באביב 2005, אחרי ארבע שנים בבצלאל וקצת יותר בירושלים, שמתי לב שעם כל הכבוד לספרי האמן, המגזינים המעוצבים והפורמטים האקספרימנטליים שפגשתי ועיצבתי בין כתלי האקדמיה, המציאות ברחוב שונה: התקשורת החזותית נוטה להיות בוטה וחד-משמעית, ואין כמעט מקום לצורות ביטוי פתוחות, רב-משמעיות ומעודנות יותר. רציתי לבדוק אם זה בר שינוי, והאם ניתן, ולו לרגע קט, להרחיב קצת את המנעד.
בימים ההם עוד לא ידעתי מה זה פייסבוק, והקיר היחיד בסביבה עליו יכולתי להדביק דימויים ולצפות בתגובות שהם מעוררים, היה לוח המודעות. חשבתי שזה מקום מעניין, כיוון שלמרות חוקיה עזרה עירוניים הנוקשים המבקשים להסדיר את המתרחש בו, הוא נותר מדיום פרוץ המותיר לצופים את האופציה הפיזית להתערב בנעשה על גביו. למרות שתפקידו של לוח המודעות הוא להודיע ולא לייצר שיחה, מתרחש בו דיאלוג כפול :בין המדביקים השונים לבין עצמם (כפי שמבטאים תוכן וצורת המודעות, ותדירות ואופן ההדבקה), ובין המדביקים לציבור, שבוחר לפעמים להתערב בנעשה.
בין ראשית אפריל לאמצע יוני ערכתי חמש סדרות של הדבקות על פני לוחות מודעות בשכונות שונות בירושלים. כל סדרה, שכללה דימוי מסויים מעולם הטבע, התנהלה על פי מערכת חוקים כפולה: כל דימוי "התנהג "עפ"י טבעו, אך אופן התנהלותו על גבי הלוח הושפעה מהתגובות שספג הן ״מהלוח עצמו״ )המדביקים האחרים וכרזותיהם), והן מעוברי האורח אשר בחרו להתערב בנעשה עליו. כרזות אינטראקטיביות.
כשתכננתי את הסדרה חשבתי להסתפק בתיעוד סטילס מצולם, אולם ההדבקות הליליות והצפייה היומיומית בלוחות המודעות זימנו מפגשים אישיים מרתקים.
מדי בוקר מצאתי את עצמי באוטובוס העולה להר הצופים, משחזרת את מאורעות ליל אמש והופכת אותם לטקסט. למדתי הרבה מהעובדה שהפרוייקט החזותי במפגיע שלי, נדרש למילים כדי לספר את עצמו הלאה. דרך הפעולה המינורית של הדבקת כרזה על הלוח וצפייה במתרחש, חוויתי את יופים, קשיחותם, קסמם ומורכבותם של העיר ושל אנשיה. רגע לפני שירושלים ואני נפרדות, אספר כאן את מה שראיתי ומה ששמעתי בקיץ 2005 – הדבקה אחת בכל פוסט.
הדסה קל 
היי הדסה, אשמח לפרסם את הפרוייקט שלך באתר חדש על ירושלים. כמובן עם קרדיטים והכל. אשמח אם תיצרי קשר davi222@walla.co.il