הנה-לואיז יוהנסן (Hanne-Louise Johannesen) היא הסטריונית אמנות דנית, ומישל גוגלילמי (Michel Guglielmi) הוא אדריכל צרפתי. השניים שותפים בסטודיו הדני Diffus, שעוסק בעיצוב ופיתוח טקסטיל אינטראקטיבי. כך הם סיפרו לי על שני העקרונות המרכזיים בעבודתם:
״בדרך-כלל המונח טכנולוגיה מעלה על הדעת מוצר קשיח ונוקשה, ואילו אנחנו מנסים לעשות את ההפך, להשתמש במוליכים רכים; ללא חוטי תיל וללא נחושת, רק ברקמה ובמנורות LED שנראות כמו פנינים קטנות. זהו לבוש שלא הופך את הלובש לאיש סייבר, אלא מתפקד כעור שני, כחלק ממך, כהרחבה של עצמך באופן רך. הטכנולוגיה הופכת לחוויה חושנית.
״ממד נוסף של העבודה שלנו הוא השאיפה להראות את הטכנולוגיה ולא להחביא אותה. זאת בניגוד לתפיסה הרווחת של הצורך בקופסה שחורה שבתוכה טומנים את הטכנולוגיה כדי שלא תיחשף, והדיכוטומיה בינה לבין האנלוגיה. למה שבעידן הדיגיטלי לא נתגאה בהצגת הטכנולוגיה כחלק מהמבנה, כפי שנעשה באדריכלות הגותית שהציגה לראווה את הקשתות התומכות? הלא כיום נוכחותן מתקבלת כחלק מובן מאליו מהאסתטיקה הגותית. למה שלא נפתח את הקופסה השחורה ונהפוך אותה לבעלת ערך אסתטי, כפי שנעשה בזמנו באדריכלות של מגדל אייפל?״.
את הראיון המלא בו הם מספרים על הקשר בין נשים שהולכות ברחוב לג׳אם סשן, ובין עיצוב טקסטיל ללגו, אפשר לקרוא בפורטפוליו.
הדסה קל 