בכל אחת מהפעמים בהן עמדתי ברמזור של רחוב אגרון פינת המלך דוד נשאתי עיני אל שער יפו, אך לשווא. המבט לא הצליח לחדור מבעד לחומות מלון הבוטיק היוקרתי שנהנה מהפריווילגיה שניטלה מעוברי האורח: נוף לעיר העתיקה. פקקי התנועה של מרכז העיר היוו עבורי כר פורה לטיפוח טינה כלפי וועדות ואדריכלים שנוטלים לעצמם את הזכות לחסום לי את המבט. המנהג המקומי להצמיד ולהצמד, איך אומרים, לא בא לי טוב.
קצת ספייס בבקשה
***
ביום ראשון שמנו פעמינו לאלסינור. כל מי שנסע בתחבורה ציבורית בדנמרק יודע שהמקומיים מכבדים מרחב אישי, ולא נדחפים לזה של השכן לקרון. איזו הקלה. גם הדרך עברה בניחותא, מצידה האחד של המסילה שדות ירוקים, מצידה האחר – הים. נעים לגלות שאפשר להנות מתחושה של מרחב גם בארץ קטנה יחסית.
מכבדים את המרחב האישי
באנו לבקר בטירת קרונברג ומצאנו שבשנה החולפת נחנך ברחבת השער שלה המוזיאון הלאומי הימי של דנמרק. האתוס הימי הוא אמנם עניין גדול עבור צאצאי הויקינגים, אבל לא בטוח שדווקא טירתו המפוארת של המלט זקוקה לנדבך נוסף של צורה או של תוכן, או לתוספת סמליות. למעלה מארבע מאות שנה היא נהנתה מבדידות מזהרת במקום בו נפגשים הים הצפוני והבלטי, השקיפה על חופי שבדיה ממרחק בטוח, ועשתה קריירה מהדיפת נסיונות פלישה לא רצויים. נוכחותו של מונומנט חדש ברחבת הכניסה שלה יכול היה להיות גסות רוח של ממש, אלמלא הוחבא היטב.
טירת קרונברג. לבנות או לא לבנות?
לדפוק הופעה מוצנעת
יצאנו מתחנת הרכבת השוכנת על קו המים. בינה ובין הטירה שבקצה האופק נמתחת טיילת רחבת ידיים ודלה בפרטים שמעניקה לטירה נוכחות בלעדית כמעט, מובילה אליה וממנה כאילו לא היה בעיר דבר בילתה. העין דוהרת קדימה אל הצריחים הירקרקים, לא נרמזת ולא מנחשת איזו הפתעה צפויה לה בעוד רגע.
הטיילת של אלסינור עם הצריחים הירקרקים ברקע. הארטיקים והכבאיות אינם ההפתעה המדוברת.
לפתע נקטעת רחבת האבן. פיר בטון חשוף, ספק חפיר ספק מעגנה, נפער תחת הגשר עליו אנו פוסעים. אין בנמצא כיתוב בולט המכריז מה פשרו, ולרגע נדמה שנחשף כאן אתר ארכאולוגי מהעתיד. למרות מיקומו המוסווה, המפתיע, של המבנה התת-קרקעי הבוקע מן הבטון, קירות הזכוכית הגדולים ומדרונות המתכת מעניקים לו נוכחות מונומנטלית. האגו של המלט חתם עם האתוס הוויקינגי הסדר ביניים: לאחרון הותר לדפוק הופעה מוצנעת.
איך מחביאים מונומנט?
רשימת המטלות של אדריכל הפרוייקט, ביירק אנגלס (Bjarke Ingels), כללה בוודאי מספר סעיפים: לתכנן בניין איקוני שיפאר את המורשת הימית של דנמרק, לא להאפיל על טירת קרונברג (היא נכללת ברשימת אתרי המורשת לשימור של אונסקו), לגמור את הפרוייקט עד גיל 40. אנגלס עמד בכולן. המבנה שנחבא מתחת לפני הקרקע נסתר מן העין במבט ראשון, אך מרגע גילויו נחרט מראהו יוצא הדופן בזכרון.
מבט מחללי התצוגה אל החצר
מיקומו התת-קרקעי של המוזיאון סביב מבדוק בטון משנות החמישים, מצניע את נוכחותו במרחב, ומחייב את המבקרים להכנס אל שעריו כמי שיורדים אל המצולות. חללי התצוגה של המוזיאון נחפרו סביב המבדוק, המשמש כחצר פנימית אשר מדרונות מקורים בזכוכית נמתחים מצידה האחד לאחר על מנת לגשר בין חללי התצוגה. הללו מוליכים את המבקרים מצד לצד בגוף נטוי, בעיניים משוטטות ובמבטים נשברים, כמו היו צפים וצוללים מעל ומתחת לגלים.
לרדת אל המצולות
לעלות אל פני המיםפרט מתוך מערכת ההכוונה, המציג סכמה של מבנה המוזיאון. בלבן – המבדוק המקורי שמהווה את החצר הפנימית, באפור – חללי התצוגה שנחפרו סביבו.
השיפועים, האלכסונים והזגוגיות המרצדות מאפיינים גם את החלל הפנימי:
מזל שהצבעוניות מאופקת, אחרת באמת אפשר היה לחטוף מחלת ים:
(חוץ מאשר בשירותים. אם כבר מחלת ים – זה המקום הנכון)
תצוגה של מוזיאון ימי יכולה להיות עניין די משמים. ביננו, הרי קיימים בעולם דברים עסיסיים יותר מאשר נתונים על סחורות, דגמים מיניאטוריים של אוניות או מכתבי מלחים. התצוגה שעוצבה על ידי סטודיו Kossmann.dejong מצליחה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו ולתמוך בקונספט האדריכלי. יחדיו הם מספרים סיפור שמסייע להבנות את האתוס הימי הלאומי: סיפור על הקשר הבלתי ניתן להתרה של דנמרק עם הים הגדול – שוקק ובינלאומי, רווי הרפתקאות, עמוק ומסתורי.
*
בחזרה לרמזור
בירושלים הנדל״ן שמתחת לפני הקרקע שמור למתים בלבד. במקום בו עבר פעם רחוב ממילא ניצבים מלון הבוטיק והקניון, נישאים על גבי קומות החניון שמצמיד אותם אל מפלס העיר העתיקה. הדרך אל שער יפו עוברת בסופר-פארם, והמבט שתר אחריו נתקל במערך חומות חדש, המגן על אורחי המלון וחובבי השופינג מפני השד-יודע-מה.
חופש ההתבוננות מעולם לא נחשב כאן לערך, נהפוך הוא: אנשי ירושלים מתמחים בהתגוננות מפני מבטים. המרחב פועל בהתאם: מפוצל, מתבצר, ממודר ומדיר. במקום בו נהוג להצמד יש צורך להדוף, הצורך נהפך להרגל, וההרגל – לטבע.
"הארטיקים והכבאיות אינם ההפתעה המדוברת."
תלוי בשביל מי…
כתוב מאוד יפה, יישר כוח לנכדה של סבא עמי!