פליטים בדרך היין

בשנת 2005 הכריזה אונסק״ו על ארבע ערים נבטיות בנגב כעל אתר מורשת עולמי. שנתיים לאחר מכן רשות מקרקעי ישראל והרשות לפיתוח הנגב והגליל, הכריזו על הקמת דרך הבשמים: ״ההכרזה שמה על המפה העולמית את דרך הבשמים בנגב כאזור תיירותי מועדף בו משתלבים נופי ערים עתיקות, נופי מדבר אלמותיים, ושיטות חקלאות מיוחדות במגוון אטרקציות תיירותיות ותעשיית תיירות מדברית משגשגת שתאזן בין צורכי שימור לפיתוח״.

אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד. לא חלפו עשר דקות מהרגע שעזבנו את תחנת המידע, וכבר הספקנו לחלוף על פני ״אקו-פארק נאות חובב״ (״רמת חובב״ בפי העם), בסיסים צבאיים שמעוררים חשק עז לרגילה, ופחונים בלתי-מוכרים למכביר. כיוון שהנוף עורר בי הסתייגות מסויימת, העדפתי לשקוע במפה ולחפש בילויים אקזוטיים. עיני נפלו על ״חניון הרועה״ בו ביליתי אי אלו לילות בשק שינה, ובן רגע השעון צלצל חצות, וכל הטוסקנה הזאת חזרה למה שהיא היתה בשבילי בימים שלפני המיתוג, כשהאטרקציה הקולינארית היחידה מדרום לבאר שבע היתה ״מפגש מונטנה״ (אני מתפתה לכתוב – חזרה למה שהיא באמת – אבל אמת היא הרי עניין חמקמק אפילו כשמיתוג לא נכלל בתמונה).