יש שבועות כאלה. הלילות קצרים מאוד, או ארוכים מאוד (תלוי מאיזה צד של החוסר- שינה מסתכלים על זה) ומרגע שצעיר המשתתפים מכריז שיום חדש מתחיל, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה איך אני הולכת לשים ת׳ראש לשעה, בלי שאף אחד ירגיש שנעלמתי. אך בולבוסים צריך לקלוף, והרצפה צריך לשטוף, והזמן לא עוצר אף לא לשעה קלה אחת. את היום הזה צריך לגלגל אל הערב, כפי שיודעת היטב האישה בעמוד שבעים ואחת.
האישה בעמוד שבעים ואחת בחוברת ״מגדלי תצפית אש ביערות קק״ל״ בהוצאת הקרן הקיימת היא סוג של קוריוז. לקראת סוף החוברת, היא מזכירה לרגע כמה מהדברים שלא נכללו בסיפור. אל תבינו לא נכון, אני לא באה בטענות לאף אחד. אחרי הכל, הבחירה איזה סיפור יספרו האימג׳ים ניתנה למעצבת בשבתה כעורכת הגרפית. במקרה הזה זו הייתי אני.
נניח שעיצוב הוא מנגינה
עיצוב ספר או חוברת צריך לתת מענה לכמה קטגוריות: לאפשר קריאה נוחה ומזמינה, להכתיב את טון הקריאה (הטון של קריאת מתכון שונה בדרך כלל מזה של שיר, למרות ששניהם כתובים בשורות קצרות), לשייך את הכתוב לעולם תוכן מסויים ולבדל אותו מאחר (חוברת על אדריכלות מודרניסטית בישראל ומגזין לעיצוב פנים יכולים להסתופף יחד על מדף ה״אדריכלות״, ולייצג תפיסה שונה בתכלית), ובמקרים מסויימים גם לספק חוויה העומדת בפני עצמה. באופן כללי – העיצוב הגרפי משפיע על חווית הקריאה, ועל האופן בו אנחנו מקטלגים את התוכן.
עריכה גרפית נעשית פעמים רבות כחלק מעבודת העיצוב, אבל יש לה הגיון וכללים משל עצמה. זה קצת כמו ההבדל בין ביצוע לעיבוד של יצירה מוסיקלית: בעוד הביצוע הוא שמתווך ביננו לבין היצירה, העיבוד מוסיף לה רובד פרשני הנוגע בתוכן.
הנה כמה סוגיות שעריכה גרפית עוסקת בהן:
1. מה הסיפור?
בשביל להבין מה הסיפור לא צריך דיפלומה מבית ספר לעיצוב, צריך רק לדעת לקרוא. צריך גם לשים לב, ולא להחמיץ את הסיפור שמאחורי הסיפור.
במישור המיידי עוסקת החוברת בה שוכנת האישה, במגדלי התצפית שנבנו ביערות קק״ל במהלך השנים, וכוללת המלצות לשימורם ופיתוחם בעתיד. מעבר לכך זהו סיפורו של המפעל הציוני, כפי שבא לידי ביטוי באקט התכנון האדריכלי. מה שנותן את התוקף וההצדקה למהלך השימור והפיתוח המוצע בחוברת, הוא תפיסת היצירה האדריכלית כגילום של האידיאולוגיה הציונית. בזכות החיבור הזה המגדלים ביערות אינם ״עוד מונומנט״ שניתן להטיל ספק בצורך לשמר, אלא עדות היסטורית יחודית למפעל הציוני, ולפיכך נכס צאן ברזל שיש להגן עליו. התשובה המלאה לשאלה ״מה הסיפור״ נחוצה לא רק כדי ליצור חוברת מעניינת, אלא גם ובעיקר על מנת לתת לכתוב תוקף באמצעים חזותיים, ובכך לחזק את הרלוונטיות שלו. זאת הסיבה שעריכה גרפית היא כלי רב כח.
2. איך לספר את הסיפור?
כמו שכתבתי קודם, בשביל להבין מה באמת הסיפור, מספיק להיות קוראת אינטיליגנטית. הצורך בעורכת גרפית מתעורר כשצריך להחליט כיצד לספר את הסיפור באמצעות דימויים. בתחילת העבודה על עיצוב חוברת המגדלים קיבלתי מהכותבת, אדריכלית עדי אסיף, קובץ טקסט ותיקייה בת כאלף דימויים לבחור מתוכה. איך לסנן? מה הקריטריונים שקובעים איזה תצלום יכנס ואיזה יוותר בחוץ? במקרה הזה בחירת הדימויים התבססה על הקריטריונים האלה:
א. להדגיש את הפוטנציאל
כשהתבוננתי בתצלומי הארכיון שצולמו סמוך לתום הבניה, ראיתי מגדלים מונומנטליים במלוא הדרם, בשעה שהתצלומים ממהלך הסקר חשפו לפני מבנים מוזנחים ומתפוררים. חשבתי שלו הייתי בעלת המקצוע שעליה להחליט היכן להשקיע את כספי השימור, הייתי רוצה לראות את הפוטנציאל הגלום בפרוייקט. קצת כמו תצלומי ״לפני״ ו״אחרי״ שבאים לשכנע אותך שהמאמץ הכרוך בדיאטה כדאי (רק להפך). ההבנה הזאת יצרה את הסינון הראשון: העדפה גורפת של תצלומי ארכיון על התיעוד העכשווי.
