תרגיל בהתבוננות

לפני עשור וחצי נהגנו לקנות דיסקים צרובים בעיר העתיקה. עבור מי שהרוויחה משכורת צבאית, עשרים שקל לאלבום חדש היו אחלה עסק. המוזיקה אמנם התנגנה אותו הדבר, אבל כשפתחת את קופסת הפלסטיק גילית שהעטיפה מודפסת על נייר דק ואין חוברת, תזכורת מעצבנת לכך שאת בסך הכל חיילת תפרנית. מאז, כמו שאומר יהונתן גפן, כבר התבגרתי ויש לי אופניים, וגם לא מעט דיסקים ששלפתי מהמדף בחנות רק בגלל עטיפה יפה ששבתה את ליבי.

הרבה נכתב בימים האחרונים על עטיפת האלבום החדש של שלומי שבן תרגיל בהתעוררות. כזה בילד-אפ שהתאפקתי לא להוריד אותו ב iTunes וחיכיתי שיזדמן לי להגיע לחנות כדי לרכוש עותק פיזי שלו, שישאיר ביד קופסה וחוברת, ויזכיר לי במה מדובר כשאני הופכת את כל ערימת הדיסקים בחיפוש אחריו.

השבוע מצאתי את עצמי מחכה על הספסל במרפאה והרכישה החדשה בידי. העדרה של מערכת בסביבה לא הפריע לי לקלף את הצלופן, למשוך את שרוול הקרטון, לפתוח את קופסת הפלסטיק, ולדפדף את עמוד השער (המדובר!) אל עומק השירים, שהרי ידוע כי חווית הדיסק-החדש מתחילה הרבה לפני הלחיצה על ה-play. למרות שכבר התרגלתי לפורמט האריזות של הוצאת ״התו השמיני״ (שרוול קרטון שנראה טוב על המדף וחוברת שירים פושטית), התאכזבתי למראה פנים החוברת: דפים עירומים וטיפוגרפיה סתמית שיכולים היו לאייש דפים של דיסק עברי באשר הוא. שום דבר שיכול להתאים רק לדיסק החד-פעמי הזה.

בעולם שבו הפלייליסט האישי מחליף את האלבום, מי שבוחרת לקנות דיסק לא קונה רק צלילים, אלא חוויה וקונספט. למרות השינויים בשוק המוזיקה, האלבומים הפיזיים שעודם נמכרים בחנויות ממשיות, מוכיחים שגם לאלה יש עדיין קהל. במציאות כזאת לאריזה יש חלק בחוויה המוסיקלית, וכמו שלימדו אותי הדיסקים מהבסטה, האריזה היא לא רק החזית אלא גם מה שיש בפנים.

כמו שתכנון בית לא מסתכם במה שרואים מהכביש, וכמו שעיצוב של בגד צריך לקחת בחשבון את הביטנה והכיסים, קריאת מילות השירים היא חלק מחווית האלבום. הנראות שלהן יכולה לסחוף את המאזין לתוך החוויה, ולפעמים גם להעניק לה מימד נוסף. היא יכולה גם להשאר סתמית, אבל בעיני זאת החמצה.

משלומי שבן, יוצר קפדן במיוחד, הייתי רוצה לבקש: בחייאת שלומי, אתה כל-כך טוב בחוויה ובקונספט, תשקיע גם בביטנה.