לחצו על התמונות להגדלה
כשהמטוס נוחת אני נכנסת לבית הדפוס. עוד לא פתחתי את חגורת הבטיחות וכבר המבט אוסף אליו את עוצמת האור, הסקאלה הצבעונית ומידת הקונטרסט ששוררות בחוץ, ואני מתחילה לשגר בקשות דמיוניות אל הדפס כדי לכייל את הנוף עם זה שבתוך הראש: תוריד בצהוב, פה זה בהיר מדי, כאן זה נראה לי שרוף. כשנחתתי בדנמרק באמצע יוני אמרתי לו שיוריד ציאן בכל הפלטה, הרי לא יכול להיות גוון קריר כזה באמצע הקיץ.
כבר אז היה מי שהזהיר אותי מהחורף. מאז, נדמה לי, לא פגשתי דני אחד שלא התרה בפני על היום שיעלה מאוחר וירד מוקדם, הסגריר, ההתכנסות, החשכה. על האור הרך-תמיד שמעמיק את הגוונים, מנחם ומרווה, שהעיניים כמהות להכניס פנימה, אל תוך הגוף, אין מדברים.
איך קורה שאנשים שיראים כל-כך מהחושך, לא מוצאים מילה טובה אחת בשביל אור נהדר כזה?
אולי כי בניגוד לארעיות החצי-שנתית של החושך, סוג האור נועד להשאר. מי שחווה את הימים האינסופיים של הקיץ, יכול להרתע מן החשכה, אך מי שלא צמצם עפעפיים וכיווץ גבינים מעודו, מקבל בשוויון נפש את היכולת לפקוח עיניים לרווחה.
הדסה קל 