ב. לחבר בין הסיפורים
החיבור בין ״הסיפור הקטן״ (המגדלים) ל״סיפור הגדול״ (האידיאולוגיה הציונית) מתגלם בדימויים בהם מופיעים המגדלים כתפאורה לאירועים חברתיים: טיול של התנועה, טקס רשמי, ביקור של בעל תפקיד בכיר, ומציגים אותם כאתר בו מתרחשת הישראליות.
ג. להציג את האובייקט באור הרצוי
בתור מעצבת גרפית קשה לי להשאר אדישה לקסמם של שרטוטי עפרון עדינים שצוירו בעידן שלפני המחשב. אין כמותם להציג את ההיבטים האמנותיים של היצירה האדריכלית, וקל יותר להצדיק שימור של יצירת אמנות משימור של אובייקט פונקציונאלי. מהסיבות הללו, סוג הדימויים השלישי שנכלל בחוברת הוא שרטוטים אדריכליים.
3. איך לתת קצב לקריאה?
הטיפול הטיפוגרפי הוא האלמנט העיקרי שמכתיב את אופן הקריאה: סוג וגודל האות, אורך השורה ורוחב הטור משפיעים על איכות וצורת הקריאה שלנו, וקובעים אם היא תהיה נינוחה או מאומצת, תאפשר רפרוף או תדרוש העמקה ועוד. העריכה הגרפית משפיעה על קצב קריאת החוברת כמכלול: כפי ששלט גדול מעל שער יכול לסמן כניסה לבניין, ומדרכה שנמתחת מצד לצד מסמנת שאין טעם להפסיק עכשיו ללכת, ארגון הדימויים והיחס בינם לבין הטקסט מסמן לקוראים היכן מתחיל קטע חדש, היכן נמשך רצף רעיוני מסויים ומתי אפשר לעצור לרגע לכוס קפה.
4. איך לארגן את הדברים בהגיון?
כמעט מיותר להגיד, ובכל זאת: בספר קונבנציונאלי הדימויים והטקסט מתפקדים כמקשה אחת. לפיכך בחירת הדימויים צריכה להיות מכוונת ולא מקרית, באופן שתומך בקריאה ומייצר הגיון פנימי.
5. הרובד הנוסף
כל מה שכתבתי עד כה רלוונטי לעריכה גרפית מוזמנת. סוג כזה של עריכה משמש כאמצעי להבניית מסר, בין אם מדובר בפורמט של חוברת, ספר, מגזין או עיתון יומי. בניגוד לספרי אמן או פרסומים אקספרימנטליים, אין כאן מקום לקריאת תיגר על הטקסט, אף על פי שזה משהו שעריכה גרפית יכולה בהחלט לעשות.
עכשיו אספר לכם משהו בכנות: אנחנו המעצבים אנשים עם אגו, ובדרך כלל גם יש לנו מה להגיד (נו, יותר נח להתחבא מאחורי הקבוצה…), ולפעמים המילה שלנו בכל העניין מצטמצמת לדימוי אחד קטן, או במקרה הזה – לשניים:
חדר התצפיתן:
בניגוד לסימבוליקה הענפה הנלווית למגדל, חדר התצפיתן שנמצא בראשו הוא מקום לא-יצוגי ואינטימי. פינת הקפה, המזרונים הפרחוניים והריהוט המאולתר, לא משמשים כדובריה של האידיאולוגיה הציונית, אלא מספרים את סיפורם של התצפיתנים, תושבי הסביבה, אשר מתוקף תפקידם ומעמדם רואים-ואינם-נראים. כמו חדר התצפיתן בלב המגדל, גם הם נאספים אל כפולה בלב החוברת, דרישת-שלום מן המציאות שבפנים.
האישה בעמוד 71:
מרבית הדימויים בחוברת מייצגים יצירה מונומנטלית שסימני מאמץ אינם ניכרים בה. נושא התצלום הוא המגדל, וגם אם מופיעות בו דמויות אנושיות, תפקידן לשמש כקנה מידה, או לטעת את המגדל בהקשר חברתי מסויים. הדימויים הללו גבריים במפגיע (נו, תגידו אתם, מה עוד אפשר להגיד על מגדל באמצע היער שטרם נאמר…) ומשוללי כל מימד אירוני.
התצלום המופיע בעמוד 71 הוא הדימוי היחיד בחוברת בו המגדל מופיע ברקע, והסיפור הוא סיפורן של הדמויות והיחסים בינהן. האישה האלגנטית העמלה במרכזו מהווה ניגוד חריף לכל מה שקדם לה, ורגע לפני הסוף נוכחותה מעלה לפני השטח כמה מן הדברים שלא דובר בם.
מגדלי תצפית אש ביערות קק״ל – מסמך מדיניות לשימור ושימוש מחדש
בהוצאת אגף התכנון ויחידת הפרסומים, קשרי ציבור, קרן קיימת לישראל
כתיבה: אדריכלית עדי אסיף – גוטמן אסיף אדריכלים
הדסה קל 