תולה את הירח: הדבקה שניה – זיקית

מטרת ההדבקה: ליצור אימג׳ שמראהו נקבע על פי התנאים המתקיימים על הלוח, ללא שליטתי.

האימג׳: כרזה לבנה בגודל רבע או חצי גליון, במרכזה חור בצורת זיקית.

מהלך ההדבקה: בחרתי ארבעה לוחות: ברחוב שבטי ישראל – מתחת למשרד החינוך (בית החולים האיטלקי), במרכז העיר בין רחוב הילל לשמאי, בצומת הרחובות אגרון והמלך דוד, וברחוב עמק רפאים במושבה הגרמנית. הלוחות נבחרו בשל הסביבה המגוונת בה הם ניצבים. על כל לוח הדבקתי מספר כרזות.

כללי ההדבקה: על כל לוח הודבקו מספר כרזות על גבי המודעות הקיימות. מיקומן של הכרזות על גבי הלוח נשמר כל משך ההדבקה – שבוע ימים. הזיקית (שהיא למעשה החור בנייר), קיבלה את צבעה מהמודעות על גביהן היא הודבקה. בכל פעם שהוחלפו המודעות על גבי הלוח, הודבקה זיקית חדשה במקום קודמתה שכוסתה. כך נוצר רושם שהזיקית ״נותרה במקומה״ אך החליפה את מראה בהתאם למודעות שעל הלוח.

ספקות: באיזו תדירות ישתנו הזיקיות? כיצד הן יראו? האם יבחינו בהן על גבי הלוח? האם עוברי האורח ישימו לב לשינוי שחל בן ולסיבתו?

תוצאות: תחלופת המודעות על גבי כל הלוחות היתה גבוהה מהצפוי (פעם, ולעיתים פעמיים ביום), ונבעה מ״דו-קרב״ בין המדביקים העירוניים למדביקים פיראטיים. כתוצאה מכך זיקיות רבות שהודבקו במהלך הלילה לא ראו כלל אור יום, ונאלצו גם הן להשתנות במהירות. מאחר וכמחצית מהמודעות שהודבקו במהלך פרק הזמן הנתון על הלוח היו זהות (הפיראטיות), זיקיות רבות ״סיגלו לעצמן״ מראה דומה. המסגרת הלבנה של הזיקיות יצרה בידול שלהן משאר המודעות על-גבי הלוח, וסיפקה שימוש משני לצרכים אחרים. חלק מהזיקיות קולפו.

* לחצו על התמונות להגדלה

19.4 לילה. הדבקה ראשונה

דרור ואני מדביקים ברחוב שבטי ישראל, מתחת למשרד החינוך. אני חוששת שנסתבך עם המאבטחים שם, אך הם אינם אומרים דבר. אחר-כך אני מדביקה באגרון ובעמק רפאים. אולי הפעם תפעל תחלופת המודעות המהירה לטובתי.

20.4 בוקר

הלוח בין הילל לשמאי כוסה במודעות ״פסח בחברון״. רק זיקית אחת נשארה, זו שעומדת על ״פסח בגוש קטיף״.

הזיקיות שליד משרד החינוך קולפו בחלקן. אחת איבדה את ראשה לטובת הפסח בחברון. אני מצלמת את הלוח. מאבטח מברך אותי בבוקר טוב.
– ״בוקר אור״
– ״רק רציתי לשמוע אותך״
במקום ובזמן אחר זה יכול היה להשמע רומנטי.

אני הולכת לבדוק מה עם הצבעונים במוסררה. אני מתקרבת ומגלה ילדה בלונדינית, בערך בת שלוש, עומדת לפני הלוח, קרוב, מסתכלת.
באגרון הזיקיות עדיין במקומן, ובמושבה הן כוסו כליל. זקנה על קלנועית נעצרת ליד הלוח, מתעניינת כנראה באופציות מסויימות לבילוי חג הפסח. המאבק ביני לבין הישוב היהודי בחברון עובר לפסים אישיים.

20.4 לילה

את הלוח בין הילל לשמאי מצאנו מכוסה. מגוון מודעות של העירייה. הזיקית שהיתה שם בבוקר לא שרדה.
מתחת למשרד החינוך כוסו כל הזיקיות, כך גם באגרון ובמושבה. אני מדביקה חדשות.

21.4 בוקר

מתחת למשרד החינוך הזיקיות במקומן. לכל אחת מהן נוספה כתובת בלורד שחור: ״ציונים ארורים״ ו״די לתמונות התועבה״. אני תוהה איך הפכו דווקא הזיקיות הלבנות לסמל התנועה הציונית, איך קרה שהן ספגו מנה כזאת של זעם, ולמה בחר מי שבחר לכתוב עליהן ולא לתלוש אותן. תהייה זו מתגברת כשאני רואה שעל הלוח מתארחות חיות נוספות: מגוון חיות אפריקאיות בכרזה אחת, וחיות משק באחרת.

