קשה לנסח מסקנות חד משמעיות בעקבות ההתרחשויות שתוארו כאן; הן משום שמלכתחילה מדובר בדימויים פתוחים ורב-משמעיים, והן משום שניתן לבחון את הדברים מנקודות מבט שונות. מי שיתבונן בפן העיצובי יראה בוודאי צדדים שונים, מזו הנותנת דעתה על הפן האנתרופולוגי, הפסיכולוגי, הפרסומי או האקטואלי.
אביא כאן כמה נקודות למחשבה, שנתתי עליהן את הדעת במהלך ובעקבות הפרוייקט (כולן כמובן בגדר הכללות, המתייחסות לציבור הירושלמי המקרי איתו נפגשתי).
1. באופן כללי, פעולת ההדבקה והצילום משכה תשומת לב רבה יותר מהדימוי עצמו שהודבק על גבי הלוח.
2. אנשים מפנים את מבטם למקום אליו הם רגילים להסתכל. אירוע חזותי יוצא דופן ככל שיהיה, הנמצא מחוץ לשדה הראייה הקבוע של אדם, ייחשב כלא קיים.
3. אנשים אוהבים לדבר על מה שהם רואים, או להשתמש בו כתירוץ לשיחה.
4. ילדים ערים לדברים רבים שמבוגרים לא מבחינים בהם, או בוחרים שלא להבחין בהם.
5. הדימוי החזותי ה״מקשט״ מוערך הרבה יותר במקום בו אין רבים כמותו (במוסררה היה מי שדאג לשמר את הפרחים ולתלוש מעליהם מודעות אחרות, בעוד שבמרכז העיר הם נבלעו על גבי הלוח).
6. תדירות הדבקה גבוהה וריבוי כרזות על גבי הלוח, יוצרים ״השתלטות חזותית״ שקשה לחמוק ממנה, בעוד על כרזה בודדת וחד-פעמית ניתן לפסוח בנקל.
7. שטח לבן הוא יוצא דופן על גבי לוח המודעות ומזמן התערבות מסוגים שונים, כמו ריק שחייב להתמלא. צבע שחור נתפס כאיום. כאשר משטחים שחורים ולבנים מופיעים יחדיו, השחור נתפס כעיקר.
8. הדימוי הפתוח, הנאיבי לכאורה, הניתן לפרשנות, עשוי להתפס כנסיון להסתיר משהו או כביטוי לשגעון. חוסר קונקרטיות ומסר פתוח מעוררים חשש, בשעה שמסר חד-משמעי וחריף נתפס על פי רוב כמובן מאליו. הדבר נכון גם לגבי עקביות וחד-פעמיות.
9. החשדנות והסקרנות המתעוררות לגבי הדימוי הפתוח בציבור החילוני, נבלעות פעמים רבות בהתעלמות או בביטול, שלא קיימים כמעט בציבור החרדי.
10. לא אחת נתפס לוח המודעות כטריטוריה פרטית בעיני תושבי האזור. חדירה אליו ע״י גורם בלתי ידוע יכולה להתפס כחדירה לשטח פרטי, וכאיום עליהם ועל הסדר המוכר להם.
11. שימוש באמצעי חזותי יוצא דופן בסביבתו, מגביר את תשומת הלב אליו. במאה שערים בה רווחים צבעים זרחניים, אותיות גדולות ושפה חריפה, התקבל דימוי צנוע בשחור-לבן בתשומת לב, בעוד על גבי לוח המודעות ברחוב החילוני, על צבעיו הבוהקים ומודעותיו הגדולות, זכו לתשומת לב דווקא הפתקים הקטנים שצבעם אחיד.
12. רבים בוחנים את עצם ההדבקה בפרספקטיבה חוקית (״יבוא פקח ויתן לך דו״ח״) או מוסרנית (״מישהו שילם בשביל זה כסף ואת מכסה אותו״).
13. אנשים נוטים לנתב את מחשבתם ופרשנותם לערוצים מוכרים ולתבניות ידועות. כך יוחסו כרזות רבות שהדבקתי למסר פרסומי, אידיאולוגי (״ההתנתקות״, ״עלה ירוק״), או חתרני במסגרת המוכר (״כת השטן״). כך גם יחוסם לעבודה סטודנטיאלית.
14. בשבת זוכה הלוח לתשומת לב רבה יותר. אז משמש הרחוב הירושלמי כמקום התרחשות ומפגש, ולא רק כנתיב מעבר.
15. התרחשות דינמית מושכת תשומת לב (כמו נשירת העלים שנצפתה ע״י הקהל). כך גם אלמנט שנמצא בנתיב ההליכה, ומפנה את המבט למקום אחר (העלים על המדרכה שהובילו להסתכלות על הלוח).
16. אנשים נוטים להאחז במוכר, במה שמעניין אותם, גם אם התרחשות חדשה ודומיננטית יותר מאפילה עליו (האברך שהעיר על לבושנו הלא צנוע במאה שערים, האיש בחזקיהו שהתעניין במשיח, או האישה שרצתה לקרוא על הילולת ל״ג בעומר שכוסתה בעלים).
17. קילוף כרזה, מעשה פשוט וטכני לכאורה, עשוי להסתיר מאחוריו רגשות עזים וחוסר נחת חריף דיו, כדי להביא לפעולה. קילוף כרזה נובע תמיד מהתקוממות כלפי מה שמופיע בה, והוא מצריך מאמץ פיזי מסויים, ופעולה שהיא במהותה אגרסיבית. מעניין לבדוק את ההנחה הזאת במקרה של הפתקים הצהובים; פעולה מתבקשת כמו תלישה לא התבצעה במקרה שלהם, אולי מפני שהם לא באמת הרגיזו אף אחד, ואולי מפני שתלישתם לא באמת יכלה לספק צורך אגרסיבי. הייתי רוצה לחשוב שבאופן הדבקתם היתה עדינות מסויימת שעברה אל הצופים.
הדסה קל 