תולה את הירח – הדבקה חמישית: שלכת

מטרת ההדבקה: לאפשר נשירה ספונטנית של העלים מהלוח.

האימג׳: פתק post-it  צהבהב, אשר במרכזו חותמת של עלה דולב בגוני שלכת. אין שני עלים זהים.

מהלך ההדבקה: על גבי לוח מודעות הניצב למרגלות עץ דולב ברחוב הפלמ״ח, הדבקתי כ-500 פתקים. ההדבקה התבצעה בבוקר שבת.

כללי ההדבקה: הפתקים הודבקו על גבי המודעות הקיימות. מאחר ופס הדבק שלהם חלש יחסית, הם אינם יכולים להחזיק מעמד זמן רב על הלוח ונושרים למרגלותיו. כמו כן הם ניתנים לתלישה בקלות ונוטים להתפזר. מסגרת הזמן להדבקה היא משך הזמן שיקח לעלים לנשור מן הלוח.

ספקות: תוך כמה זמן ינשרו העלים מן הלוח? מה יגרום לנשירתם: הדבק החלש, מזג האויר, הרוח, עוברי האורח, או גורם אחר? האם ההדבקה העדינה תהווה הזמנה לתלישה? האם יווצר קישור בין ההדבקה שעל הלוח לעץ שמעליו? האם ישימו לב?

תוצאות ההדבקה: עד הערב נשרו כל העלים מהלוח, למעט עשרה. בגלל השבת היו ברחוב הולכי רגל רבים, והלוח משך שפע תשומת לב. גורם נוסף לתשומת הלב היה הפתקים המפוזרים על המדרכה, שמשכו אל הלוח גם את ההולכים ומבטם אל הקרקע (כמו עץ תותים שמבחינים בו לראשונה כשרואים את פירותיו על המדרכה). התגובות היו מגוונות ונעו בין זעם, דרך סקרנות ופליאה, ועד להתפעלות צוהלת. חלק מהאנשים היו מוטרדים מהלכלוך שנוצר. מעטים מצאו לנכון להתערב בלוח, ולמרות התלישה הקלה האפשרית השאירו את העלים במקומם. מספר אנשים תלשו עלה ממקומו והדביקו אותו מחדש. כמה פעוטות אספו את העלים שנשרו על המדרכה. ילדה אחת לקחה איתה עלה מהלוח.

* לחצו על התמונות להגדלה

---

שבת 21.5 09:00

אני מדביקה את הפתקים הצהובים עם עלי השכת על לוח שניצב תחת עץ דולב ברחוב הפלמ״ח. תוך כדי ההדבקה כבר נושרים כמה עלים על המדרכה. הם נושרים יפה, מסתובבים באויר, כאילו היו עלים של ממש. על פני חולפים השבים מבית הכנסת, ספורטאים של שבת בבוקר וכמה נהגי מוניות. אחד מהם עוצר את מכוניתו לחצי דקה לפני הלוח, מסתכל וממשיך לנסוע.

שני ילדים עוצרים לידי ושואלים אותי מה זה.
– ״מה דעתכם?״
משיכת כתפיים.
– ״מה את חושבת על זה?״ אני פונה אל הגדולה, ״זה יפה? מכוער? מוזר? איך זה נראה לך?״
– ״מכוער ומוזר!״
הם ממשיכים ללכת.

בעקבותיהם אישה אחת מביטה בריכוז. ״אבל את יודעת, ככה אי אפשר לקרוא מה שכתוב פה, יש פה מודעה שאני ממש מתעניינת בה״, היא מצביעה על הזמנה להילולת ל״ג בעומר בצבעי מדורה.
– ״עוד כמה שעות העלים כבר לא יהיו פה ותוכלי לקרוא. חוץ מזה, זה מופיע על פני כל לוח בעיר״.
– ״מה זה בכלל?״
– ״זו השלכת״
– ״שלכת? אבל עכשיו אביב״
– ״אז מה?״

איש מבוגר בקסקט ומבטא יקי שואל מה זה. אני שואלת מה הוא חושב. אין לו מושג.
– ״תסתכל למעלה״, אני מפנה את מבטו אל העץ, ״זו השלכת״. הוא מחייך.
– ״אבל תראי מה השלכת שלך עושה על המדרכה״.
-״לזה אל תדאג״, אני מבטיחה לו. הוא מתרצה והולך.

שתי בחורות עוברות ליד הלוח. ״יו, איזה מגניב!״

איש זקן לבוש חליפה וכובע צועק עלי במבטא אנגלוסקסי: ״זו הפקרות! את טיפוס של הפקרות! יש חוקים במדינה הזו. כל אחד עושה מה שהוא רוצה! יש חוק! אנשים שילמו כסף בשביל המודעות! את טיפוס של הפקרות!״ הוא עובר למדרכה ממול כדי להסביר לשתי נשים עם תינוק, אולי בנותיו, למה אני מהווה סכנה לחברה.

