל אדומות, משאירה את האות הקלאסית לחכות במלתחה. אולי הן תמצאנה שם את המעיל השחור שנשאר בחנות.
הדסה קל 