21.4 אחר הצהריים

סיור בין הלוחות באגרון, בין הילל לשמאי ובמושבה מגלה תמונה דומה: כולם כוסו במודעות חדשות של העירייה. הזיקיות אינן.

21.4 לילה

על הלוח מתחת למשרד החינוך תלויות עדיין זיקיות הגרפיטי, רק מקולפות יותר. לא ברור אם ניסו לקלף את הזיקיות או את הכתובת.
אנחנו מדביקים באגרון. עפר קורא לי לשים לב, ולידינו נעצרים שני גברים על אופנוע. אני ישר מתכופפת, חושבת שהם ימ״מניקים או משהו. הם רק מסתכלים עד סוף ההדבקה.

22.4 בוקר

הלוח שמתחת למשרד החינוך כוסה ב״פסח בחברון״. הזיקיות אינן.

על המדרכה לפני הלוח באגרון ניצבת משאית אשפה המסתירה את מחציתו. מראה מוזר. הלוח מכוסה חברון. זנב זיקית אחד מציץ החוצה.

הלוח בין הילל לשמאי התכסה חברון גם הוא. חצי זיקית מציצה, השאר נעלמו. להם יש כסף ואנשים, אני חושבת, אבל לי אכפת מהזיקיות באופן אישי! אני מחליטה לחפש זיקית אחת שטיפסה על מודעה צבעונית מאויירת, שאתמול בלילה נראתה לי מבטיחה. אני מקלפת את המודעות המכסות את המיקום המשוער. המודעות הצבעוניות במקומן, הזיקית איננה. אני מקלפת בכמה מקומות נוספים, חושפת חלקי זיקיות שכוסו. ארכאולוגית של נייר. עוברי אורח מביטים.

אני מצלמת את הזיקיות שבדרך נס שרדו את הלילה במשבה. על המדרכה ממול עומד נער המצלם גם הוא. הוא מסתכל בי, גורם לי אי נוחות. אחרי כמה דקות הוא ניגש אלי.
– ״ אפשר לשאול בשביל מה את מצלמת?״
– ״עבודה שאני עושה״.
במקום לחפש שיחה אני הולכת משם.

22.4 לילה

ליד הלוח בין הילל לשמאי עוצר לידי בחור צעיר.
– מה את תולה?
– זיקיות
– זהו?
– כן, זהו.
– מגניב. תשמעי, ב-8 במאי יש יום מריחואנה בגן סאקר, תבואי.
– תודה אחי, אבל אני לא בעניין.
– טוב, לא משנה, בי.

כעבור דקה עוצרת לידי בחורה.
– מה זה?
-תסתכלי, כמו מה זה נראה לך?
– לא יודעת, חולדות?
– לא, מה פתאום, זיקיות.
– באיזה מסגרת את עושה את זה?
– סתם, מדביקה זקיות בעיר.
– בהצלחה.

מתחת למשרד החינוך אני מדביקה זיקיות חדשות. קול דק מתקרב לכיווני: ״מה את עושה פה, כל יום באה ומצלמת מצלמת, מצלמת מצלמת.״ הם חולפים על פני וממשיכים ללכת. אני תוהה מה הם עושים לבד בחוץ באחת וחצי בלילה.

בלוח באגרון אני מגלה שחלק ממודעות-חברון קולפו. כמה זיקיות נגלו תחתן. הזיקיות במושבה שרדו את השבת והחג.

25.4 בוקר

הזיקיות מתחת למשרד החינוך נותרו במקומן. הזיקיות בהילל כוסו בחברון. אחת, בעלת גוף שחור-צהוב זרחני, מציצה החוצה. באגרון הן כוסו כליל על ידי העירייה.

זיקיות המושבה זכו ביום נוסף. שתי מודעות חברון גדולות נוספו ללוח, אבל הזיקיות נותרו חשופות. אני מתחילה לחשוב שמדביקי המודעות החברוניות הם קהלן הנאמן ביותר.

25.4 לילה

בלוח מתחת למשרד החינוך הזיקיות נמצאות עדיין, מקולפות בחלקן. תחתן מציצות אחיותיהן הוותיקות יותר, וכולן חוברות יחד למין אורגיית זיקיות משונה.

26.4 בוקר

על הלוח שמתחת למשרד החינוך חילופי תפקידים: הזיקיות, שהלוח היה להן לרקע, משמשות עכשיו כמסגרת לבנה למודעות דרושים נתלשות שהודבקו עלהן. בשאר הלוחות הזיקיות במקומן.