אישה מבוגרת והמטפלת הפיליפינית שלה נעצרות ליד הלוח. הראשונה מסבירה לשניה מה הן רואות, אומרת שאם זה נתלה בשבת זה בטח לא ראוי, וממשיכה להסתכל. היא פונה אלי: ״אנחנו גרים פה. אתם יכולים לנהל את מלחמת הסיסמאות שלכם על הלוח כמה שאתם רוצים, רק אני מבקשת ממך, אל תשאירי את זה פה על המדרכה.״

זוג עם תינוק מביט. האיש שואל אם אני תליתי. אני אומרת שכן. הוא שואל אם עשיתי את זה במסגרת לימודים, איפה אני לומדת ומה. אני מודה בעובדות.
– ״ככה חשבתי״, הוא אומר. ״היא״, הוא מצביע על אשתו, ״חשבה שזה ״עלה ירוק״. רוצה לשתות משהו? חם היום.״ אני מסרבת.

11:00

מעט מכוניות. הרחוב מלא אדם. משפחות, זוגות, חבורות נערים, כולם יוצאים אל הרחוב. חמסין.
אני מצלמת את הלוח ואיש אחד שעובר לידי קורא בהתפעלות ״interesting מעניין!״ לא נעצר לרגע, ממשיך ללכת.

אדם בשנות החמישים ניגש אלי, שואל אם אני תליתי, מבקש הסבר. אשתו קוראת לו מהמדרכה ממול, הוא תיכף מגיע. שואל אם אני סטודנטית, אומר שזה נראה לו כמו ניסוי בפסיכולוגיה חברתית. הוא עובד סוציאלי בעירייה, אנשים באים אליו כדי שיבטלו להם ד״וחות. האם אני יודעת שזה עולה כסף ושאני עלולה להקנס? הוא שונא שזה עולה כסף.

גבר ואישה עוברים ליידי, משוחחים ביניהם:
– "This are all post-it notes"
– "Yes, and on each one of them there is an autumn leaf"
– "Oh really? wow! This is so beautiful!"

שתי דקות אחריהם חולפים במקום שני גברים, האחד מתאר לשני את המתרחש: ״מישהו מילא את כל הלוח בעלי שלכת כאלה, והעניין הוא שהם גם נושרים כמו בשלכת!!!״

״אני מצטער״, אני שומעת קול בעודי מביטה דרך עדשת המצלמה, ״אבל הוא מתעקש שתשתי״. בחור עם כלב גדול מגיש לי כוס מים עם קרח. ״הם גרים כאן״, הוא מצבע על הבית שמאחורי, ״את יכולה השאיר פה איפשהו את הכוס״.
אני מסיימת לשתות, קוטפת עלה אחד מהלוח, ומדביקה על הכוס. אני מניחה אותה בכניסה לבית.

אשה מבוגרת נעצרת ליד הלוח. היא משתהה לידו כמה דקות, בודקת את העלים שעל הרצפה, שעל הלוח, תולשת ומדביקה מחדש את הפתקים.

אבא ובן עוברים ליד הלוח. האב פונה אל הבן: "Isn't it funny?"

שתי משפחות עם ילדים קטנים עומדות זמן מה ליד הלוח. שיחת חולין של שבת. בעוד המבוגרים מדברים, הילדים מגלים את העלים שעל המדרכה. קודם הם מסתכלים, אח״כ מתחילים לאסוף. ההורים מתקדמים הלאה, אבל אחת הילדות רצה חזרה אל ערימת העלים, ממשיכה לשחק. המשפחה מחכה לה.
– ״מה זה, אמא?״
– ״אני לא יודעת, אני חושבת שהצלמת הזאת שם הדביקה את זה״.

החום מתגבר, מרוקן את הרחוב מאנשים, וגם אני הולכת.

15:00

חם. מעט אנשים ברחוב, חלקם מסתכלים בלי לומר דבר, חלקם חולפים בלי לשים לב. האיש הנחמד ששלח לי את המים חולף על פני.
– ״את עוד פה?״
אני מחייכת. ״תודה רבה״
– ״אין בעד מה״

18:00

השרב נשבר. הרחוב שוב מלא, וגם תנועת המכוניות התעוררה. זה מקשה עלי לשמוע את דברי האנשים.

נערה שעוברת עם משפחתה ליד הלוח תולשת עלה אחד ולוקחת אותו איתה.

זוג עוצר ליד הלוח. הם מדברים על העבודה. אני לא שומעת בגלל רעש המכוניות. הגבר תולש עלה אחד ומדביק אותו במקום אחר על הלוח. מתנועת הידיים אני מבינה שהוא אומר לאישה שזו חותמת.
שתיים נעצרות: "Oh my God! The autumn is here!" קוראת האחת. אני לא מצליחה לשמוע את המשך השיחה, רק את טון הדיבור הנלהב.

– ״חזרת, אה, תקשורת חזותית?״ האיש מהמים, אשתו, התינוק והכלב. ״איזו התמדה!״
– ״אין ברירה״, אני אומרת.
הם מחייכים ונכנסים הביתה.

כמה מבוגרים חולפים על פני. "You are still here" אומרת אחת מהן.

מתחיל להחשיך. אני הולכת.

20:00

אני אוספת מהמדרכה כ-500 פתקים צהובים. על הלוח נותרו עשרה.